ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- מאבני המקום
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
אדם שגזל שור ולאחר מכן מת השור, חייב הגזלן לשלם לנגזל דמי שור חדש, ואינו רשאי להביא את הנבילה כחלק מהתשלום, ולהשלים את שאר החוב. סוגייתנו דנה מהו הדין במקרה שאירע נזק, כגון שור או אדם שהזיקו שור ואותו שור מת - האם גם במקרה זה חייב המזיק לשלם "שור תחת השור" (שמות כא לו) כפי שמשמע מלשון התורה בפשטות, או שהנבילה שייכת לניזק, והחיוב המוטל על המזיק הוא לשלם את ההפרש בין השור החי לנבילה?
לשון המשנה (בבא קמא ט ב) היא "חבתי בתשלומי נזקו", ומדייקת הגמרא (שם י ב) בלשון זו:
חבתי בנזקו לא קתני, אלא בתשלומי נזקו, תנינא להא דתנו רבנן, תשלומי נזק - מלמד, שהבעלים מטפלין בנבילה.
אומרת הגמרא, שהלשון "בתשלומי נזקו" משמעה שיש כאן השלמה של הנזק, ודין זה הרמוז במשנה מבואר בברייתא "מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה". כלומר, הנזק שחייב המזיק לשלם הוא ההפרש בין דמי בהמה חיה לדמי נבילה, והנבילה עצמה חוזרת לבעלים והם מטפלים בה. אם כן, דין תשלומי נזק שונה מתשלומי גזילה וגניבה.
נראה לבאר את ההבדל ביניהם כך: כאשר אדם גזל או גנב, הוא הוציא את החפץ מרשות הבעלים לרשותו. כעת, חייב להחזיר את החפץ שנטל ואומרת התורה שיחזיר דבר שלם. אך אם שורו הזיק או אם האדם עצמו הזיק, השור נשאר ברשותו של הניזק. כיוון ששייכת הנבלה לניזק ונשארה ברשותו, החוב המוטל על המזיק הוא להשלים את ההפרש שבין שור חי לנבילה (שאותו חיסר לניזק) בלבד.
דין פחת נבילה
שואלת הגמרא מהו המקור לדין זה שמפחיתים מסכום הנזק את דמי הנבילה:
מנא הני מילי? אמר ר' אמי: דאמר קרא "מכה נפש בהמה ישלמנה" (ויקרא כד יח), אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה. רב כהנא אמר: מהכא "אם טרף יטרף יביאהו עֵד הטרפה לא ישלם" (שמות כב יב), עד טרפה ישלם טרפה עצמה לא ישלם. חזקיה אמר מהכא "והמת יהיה לו" (שמות כא לו) לניזק. וכן תנא דבי חזקיה "והמת יהיה לו" לניזק.
ר' אמי מדייק מן המילה "ישלמנה" שכוונתה ישלימנה, היינו ישלים את התשלום על גבי דמי הנבילה. כנראה, שהכוונה לדייק מתוך כך שאפשר היה לכתוב "מכה נפש בהמה ישלם", והוסיף הכתוב "ישלמנה". רב כהנא למד מכתוב אחר "יביאהו עד הטרפה לא ישלם", ומפרשים את הפסוק1 כך: עַד הטרפה (ההפרש שבין חיה לנבילה) ישלם, ואילו הטרפה עצמה לא ישלם. וחזקיה למד מפסוק שלישי "והמת יהיה לו", שפירושו שהמת שייך לניזק2. אם כן, שלושה לימודים מביאה הגמרא ללמדנו שהנבילה שייכת לניזק, כדי שלא נעלה בדעתנו שכיוון שבתחילה היה שור חי וכעת הוא נבילה, יצטרך המזיק לשלם שור שלם, אלא הנבילה של הניזק ותשלום הנזק הוא על גבי הנבלה.
ממשיכה הגמרא:
אמר ליה רב כהנא לרב: אלא טעמא דכתב רחמנא "והמת יהיה לו", הא לאו הכי, הוה אמינא נבילה דמזיק הויא. השתא אי אית ליה לדידיה כמה טריפות יהיב ליה (- אם יש למזיק טריפות משל עצמו, יכול לפרוע בהן את חובו), דאמר מר ישיב - לרבות שוה כסף ואפילו סובין, דידיה (- נבלת השור הניזק) מבעיא? לא נצרכא, אלא לפחת נבילה.
