בית המדרש
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
קטגוריה משנית
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • כתובות
undefined
4 דק' קריאה
שאלות פתיחה בגמרא דידן (טו, א) מובא הדין 'כל דפריש מרובא פריש' בכדי להתיר אשה לכהונה, שתולים שנבעלה ע"י אחד מן הרוב הכשרים ולא נפסלה. בסמיכות לדין זה מובא דין נוסף - 'כל קבוע כמחצה על מחצה דמי'. במבט ראשוני נראה שדין קבוע הוא מעין גזירת הכתוב ללא טעם ואילו דין כל דפריש הוא מובן. אך במבט שני נראה שיש לעיין בדבר. מדוע ללכת אחרי הרוב? הרי יש ספק אמיתי, וספיקא דאורייתא לחומרא? האם יש רמת אחוזים מסויימים בהם נחשב לרוב? ועוד יש לשאול מדוע אין הולכים בממון אחר הרוב, הרי רוב הוא חזק בשביל נפשות? ועוד כיצד לומדים הראשונים ביטול ברוב מדין דיינים? כדרכנו ניגע רק בפתחים של הסוגיא ואידך זיל גמור. מקור הדין ביחס למקור הדין של הליכה אחרי הרוב אומרת הגמרא בחולין (יא, א):
מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא? מנלן? דכתיב: אחרי רבים להטות! רובא דאיתא קמן, כגון ט' חנויות וסנהדרין - לא קא מיבעיא לן, כי קא מיבעיא לן - רובא דליתיה קמן, כגון קטן וקטנה, מנלן? וכו'.
אם כן, דין הליכה אחרי רובא דאיתא קמן, בפשטות רוב מדיד, נלמד מהכרעה בין דעות בבית הדין, שהתורה אומרת ללכת לפי רוב הדיינים. אך יש לעיין כיצד אפשר ללמוד זאת, הרי כאשר מדובר על דעות שונות, הגיוני להכריע על פי רוב דיינים, שכנראה אם דעת הרוב מכריעה כך אזי כך ראוי. אך במקרים של הסתברויות איזה טעם יש ללכת אחרי הרוב? ועוד יותר מזה, כיצד לומדים רובא דליתא קמן שזהו בכלל דבר שאינו מדיד בצורה מדוייקת? ביחס לרובא דליתא קמן הגמרא לא מגיעה למקור מפורש ומוגדר, אלא מסיימת כך:
פסח וקדשים מאי איכא למימר? אלא היכא דאפשר אפשר, היכא דלא אפשר לא אפשר, ה"נ היכא דאפשר אפשר, היכא דלא אפשר לא אפשר.
ולחשיבות העניין נביא את דברי רש"י על הגמרא שם במלואם:
פסח - דאמר רחמנא ואכלו את הבשר ושלמים דאמר רחמנא ואכלו אותם אשר כופר בהם, מלמד שהכפרה תלויה אף באכילה - מאי איכא למימר? אלא ודאי אכיל דסמיך ארובא היכא דלא אפשר. ואפי' הכי פליג בקטן וקטנה משום דאפשר. לדידן נמי היכי ילפינן מיניה? אלא ודאי הלכה למשה מסיני הא דסמכינן ארובא אפי' היכא דאפשר אי נמי אחרי רבים להטות משמע בין רובא דאיתיה קמן בין רובא דליתיה קמן דמאי שנא האי מהאי ואהא מלתא סמכינן ולא בדקינן כל י"ח טרפות ונקובת הריאה משום דשכיח בה ריעותא בדקינן והיכא דאיתרמי דאיפרשה ריאה ולא בדק מתאכלא דסמכינן אהא ואדרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת ואין מפרסמין הדבר.
