בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בראשית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם אלקנא שפירא זצ"ל

מידת הדין של שמאי בסוכתו

ברור היחס בין מידת הרחמים למידת הדין בימי הסוכות ובפרשת בראשית.

undefined

הרב יוסף כרמל

תשרי תשס"ח
3 דק' קריאה
בחודש תשרי אנו עוברים במסלול רוחני הלוקח אותנו מימי הדין של ראש השנה אל יום הסליחה והכפרה-יום הכיפורים. משם אל ימי החסד והרחמים של ההסתופפות ב"צילא דמהימנותא", תחת ענני הכבוד של חג הסוכות.
ימים אלה מתאימים מאוד לברר את היחס בין מידת הדין למידת הרחמים, גם בגלל שדברינו השבוע, צריכים להתייחס גם אל פרשת בראשית.
סיפור הבריאה פותח בהכרזה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א' א).
השימוש בשם "אֱלֹקים" מדגיש את הדומיננטיות של מידת הדין בהליך הבריאה.
לעומת זאת בהמשך הדברים התורה מבהירה:
"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (שם ב' ד).
התוספת של שם ההויה מדגישה שגם מידת הרחמים שותפה בבריאה.
רש"י על אתר מצטט את חז"ל ומסביר:
"ברא אלקים - ולא אמר ברא ד' (בשם הויה), שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושתפה למידת הדין, היינו דכתיב בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם".
תירוץ זה קשה מאוד להבינו כפשוטו. קודם כל כתוב במפורש "בָּרָא" ועוד, האם אכן יש הווא אמינא ומסקנה ביחס לבורא?!
ננסה השבוע להסביר את העניין.
העולם אכן נברא במידת הדין. יש אנשים שעולמם הרוחני סובב סביב מידת הדין והיא מכוונת את הליכות חייהם.
כסמל רוחני לקבוצה זו ניקח את שמאי הזקן וסיעתו. הם מוצאים בסיס לעולמם הרוחני בסיפור הבריאה הראשון ולכן הם קובעים כי:
א. "שמים נבראו תחילה ואחר כך הארץ" (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א). הצבת ה"שמים" בראש, משמעותה כי האדם נדרש לשאוף כלפי מעלה, שהרי נברא ב"בְּצֶלֶם אֱלֹהִים". חולשותיו כמי שנוצר מאדמה-ארץ, נמצאות במקום השני.
ב. השבת היא פסגת השבוע ובכל יום צריך להתכונן אליה. וז"ל הגמרא: "תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה" (ביצה טז ע"א). תיאור הבריאה במידת הדין אכן מציב את השבת כשיא הליך הבריאה. עולם החול עם מגבלותיו משמש רק ככלי להגיע אל פסגת השלמות הרוחנית - השבת.
קבוצה מיוחדת זו, שהיא קטנה ואיכותית (מחדדי טפי-יבמות יד ע"א) היא קפדנית כשמאי (שבת ל ע"ב) ודורשת מחבריה שלא להתפשר. נדגים זאת בשתי הלכות הנוגעות לחג הסוכות:
א. "מי שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית יצא ידי חובה" אבל לא לשיטת בית שמאי. לשיטתם "אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך" (סוכה פרק ב משנה ז).
ב. רק קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה, אבל "מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה (פתח את הגג) וסיכך על גבי המטה" בשביל קטן שזה עתה נולד ואין לך הצריך לאמו יותר ממנו" (סוכה פרק ב משנה ח).
לאחר הקדמה זו נזכה להבין את דברי בעל ה"שפת אמת" שמחדש לנו דרך בהבנת הביטוי "שבתחלה עלה במחשבה". וז"ל:
"אומנם כך הוא באופן זה ברא הבורא יתברך להיות רצון ומחשבת האדם לעשות הכל על פי מידת הדין ממש כרצונו יתברך. הגם כי בפועל אי אפשר לעשות ממש כרצונו יתברך מטעם שעולם העשייה אין בו השלמות וצריך להשתתפות מדת הרחמים" (בראשית תרל"ח).
הקב"ה ברא את האדם עם שאיפות ומחשבות לכתחילה למציאות אידיאלית: רוחנית-שבתית גם בעולם הגשמי-חומרי . בריאה זו בפועל באה לידי ביטוי בחייה של קבוצה אידיאליסטית כבית שמאי לא רק במחשבה אלא גם במעשה.
אמנם ההלכה נפסקה לדורות כבית הלל. רוב הציבור הם תלמידים של בית הלל אשר חיים בעולם מעשי הכולל התפשרות עם הגשמיות. בהזדמנות קרובה נעסוק בעולמם הרוחני.

בינתיים נהנה כולנו, כל עם ישראל, מן הסוכה ונאחל לכל בית ישראל בכל מקום שהם
לזכות לחסות בצל השכינה כל ימי חייהם.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il