שואל רב כהנא: לשם מה הוצרכה התורה ללמד בשלושה מקומות שהנבילה של הניזק, הלא גם אם נאמר שהנבלה איננה של הניזק אלא של המזיק, יכול המזיק לתת את הנבילה לניזק בתור תשלום, שהרי על נזיקין אפשר לשלם גם בשווה כסף, ולא רק בכסף? מתרצת הגמרא, שפסוקים אלו נצרכו ללמד על דין פחת נבילה, כלומר, אם נפחתה הנבילה, כגון שנרקבה והתקלקלה, ומשום כך פחת שוויה ממה שהיתה שווה בשעת הנזק, האחריות על פחת זה היא של הניזק והוא שיפסיד אותו. זהו, אם כן, חידוש הדין של הגמרא בסוגיה זו - חובת התשלום המוטלת על המזיק היא ההפרש שבין השור החי למת מיד בשעת הנזק, והקלקול של הנבילה שמכאן ואילך הוא באחריות הניזק.
החילוק בין פחת נבילה לבהמה חיה שכחשה
תוספות (שם ד"ה לא נצרכא) מקשים על דין פחת נבילה מן הדין של בהמה חיה שכחשה:
אף על גב דבפרק המניח (בבא קמא לד א) אמרינן כיחשה כשעת העמדה בדין משום דקרנא דתורא קבירא ביה, התם משום דלא מתה ויש לו להמתין עד שתתרפא אבל הכא מיד היה לו למוכרה.
שור שהזיק שור ונותר השור הניזק חי, אלא שעד שעת העמדה בדין הלך השור וכחש וכעת דמיו פחותים משוויו בשעת הנזק. הדין במקרה זה הוא, שהאחריות היא על המזיק, מפני שהשור כחש כתוצאה מן ההיזק "קרנא דתורא קבירא ביה" (- קרן השור המזיק קבורה בניזק וגורמת לו להכחיש), לכן צריך המזיק לשלם על הנזק לפי שוויו של השור ולא כשעת הנזק. מדוע בסוגייתנו האחריות על קלקול הנבילה מוטלת על הניזק, הרי גם במקרה שמת השור הניזק, דרכה של הנבילה ללכת ולהתקלקל כתוצאה מהעובדה שהשור המזיק המית את הניזק, ויש להטיל את האחריות על המזיק. מהו החילוק בין שור חי לשור מת?
מתרצים תוספות, שאם השור עדיין חי ורק פצוע, צריך הניזק להמתין שיבריא השור, וכיוון שלא הבריא אלא כחש, האחריות על המזיק, אבל אם השור מת והנבילה מונחת לפנינו, גלוי וידוע שנבילה הולכת ומתקלקלת, ולא היה לניזק שהנבילה שלו להמתין כלל, אלא למכור מיד את הנבילה לפני שתפחת. ממילא, כיוון שהאחריות לטיפול בנבילה מוטלת על הניזק, אם לא עשה כן יפסיד הוא את הפחת.
מה יהיה הדין במקרה שהניזק לא ידע שהשור שלו מת, ונודע לו הדבר לאחר שכבר התקלקלה הנבילה ופחתה, האם גם במקרה זה שלא ידע שעליו לטפל במכירת הנבילה, מוטלת האחריות על הניזק? כותב הרא"ש (בבא קמא פ"א סי' יא): "ופחת נבילה על הניזק משעה שנודע לו ההיזק, ומשנודע לו היה מוטל עליו להשתדל ולהעלותו מן הבור".
כלומר, לדברי הרא"ש, משעה שהנזק נודע לניזק צריך מיד למכור את הנבילה, או להשתמש בה לשימושים אחרים, ואם לא עשה כן הרי שההפסד שלו, אבל כל עוד הניזק אינו יודע על הנזק, האחריות נשארת עדיין על המזיק, וזהו מטעם "קרנא דתורא קבירא ביה". וכדברי הרא"ש, נראה שסבורים גם התוספות.
הוזלה הנבילה
יש לדון, מה הדין במקרה שלא התקלקלה הנבילה מחמת המיתה, אלא שפחתו דמיה - כגון שבשעת הנזק היתה הנבילה שווה חמישים זוז, ותוך יום צנח מחיר הבשר, ושווה כעת עשרים זוז - האם מוטלת האחריות במקרה זה על המזיק או על הניזק? על פי העיקרון שנתבאר בדברי התוספות והרא"ש, הטעם שחייב המזיק עד שנודע הנזק לניזק הוא מפני שקלקול הנבילה נמשך כתוצאה מן הנזק. אולם, במקרה שהוזלה הנבילה לא נגיחת השור היא שגרמה את ההפסד, אלא ירד המחיר מעצמו ואין כאן גדר של "קרנא דתורא קבירא ביה". לכן בפשטות, אין המזיק נושא באחריות לפחת, ומאחר והבהמה שייכת לניזק צריך ההפסד להיות שלו.
