ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- תורה ולימודה
- התבוננות אמונית
- מדורים
- תולדותיהם של צדיקים
- הרב אברהם שפירא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל
בפרשת במדבר, מקדים הכתוב ואומר שהולך הוא לפרט את תולדות אהרן ומשה. בפועל מתאר הכתוב את בני אהרן בלבד, מכאן באו ואמרו חז"ל:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יט עמוד ב
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר (במדבר ג): ואלה תולדת אהרן ומשה, וכתיב ואלה שמות בני אהרן, לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו.
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר (במדבר ג): ואלה תולדת אהרן ומשה, וכתיב ואלה שמות בני אהרן, לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו.
על פניו, כוונת הכתוב ללמדנו שכשם שהאב ממציא את מציאותו הגשמית של הבן - גופו, כך רבו המציא לו את מציאותו הרוחנית - חכמתו ודרך התורה. על כן נמצא שבבחינת הרמה הרוחנית, רבו כאילו ילדו.
אלא שאם לזאת בלבד כוונת הכתוב, למה היה צריך הפס' ובעקבותיו חז"ל, לטרוח וללמדנו זאת, והלא אין זה אלא הגיון פשוט, בלא שום חידוש אמיתי.
לבוש רוחני
להסביר את יחס "כאילו ילדו" שבין הרב לתלמידו, יש לנו להקדים ולעיין בקשר שבין אב לבנו.
מצינו בטעם חיוב הבן בכבוד אביו, שהוא כיון שמקבל מאביו "לבוש רוחני", כח רוחני המדריך ומלווה את הבן בחייו:
שעה"ג - הקדמה י
עוד דע, כי האב הוא נותן חלק מנשמתו אל בניו, ואותה החלק נעשה לבוש אל נשמת הבן, ומסייעו ומדריכו בדרך הטובה, ולסבה זו חייב הבן בכבוד אביו.
וא"כ כאשר אומרת הגמ' שהמלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו, יש לומר שנותן לו חלק נשמתי המדריכו ומסייעו בלימודו, על דרך שנותן האב בבנו. וכך אמרו שם:
שעה"ג - הקדמה י
והנה זה הוא מבחי' האב עם הבן, אבל ענין הרב עם התלמיד, כבר נתבאר אצלינו לקמן, כי הרב נותן רוחא גו תלמידיה, על דרך האב לבנו, אלא שהוא חבור יותר נמרץ, כי לעולם ועד נשאר ההוא רוחא עם התלמיד קיים לעולם לא יפרדו, בסוד ותדבק נפש דוד ביהונתן.
ניתן להמחיש את ענין נתינת רוחו של הרב בתלמיד, במשל בו התלמיד מגיע לקושיא שאיננו מוצא לה פתרון, ועל מנת למצוא תשובה הרי הוא מהרהר בדעתו מה היה רבו מתרץ על קושיה זו, וע"י זה עולה בדעתו הפתרון. התלמיד מקבל מהרב הרבה יותר מסתם נתונים יבשים, הרי הוא יונק מרבו דרך לימוד, דרך ניתוח, והשקפת עולם, תעצומות חיים ויראת שמים.
לימדתנו רבנו
בעזרת ההבנה החדשה הנ"ל, נוכל להבין גמ' תמוה:
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף ז עמוד ב
ואמר רבי חייא: דנתי לפני רבי: לימדתנו רבינו, יותם לא היה לו לעוזיהו אלא בימי חלוטו. אמר לו: אף אני כך אמרתי.
רבי חייא אומר לרבי, שלמד ממנו הלכה מסויימת. ועונה לו רבי: גם אני אמרתי זאת. והלא דבר תימה הוא: כיון שרבי חייא עצמו אומר שהם דברי רבי, מה ראה רבי לחזור ולומר ש"אף" הוא אמר כן?
אלא ודאי, שכך הוא דרך כבוד לומר לפני רבו, שכל תלמודו הוא ממנו. וכן פוסק הרמב"ם:
רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ה הלכה ט
וכל זמן שמזכיר שמועה בפניו אומר לו כך לימדתנו רבינו, ואל יאמר דבר שלא שמע מרבו עד שיזכיר שם אומרו.