רש"י מביא שתי אפשרויות למקור הדין ברובא דליתא קמן, הראשונה היא הלכה למשה מסיני. השניה, אין הבדל משמעותי בין רוב דאיתא לרוב דליתא, וממילא המקור הוא אחד – אחרי רבים להטות. אך עדיין צריך הסבר הכיצד הוא משמש מקור. שני דינים ברוב בכדי לענות נפתח בכמה הנחות על יסוד ביאורו של גר"ח מבריסק (חידושי גר"ח, בדין אין הולכין בממון אחר הרוב) – יש שני דינים הנוגעים למושג רוב: א. הכלל כל דפריש מרובא פריש, ועניינו הכרעת מצב מסופק באמצעות השימוש ברוב. כגון הדוגמא בגמ' אודות בשר שלא ידוע מקורו ונמצא בשוק, מכריעים את הכשרו לפי רוב חנויות משם יכול להגיע. ב. רובו ככולו, לא שייך כלל לספקות שהרי ידוע שנפל מעט איסור להרבה היתר, אלא עניינו הוא ביטול המיעוט והחשבתו כמי שאינו. דוגמא לדין זה נביא מדברי הרא"ש המבין את הדין באופן החד ביותר (חולין ז, לז):
אבל חד בתרי בדבר יבש דאפילו מדרבנן בטל דלא משום ספיקא שרינן ליה דאפילו אי אכיל ליה חדא חדא ליכא אלא חדא ספיקא וספיקא דאורייתא לחומרא. אלא משום דגזירת הכתוב הוא דכתיב אחרי רבים להטות הלכך חד בתרי בטל ונהפך איסור להיות היתר ומותר לאוכלן אפילו כולן כאחת.
בדיינים יש את שני סוגי הרוב: א. כאשר יש מחלוקת בדין, הרי זה מצב של ספק, ואמרה התורה שרוב הדיינים יכריעו את המצב המסופק. ב. בשביל לפסוק דין נפשות צריך כ"ג דיינים, ולכאורה המיעוט שלא פסק כרוב, טועה בהלכה, שהרי הכרענו כרוב. ואם כן מניין הדיינים הנדרש חסר?! אלא מלמדת התורה שרובו ככולו, והמיעוט שאינו מסכים נחשב לחלק מכלל המניין. וממילא ניתן ללמוד מדין הכרעה בדיינים הן לביטול ברוב והן לכל דפריש, והדברים נוגעים הן לאיתא והן לליתא קמן. בטעם הליכה אחר הרוב וצריך עוד לעיין בשאלה היסודית, מדוע הולכים אחר הרוב? הרי תמיד אפשר לתלות במיעוט. ונחלקו האחרונים ביחס לשני סוגי הרוב, איתא וליתא, האם דין זה הוא בירור המציאות או שהוא הנהגה. קו"ש (ח"ב סימן מה, יא-יב) דן בשאלה זו על יסוד דברי הש"ש :
וכונתו לומר דרובא דליתא קמן הוא בתורת בירור כמו אנן סהדי וזה נקרא ודאי אבל כל דפריש מרובא אינו בתורת בירור אלא דגזיה"כ לילך אחריו אבל במקום דבעינן ודאי ולא ספק לא מהני הך רובא.
אמנם יש הסוברים שגם ברובא דאיתא קמן אין בירור ממשי אלא הוא הנהגה. חוזק איתא וליתא איזה מבין שני סוגי הרוב חזק ומשקף יותר נכונה את המציאות? לכאורה נראה פשוט שרובא דאיתא קמן חזק יותר, שכן הוא לפנינו ממש כמו הדוגמא של החנויות, ואין כאן הסתמכות על מציאות כללית-רחוקה. וכך משמע מהגמרא, שאומרים הניחא רובא דאיתא קמן מבינים שיש להסתמך עליו, אלא מחפשים מקור דווקא לרובא דליתא קמן. וכך מבין ר' מאיר שמחה (חידושים סנהדרין סט, א ד"ה שם מסתפינא):
דמה דאמרינן בחולין דרובא דאיתא קמן חשובה יותר, טעמו משום דאנו דנין כאילו המיעוט והריבוי שניהן הן מעורבבין לפנינו, כיון שאינו מבורר מהיכן הדבר אשר בו אנו מסופקין מהיכן הוא בא ותו הוי בגדר בטול..
אך רעק"א אומר שבאמת רובא דליתא קמן חזק יותר (כתובות יג, ב):
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il