אך הטור (חושן משפט סי' תג) אינו פוסק כך. זו לשונו:
וכן אם המית שור יתן מה שנפחת מחמת המיתה ותשאר לו הנבילה ושמין אותה כמה שהיתה שוה בשעה שנודע לו ההיזק. ואם נפחתה בין שעה שנודע לו להעמדה בדין ההפסד לניזק, כגון שהיתה שורו שוה מאתים ובשעה שנודע לו היתה הנבילה שוה מאה ובשעת העמדה בדין אינו שוה אלא שמונים (- ואם כן הנזק כעת הוא מאה ועשרים), משלם לו מאה אם הוא מועד.
עד כאן כתב הטור כדברי הרא"ש. ומוסיף הטור: "והוא הדין נמי אם הוזלה בין שעה שנודע לו להעמדה בדין, אין שמין בשעת העמדה בדין אלא בשעה שנודע לו".
כלומר, אם הוזלה משעה שנודע לניזק - ההפסד של הניזק, שהרי הנבילה שלו. אך משמע מדברי הטור, שאם הוזלה הנבילה קודם שנודע לניזק, יפסיד המזיק. ולכאורה, מדוע יפסיד המזיק אם הוזלה? הרי לא הנגיחה יצרה את ההוזלה, בשונה ממקרה שכיחשה שם ההפסד הוא המשך של הנגיחה. ואף על פי שההוזלה באה כתוצאה מגרמא שגרם המזיק, מכל מקום גרמא אינו מחייב בתשלומין. וכיוון שגם קודם שנודע לניזק הנבילה שייכת לו, ולכן בכל מקרה של הוזלה ההפסד צריך להיות של הניזק.
חקירה בגדר דין בעלים מטפלים בנבילה
על כן, צריך להתבונן מה כוונת הגמרא במילה "ישלימנה". במבט ראשון, הצורך של הגמרא ללמוד מפסוקים שפחת הנבילה לניזק הוא תמוה. כיצד תעבור הנבילה לרשות המזיק? השור של המזיק הזיק שור אחר, ואותו שור מת, ולא נכנס כלל לרשות המזיק, הרי לא גנב או גזל והכניס את הבהמה לרשותו. אם כן, וודאי שהנבילה שייכת לניזק, כפי שהיה השור החי שייך לו עד עתה. ודין זה פשוט גם בלא שלושת הלימודים המובאים בגמרא. אמנם, אירע כאן שינוי - קודם זו היתה בהמה חיה וכעת היא נבילה - אבל אף אחד לא התכוון לקנות בשינוי הזה, ולכן צריכה הנבילה להישאר של הניזק.
אולי אפשר להבין מכך, ששלושת הלימודים הללו מלמדים אותנו דבר נוסף, שכיוון שהבהמה השתנתה, העבירה התורה את הנבילה לרשותו של המזיק והרי היא באחריותו, והוא צריך להשיב אותה לניזק. כאשר המזיק מעביר את הנבילה לניזק הוא משלם לו בזה עבור הנזק. לפי זה, פירוש המילה "ישלמנה - ישלימנה" הוא, שזהו מין תשלום, כלומר הנבילה נחשבת אצל המזיק והיא ניתנת לניזק בתור תשלום, ושאר שווי הנזק צריך המזיק להשלים. מתי מתרחש תשלום זה של הנבילה? כאשר מודיע המזיק לניזק על כך שאירע נזק. קודם לכך, עדיין לא נתבצע התשלום, והנבילה עדיין ברשותו של המזיק, ואינה של הניזק.
כך חקרו האפיקי ים (חלק א סי' כא) ורבים מן האחרונים (עי' דברי יחזקאל סי' מז וקהילות יעקב בבא קמא סי' י) בגדר דין פחת נבילה לניזק - האם הדין שפחת הנבילה לניזק הוא מפני שהשור שייך מעיקרו לניזק, וממילא תשלום הנזק הוא רק ההפרש בין החי למת, או שהנזק הוא דמי הבהמה כולה, ומה שהבעלים מטפלים בנבילה הוא חידוש של התורה שהנבילה היא תשלום לבעלים, ועל גביה צריך להשלים את יתר הסכום. תשלום הנבילה נעשה בשעה שנודע הנזק לניזק ולא קודם לכך.
מעתה, אם נאמר שהנבילה ניתנת בתורת תשלום לניזק, וקודם שנודע הנזק לניזק נמצאת הנבילה ברשותו ובאחריותו של המזיק, במקרה שהוזלה הנבילה בינתיים הרי הוזלה ברשותו של מזיק. נמצא שכאשר נודע הנזק לניזק ומשלם המזיק את הנבילה, הרי ערך התשלום הוא כשווי הנבילה עתה אחר שהוזלה, וצריך המזיק להשלים את ההפרש. זוהי כוונת דברי הטור.