אלא שקשה, כיצד יתקנו חז"ל לפנות לרבו בלשון שהיא שפת שקר ח"ו? והלא לכאורה לא למד דין זה מרבו!
לאור האמור למעלה, מובן שהאמת כך היא שלמד חידוש זה מרבו, לא לימוד פיזי, אלא לימוד מכח נשמתו. נשמת רבו היא שנתנה לו כח והבנה לחדש חידוש זה, גם אם לא פיו של רבו לימודו ידיעה זו בפועל.
נוכחותו של הרב
יתר על כן, מצינו שבעצם נוכחותו של הרב, מאירה נשמתו בנשמת התלמידים, ונותנת בהם כח ובהירות לימודית, וכפי שמצינו בסיפורו של חוני המעגל:
תלמוד בבלי מסכת תענית דף כג עמוד א
...אזל לבית המדרש, שמעינהו לרבנן דקאמרי: נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל, דכי הוי עייל לבית מדרשא, כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו. אמר להו: אנא ניהו, ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה, חלש דעתיה, בעי רחמי ומית. אמר רבא, היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא.
חוני המעגל נכנס לביהמ"ד לאחר שבעים שנות שינה. באי ביהמ"ד לא הכירו את חוני, אך אחר שנכנס, נתנו בני ביהמ"ד אל ליבם שלימודם בהיר וקושיותיהם מתורצות כבימיו של חוני.
הרי שכניסתו של חוני המעגל לביהמ"ד, אף בלא שלמד עמהם תורה או שהזדהה כחוני, די היה בה בכדי שיונהרו סברותיהם של באי ביהמ"ד, וכל קושיותיהם יפתרו.
אגב מענין לציין, שבזמן שהיה חוני פעיל בביהמ"ד, קודם שנרדם לשבעים שנה, לא היו קושיותיהם נפתרים מאליהם, אלא היו נזקקים לבוא ולשאול את חוני, ולקבל ממנו תשובה בפיו - "כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו"; ואילו לאחר שחשבו שחוני נפטר, די היה בכניסתו לביהמ"ד על מנת שיתורצו קושיותיהם.
נראה לומר, שבהיות חוני חי ראו בני ביהמ"ד בשאלה פיזית מחוני את תקות יישוב הסוגיות, ועל כן לא נפתחו לקשב פנימי יותר. אך אחר שבעים השנה, בכניסת חוני לביהמ"ד, לא יכלו בני ביהמ"ד להשען על פניה חוני, ונאלצו לתור במחשבתם ולחפש פתרון, ואז התקשרו בנשמת חוני ונענתה שאלתם. משל למה הדבר דומה, לסומא אשר אינו יכול לסמוך על עניו ואילוצו מלמדו להקשיב רוב קשב לחוש השמע שלו, לפתחו ולחטבו.
כח הדור
עוד מצינו שלא זו בלבד שישנה השפעה מהרב על תלמידיו הקרובים, אלא אף כל מעלת הדור נקראת על שם הרב:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כ עמוד א
שקר החן - זה דורו של משה, והבל היפי - זה דורו של יהושע, יראת ה' היא תתהלל - זה דורו של חזקיה.
דבר אחר: שקר החן - זה דורו של משה ויהושע, והבל היפי - זה דורו של חזקיה, יראת ה' היא תתהלל - זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי.
אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה.
דבר אחר: שקר החן - זה דורו של משה ויהושע, והבל היפי - זה דורו של חזקיה, יראת ה' היא תתהלל - זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי.
אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה.
הרי שמעלת הדור ומעלת התלמידים המתכסים שישה בטלית אחת ועוסקים בתורה, מיוחסת היא לגדול הדור!
כח תפילת הרב בתלמידיו
עוד מצינו, לכאורה, השפעת הרב לתלמיד את כח תפילתו:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח הלכה יא-יב
אין ממנין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו...
והרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור...
מחד פוסק הרמב"ם שעל שליח הציבור להיות הגדול שבציבור, ומאידך כותב שהרב יכול למנות תלמיד קבוע שיהיה חזן בנוכחותו. הא כיצד?
והרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור...