מאידך, התוספות חולקים על הבנה זו. הקשו תוספות, מדוע אין המזיק חייב לשלם את פחת הנבילה, הרי הפחת נמשך כתוצאה מן הנגיחה "קרנא דתורא קבירא ביה". כלומר, לדעתם הנבילה נשארת של הניזק כשם שהשור היה שלו בעודו חי, אלא שאף על פי כן הקלקול הוא מעשה של המזיק ומשום כך צריך לשלם עליו. ומתרצים תוספות, שהניזק צריך היה למכור את הנבילה ולא להניח לה להתקלקל, ולכן האחריות מוטלת עליו. אמנם, בשור חי שמחכה הניזק שיבריא, מותר לו להשאיר את השור ואינו צריך למכור, ולכן ההכחשה שהיה בשור חי היא באחריות המזיק מצד שנמשכת ממעשה הנזק.
הווה אומר שישנה כאן מחלוקת ראשונים בין התוספות ובין הטור, אם הנבילה שייכת למזיק ומוחזרת לניזק בתורת תשלום, או שנחשבת של הניזק מתחילה, והתשלום שצריך לשלם על הנזק הוא משווי הנבילה ומעלה עד שווי השור החי. ונפקא מינה במקרה שהוזלה ולא נמשך הפחת ממעשה הנזק, בין השעה שקרה הנזק לשעה שנודע לניזק, שלפי הטור ההפסד הוא של המזיק, ולפי התוספות ההפסד הוא של הניזק.
ראיה מדין טרחת העיסוק בנבילה
אפשר לחזק את הסברא שהצענו, שהנבילה שנותן המזיק לניזק היא בתורת תשלום, מדברי הרמב"ם והשולחן ערוך.
בהמשך הסוגיה מובאת הלכה נוספת. אם נפל השור לבור ומת שם, חייב בעל הבור לשלם את הנזק שהוא ההפרש בין השור החי לשור המת, ונחלקו תנאים על מי מוטל לטרוח להוציא את הנבילה מן הבור - האם על הניזק שמקבל את הנבילה, או על המזיק. נפסקה ההלכה, שטורח נבילה מוטל על המזיק (עי' רמב"ם נזקי ממון פ"ז הי"ג ושולחן ערוך, חושן משפט סי' תג ס"ג). ויש לדון, לאן צריך לטרוח להביא את הנבלה, האם רק להעלות אותה מן הבור, או להשיב אותה לבעלים? כך כתבו הרמב"ם והשולחן ערוך (שם):
על המזיק לטרוח בנבלה עד שממציא אותה לניזק. כיצד? כגון שנפל השור לבור ומת, מעלה הנבלה מהבור ונותנה לניזק, ואחר כך שמין לו פחת נבלה.
פשט לשון הרמב"ם והשולחן ערוך "עד שממציא אותה לניזק" משמעו, שיש כאן חיוב השבה לבעלים כחלק מתשלומי הנזק, ולא רק טרחה להעלות מן הבור. אפשר לדייק כך גם מהמשך לשונם "אחר כך שמין לו פחת נבלה", כלומר אם הוציא אותה מהבור אחרי יום ובינתיים התקלקלה עוד, שמים את פחת הנבילה לחובת המזיק. והטעם לזה, משום שקודם שהחזיר את הנבילה לניזק היא ברשותו של המזיק, וההפסד של פחת הנבילה שלו. רק לאחר שהחזיר המזיק את הנבילה הרי היא שייכת לניזק, ומאותה שעה מחויב למכור כדי שלא יתקלקל יותר.
כך נראה מן הפסוק ממנו נלמד דין טורח נבילה. אמרה תורה "כסף ישיב לבעליו והמת" (שמות כא לד), ולמדים ממנו, שכשם שצריך להשיב את הכסף, כך צריך להשיב אף את המת (עי' בבא קמא יא א ורש"י שם ד"ה כסף). כלומר, ישנה כאן הלכה מיוחדת שמלבד הפחת שפחתה הבהמה מחיה למתה, חייב המזיק להשיב גם את הנבילה עצמה לניזק. ומשמע שהשבת הנבילה נעשית בתורת תשלום בדומה להשבת הכסף. אך קודם שהשיב את הנבילה, אף על פי שלא עשה בה המזיק קניינים, היא באחריותו וברשותו של המזיק כיוון שהוא גרם לנזק. לכן כל מה שיארע לנבילה לפני שהשיב - בין התקלקלה או הוזלה - יישא המזיק בהפסד.
מחלוקת הסמ"ע והט"ז בדין טורח נבילה
האחרונים מפרשים את ההלכה של טורח נבילה בצורה אחרת. הסמ"ע (חושן משפט סי' תג ס"ק ח) אומר:
על המזיק לטרוח. כבר כתבתי (שם ס"ק ב) דעל הניזק להעלותו מן הבור עד שנודע לו שנפלה שם, ונוטל דמי הוצאותיו של העליה מהמזיק. ואם לא עשה כן ונפסד השור בהבור, דהוא פסידא דניזק. וכן כתב הטור בהדיא. וכתב הבית יוסף שהוא הסכמת הפוסקים.
וכאן למדונו, דאם לא ירצה המזיק להעלותו ולא ליתן לו הוצאה להעלותו, דצריך ליתן דמים של כל חציו דהפחת אם הוא תם, ואם הוא מועד צריך לשלם דמי כל הפחת מאשר היה שוה כשהיה חי. וכן משמעות הקרא כסף ישיב לבעליו והמת, שגם המת ישיב המזיק ויתנהו לידו דניזק, ואז יהיה לו המת בתשלומי דמי נזקו, והמותר עד כדי נזקו ישלם לו בכסף אם נפל לבורו.
וכאן למדונו, דאם לא ירצה המזיק להעלותו ולא ליתן לו הוצאה להעלותו, דצריך ליתן דמים של כל חציו דהפחת אם הוא תם, ואם הוא מועד צריך לשלם דמי כל הפחת מאשר היה שוה כשהיה חי. וכן משמעות הקרא כסף ישיב לבעליו והמת, שגם המת ישיב המזיק ויתנהו לידו דניזק, ואז יהיה לו המת בתשלומי דמי נזקו, והמותר עד כדי נזקו ישלם לו בכסף אם נפל לבורו.
לדעת הסמ"ע, אמנם על הניזק להעלותו מן הבור, אך המזיק משלם על הטרחה וכך הוא משיב את המת. והוסיף הסמ"ע, שאם לא רצה המזיק לשלם לניזק את הוצאות ההעלאה מן הבור, אין הניזק חייב לטרוח בזה בעצמו או לשלם על הטרחה, אלא תישאר האחריות על פחת הנבילה על המזיק. ויש להבין, מדוע לא ביאר הסמ"ע כפשוטו, שהמזיק חייב לשלם עבור הטרחה?
הט"ז (חושן משפט שם) חולק על הסמ"ע. לדעת הט"ז, ישנם כאן שני חיובים נפרדים: א. חיוב על הנזק שקרה. ב. חיוב נוסף בתשלומי הטרחה שבאה כתוצאה מן הנזק שקרה - שהרי הבהמה היא נבילה כעת ואינה יכולה ללכת, וצריך להוציא אותה מן הבור. הטורח הנזכר עולה כסף, וגם עליו חייב המזיק לשלם. אמנם, אלו שני חיובי תשלומין המוטלים על המזיק, אבל האחראי על הנבילה, משעה שיודע שצריך לטפל בה, הוא הניזק, ולכן אם הנבלה התקלקלה או הוזלה, ההפסד הוא של הניזק.
נראה, שמחלוקת הסמ"ע והט"ז נוגעת בחקירה שאנו חוקרים.
לדעת הט"ז, השבת הנבילה אינה בתורת תשלום, אלא הנבילה נשארה מעולם של הניזק והוא אחראי לטיפול בה והעלאתה מן הבור. אלא, שכחלק מחיוב התשלומין על הנזק חייבה תורה את המזיק לשלם גם עבור הטרחה שגרם. לעומת זאת, הסמ"ע סובר שהנבילה שייכת למזיק, והשבת הנבילה נעשית בתורת תשלום. כך יש לדייק גם מלשונו בסוף דבריו "ואז יהיה לו המת בתשלומי דמי נזקו", משמע שהשבת הנבילה היא בגדר תשלומין על הנזק. לפיכך, כל עוד לא השיב את הנבילה היא ברשותו של המזיק והוא נושא בהפסד על הפחת. לדברי הסמ"ע, אם כן, חיוב טורח הנבילה שהטילה התורה על המזיק אינו חיוב תשלומין נוסף על הנזק שגרם, אלא זהו חיוב השבה כחלק מתשלומי הנזק, כלומר חיוב להחזיר את הנבילה לבעלים וכל עוד לא השיב הנבילה ברשותו.