מחד פוסק הרמב"ם שעל שליח הציבור להיות הגדול שבציבור, ומאידך כותב שהרב יכול למנות תלמיד קבוע שיהיה חזן בנוכחותו. הא כיצד?
אלא נראה לומר שהתלמיד הקבוע המתפלל לפני הרב איננו אלא שלוחתו וזרועו הארוכה של הרב, ודרכו עובר כח תפילת הרב.
ברכה לרגלו
השפעתו הרוחנית והלימודית של הרב על הדור, מעלה עצומה יש בה, אך היא דבר שקורב אל הסברא הפשוטה, אך באמת מצינו חידוש גדול אף יותר, שהשפעתו של הרב הינה אף בתחום ההזנה הגשמית, וכפי שאמרו בגמ':
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז עמוד ב
דאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני - די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.
דאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני - די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.
ומצינו אף בפרטות, שמהמשכת המזון הבאה לרב, נמשך מזון גם לתלמידים:
תלמוד בבלי מסכת יומא דף עה עמוד ב
רב יהודה משתכח ליה בי דני (לרב יהודה היו נמצאים שלווים בין החביות). רב חסדא משתכח ליה בי ציבי (בין עציו). רבא מייתי ליה אריסיה כל יומא (היה צד לו אריסו, שלו, בכל יום). יומא חד לא אייתי (יום אחד לא הביא האריס, שלו), אמר (רבא): מאי האי (מה נשתנה היום הזה)? סליק לאיגרא (עלה רבא לגג), שמעיה לינוקא דקאמר (שמע תינוק שאמר): (חבקוק ג) שמעתי ותרגז בטני. אמר: שמע מניה נח נפשיה דרב חסדא, ובדיל רבה אכיל תלמידא (מפס' זה משמע שישנה שמועה רעה שבגללה בטנו/מאכלו חסר, וכנראה שנפטר רב חסדא, ובזכות הרב היה אוכל התלמיד, וכעת שנפטר, אין נמשך מזון לתלמיד).
רש"י מסכת יומא דף עה עמוד ב
משתכח ליה - היו נמצאות לו בין חביותיו שהיו ממציאין לו מן השמים.
רב חסדא - חמוה דרבא הוה ורבו הוה.
ובדיל רבה - בזכות הרב היה אוכל התלמיד.
רב חסדא - חמוה דרבא הוה ורבו הוה.
ובדיל רבה - בזכות הרב היה אוכל התלמיד.
הגמ' מספרת שרב חסדא היה רגיל למצוא שלווים בין העצים שלו, שכך היו מזמנים לו משמים. גם תלמידו רבא, היה מוצא לו אריסו שלו בכל יום. לימים כשנפטר רב חסדא, פסק גם השלו מתלמידו רבא.
הרי למדנו מכאן שאם נפתח צינור של השפעה גשמית לרב, "בדיל רבה אכיל תלמידא".
גדולים צדיקים
לימדונו חז"ל, שצדיקים במיתתם חיים הם:
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יח עמוד א
כי החיים יודעים שימותו - אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים.
כוונת הדברים, שאף בגוויעת גופם של הצדיקים, לא חדל ה'אני' שלהם מלפעום ולפעול. ממשיכים הם לעבוד את ה' בעולם אליו התעלו:
כוונת הדברים, שאף בגוויעת גופם של הצדיקים, לא חדל ה'אני' שלהם מלפעום ולפעול. ממשיכים הם לעבוד את ה' בעולם אליו התעלו:
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סד עמוד א
רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.
ולא זו בלבד אלא, אדרבה, יותר מתעלים הם אחר מיתת גופם. הולכים הצדיקים ומתעצמים בקרבתם לה', ובכוחותיהם הרוחניים:
תלמוד בבלי מסכת חולין דף ז עמוד ב
דאמר ר' חמא בר חנינא: גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, שנאמר: +מלכים ב' י"ג+ ויהי הם קוברים איש והנה ראו [את] הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו.
אלא דא עקא, שאצלנו, שוכני-ארץ, חסר הצדיק, חסר מעין החוכמה וצינור השפע. נתדלדל לשד החיים.
יה"ר שימלא המקום חסרוננו, ויזריח לנו שמשו של בן דוד מלכנו.
לתגובות: [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