מכל מקום, לא פירש הסמ"ע כפשוטו שצריך המזיק לטרוח ממש בהשבת הנבילה, ואולי כתב כן משום שלניזק אכפת יותר מפחת הנבילה ויעלה אותה בזריזות, לכן העדיפו חכמים להטיל את הטורח בפועל המזיק, ועל המזיק הטילו תשלום על הטורח בלבד.
אכן, מלשון השולחן ערוך היה מקום להבין בפשטות לא כדברי הסמ"ע ולא כדברי הט"ז, אלא שהטורח עצמו מוטל על המזיק, כפי שהצענו לעיל. ואכן, יש דעה כזו המובאת בפתחי תשובה מן השיטה מקובצת בשם הרמב"ן. וכך כתב שם:
ומדברי השיטה מקובצת (בבא מציעא נו א) בשם הרמב"ן מבואר, דלא סבירא ליה כמו שכתב הסמ"ע לדעת הרא"ש והטור, אלא דגוף הטורח חל על המזיק. ומכל מקום, האחריות הוא על הניזק, שמיד שידע הוא צריך להשתדל לתבוע את המזיק שיעלנה - ואם תבעו ונתרשל - המזיק חייב, ואם ידע הניזק ולא תבעו להעלותה, מדשתק הא קמן דלא קפיד לשתהיה שם והרי הוא על אחריותו, ופסידא דניזק הוא.
כלומר, על הניזק מוטל לומר למזיק: החזר לי את הנבילה. אם לא הודיע לו, מוכח שלא איכפת לניזק מכך, ולכן האחריות על הנבילה מוטלת עליו. אבל אם הודיע לו, חיוב ההשבה והטורח בפועל מוטל על המזיק.
נפקא מינות לחקירה הנזכרת
העולה מדברינו הוא, שישנה מחלוקת בהגדרה של דין הנבילה - האם לפני שנודע הנזק לניזק נמצאת הנבילה ברשות המזיק, והשבת הנבילה היא מין תשלום שמשלם המזיק לניזק בשעה שמודיע לו על הנזק, ולאחר מכן, משיב המזיק גם את ההפרש שבין שווי הנבילה לבין שווי בהמה חיה, וכיצד יש להבין בדברי הטור, שאם הוזלה לפני שנודע הנזק לניזק האחריות מוטלת על המזיק, או יש לומר, שהנבילה תמיד היתה של הניזק, ורק את ההפרש חייב לשלם, וכך בארנו בשיטת תוספות.
האור שמח אומר, שאם הנבילה נפלה לבור ואחר כך התקלקלה בבור, משלם בעל הבור את ההפרש שבין שווי הבהמה בחיים לבין שוויה אחר מיתה - לדוגמא, אם הבהמה היתה שווה מאתיים, והנבילה שווה כעת חמישים, משלם מאה וחמישים – אבל פטור מלשלם על הקלקול שאירע בבור, אפילו אם לא נודע לניזק ולא יכול היה להוציא אותה. מדוע אינו חייב לשלם על הקלקול? מבאר האור שמח, שכעת היא נבילה והיא בגדר של "כלים". ממילא, כל הקלקולים שנעשים לנבילה הם נזקי כלים, ופטור בעל הבור על נזקי כלים (עי' משנה בבא קמא נב א ורמב"ם נזקי ממון פי"ג ה"א).
דברי האור שמח יהיו ברורים אם נאמר שבאמת הנבילה שייכת לניזק, וכפי שבארנו בשיטת תוספות. לכן הקלקולים נעשו בנבלת הניזק. וכיוון שאין בעל הבור חייב בנזקי כלים, ההפסד של הניזק. אבל אם נאמר שצריכים להשיב את הנבילה לניזק בתורת תשלומים, אם כן, כל עוד לא נודע לניזק שהבהמה בבור, הרי עדיין לא שילמו לו את הנבילה. ולאחר שהעלו את הנבילה מן הבור ומשיבים אותה לניזק, הרי התשלום הוא כפי מה ששווה עתה אחרי הקלקול, וממילא צריך להשלים כל ההפרש שעל גבי שווי הנבילה. על כן, לפי דעה זו לא יצדקו דברי האור שמח, אלא עד שנודע הדבר לניזק החיוב על קלקול הנבילה מוטל על המזיק.
ניתן להביא נפקא מינה נוספת.
אריה טרף בהמה ברשות הרבים, ואחר כך אכל אותה. נזק של טריפה באריה אינו נחשב שן שפטורים מנזקיה ברשות הרבים, משום שדרכו של אריה לדרוס ולאכול, אלא נחשבת הטריפה לנזקי קרן עליהם חייבים ברשות הרבים (עי' בבא קמא טז ב). לאחר הטריפה הנבילה שווה חמישים. אמנם, לאחר מכן אכל האריה את כל הבשר, ולא נשאר כלום מהנבילה. האם בעל האריה צריך לשלם את שווי כל הבהמה, או מה שאכל אחר כך אלו נזקי שן שפטורים עליהם ברשות הרבים?
יש לתלות דין זה בחקירה שחקרנו. אם נאמר שהשבת הנבילה לבעלים היא בתורת תשלום, אם כן, כל עוד אין אפשרות לניזק ליטול את הנבילה היא באחריותו וברשותו של המזיק. לפיכך, כל עוד האריה עומד ואוכל מן הנבילה אי אפשר להשיב אותה לבעלים, ולכן האחריות על המזיק. אף על פי שאלו נזקי שן ברשות הרבים שפטור עליהם, אבל כיוון שהמזיק לא השיב את הנבילה, ולבסוף לא נותר לו מה להשיב, חייב לשלם כעת את כל השור. אולם, אם נאמר שאת הנבילה אינו צריך להשיב מפני שהנבילה שייכת לניזק ולא למזיק, אם כך זוהי שן ברשות הרבים ופטור על נזקיה. במקרה זה יהיה המזיק חייב על ההריגה שהרג את הבהמה בלבד, ולא על האכילה שאכל.
תירוץ לקושיית קצות החושן
קצות החושן (סי' שפו ס"ק י) מקשה קושיה גדולה על הסוגיה שלנו. אדם שזרק מטבע של חברו לים צלול, וניתן לראות את המטבע במעמקים, פטור מלהשיב את המטבע לבעלים, משום שיכול לטעון הרי שלך לפניך - קח את המטבע ממעמקי הים. אלא, שלקחת את המטבע משם היא טרחה גדולה וצריך לשם כך צוללן שיכול לצלול במים, וייתכן ששכרו עולה יותר מן המטבע. אף על פי כן, פטור הזורק מלשלם. ויש מי שאומר, שיהיה חייב לשלם מתורת גרמי (עי' קצות שם בשם מרדכי והגהות מרדכי). אך אפילו לשיטת המחייבים, לא אמרו שישלם אלא במקרה שאדם גרם את הנזק, אבל אם בהמה עשתה נזק כזה, פטור מלשלם - למשל, אדם או שור הזיקו בהמה, וכעת צריך לרפא את הבהמה מפצעיה. ערך הבהמה לא ירד כי בעתיד תבריא, אך היא זקוקה לטיפול. כיוון שחיוב "ריפוי" קיים רק באדם שהזיק אדם, אך לא בבהמה שהוזקה, פטור מלשלם על הטיפול הרפואי. כמו כן, אם מחמת הפציעה אין הבהמה יכולה לעבוד כמה ימים - היינו "שֶבֶת", פטור המזיק מלשלם על כך. ולכאורה, מדוע לא ישלם המזיק את הוצאות הריפוי והשבת שגרם? משום שאין זה נזק ישיר, אלא מחמת הנזק הישיר קרה נזק אחר, ועל נזק שנגרם בעקיפין פטור מלשלם.
לפי זה, שואל הקצות, מדוע טורח נבילה חייבים לשלם? הלא טורח נבילה הוא טורח צדדי להביא את הנבילה לבעלים, שנגרם כתוצאה מן הנזק הישיר שהזיק לבהמה, וכפי שראינו, על נזק עקיף אין חיוב לשלם. או שנקשה להיפך, אם טורח נבילה למדים מן הפסוק שחייבים לשלם, נלמד מכאן לכל נזק עקיף דוגמתו שחובה לשלם עליו.
שאלת הקצות קשה מאוד. אבל, כאמור, קושיה זו שייכת רק לפי צד אחד בחקירה שחקרנו. כלומר, אם נאמר שהנבילה אכן שייכת לניזק, ומשמעות דין טורח נבילה הוא שהטילה תורה על המזיק חיוב תשלומים נוסף על הטרחה שגרם בעקיפין, יש מקום לקושיית הקצות, שחיוב טרחה זה דומה לחיוב ריפוי ושבת וכדומה. אולם, אפשר לומר שדין טורח נבילה אינו חיוב תשלומים על הטרחה, אלא חיוב השבה כחלק מתשלומי הנזק, כפי שמשמע מן הפסוק "כסף ישיב לבעליו והמת", שצריך להשיב גם את המת. אם כן, הנבילה שייכת למזיק, והחובה לטרוח להעלותה מן הבור היא מדיני השבה, שעל ידי כך מקיים את חובת תשלום הנזק שמוטל עליו.
לכאורה, יש לשאול, מדוע אין דיני השבה גם במטבע לחייבו להוציאה מן הים? הטעם הוא, מפני שהמטבע לא השתנה, זהו אותו מטבע כפי שהיה קודם. כך גם הבהמה שניזקה וצריכה להתרפא לא השתנתה, אלא שהתווסף חיוב צדדי לשלם על הריפוי ועל השבת. לעומת זאת, בסוגייתנו, הבהמה השתנתה והפכה לנבילה, שהוא דבר אחר לגמרי, ודווקא מפני השינוי הכניסה התורה את הנבילה לרשותו של המזיק והטילה עליו חיוב להעלותה מן הבור כחלק מחיוב ההשבה והתשלום.
שיטת הנימוקי יוסף
לנימוקי יוסף (בבא קמא ד ב מדפי הרי"ף ד"ה ישיב) שיטה אחרת בסוגייתנו. אלו דבריו:
קרי ביה "המת ישיב" נמי, ובשעת מיתה משמע, הלכך אי פשע בה ולא אהדרא דהיינו להעלותה מן הבור או לא אודעינהו לבעלים עד דאסרח, פחת נבלה דבכהאי גוונא דמזיק הוי שהוא פושע (- משמע, שזה אינו דין השבה, אלא הוא פושע וחייב לשלם על נזקו). אבל לענין זולא כתב הרמ"ה ז"ל דלא מחייב, חדא דלא הוה ידע דזילא ולא פשיעותא היא.
כלומר האחריות של המזיק במקרה שנתקלקלה היא מפני שפשע בכך שלא הודיע לניזק, וכתוצאה מכך התקלקלה הבהמה, ופשיעה מחייבת לשלם. אבל אם הוזלה הנבלה, שאין כאן פשיעה - שהרי אינו יודע שתוזל - פטור. מוסיף הנמוקי יוסף טעם נוסף לפטור:
ועוד דכיון דאיתא לנבלה בעינא ישו(י)ב לבעליו והמת קרינן ביה, ולא חמיר מגזלן דאף על גב דשהייה גביה עד דזילא כי אהדרה פטור, ד"והשיב את הגזילה אשר גזל" קרינא ביה.
גזלן יכול להשיב את אותו חפץ שגזל, אף על פי שהחפץ הוזל. אומר הנמוקי יוסף, שכך הדין גם במזיק שאינו חייב לשלם על ההוזלה. ומכל מקום, מחויב לשלם על הקלקולים שאירעו לחפץ. כלומר, אין כאן דין של השבה ותשלום כמו שביארנו בדעת הטור, ומצד שני יש כאן אחריות על הקלקולים שהיו אם היתה פשיעה.
תהיה נפקא מינה לדעת הנמוקי יוסף במקרה שגם המזיק לא ידע שקרה נזק. כיוון שלא ידע ולא היתה פשיעה במעשיו, יהיה פטור. אמנם, לפי מה שבארנו בטור יש להשבת הנבילה דיני השבה, וכאשר ישיב תהיה ההשבה כפי שווי הנבילה באותה שעה. ממילא, לפי דברי הטור, אם לא קיים את ההשבה ובינתיים הוזלה הנבילה, אף שלא ידע המזיק שאירע הנזק ולא פשע - חייב.
סיכום
לסיכום, יש בסוגייתנו שלוש שיטות:
לשיטת התוספות, הנבילה שייכת לניזק ועליו לטפל בהעלאתה מן הבור. ולפי שיודע הניזק שעתידה הנבילה להתקלקל, אם פשע ולא העלה אותה, מפסיד את פחת הנבילה (בניגוד להכחישה). רק במקרה שלא ידע הניזק שאירע נזק, האחריות על המזיק.
לעומת זאת, שיטת הטור היא, שהנבילה שייכת למזיק כל עוד אינו משיב לניזק, וההשבה היא בתורת תשלום. לכן האחריות לפחת הנבילה שקודם ההשבה היא על כתפי המזיק.
שיטה שלישית היא שיטת הנימוקי יוסף, שלדעתו הנבילה שייכת לניזק ואין בהשבתה תורת תשלום, ומכל מקום האחריות למנוע את קלקול הנבילה מוטלת על המזיק, ואם פשע - הפסיד.
^ 1.
היינו בדרך דרש, שהרי פשט הכתוב הוא לשון עדות.^ 2.
ועי' בגמרא שם, מדוע יש לפרש את המילה "לו" דווקא לניזק ולא למזיק.
היינו בדרך דרש, שהרי פשט הכתוב הוא לשון עדות.^ 2.
ועי' בגמרא שם, מדוע יש לפרש את המילה "לו" דווקא לניזק ולא למזיק.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
