בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות ליום העצמאות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

מסירות נפש

undefined

הרב איתמר אורבך

אייר תש"ע
11 דק' קריאה
דוד המלך קורא למערכות ישראל מערכות אלוקים חיים, ואביגיל קוראת למלחמות דוד מלחמות ד'. היא אומרת לדוד שמדרגתו בזכות מסירות הנפש שלו היא (שמואל א כה, כט): "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים". בנבואה זו נחשף לראשונה המושג עולם הבא, שהוא ערך החיים העליון ביותר, כמו שאומר הרמב"ם (הל' תשובה ח ג): "חיים אלו לפי שאין עמהם מוות... נקראו צרור החיים". הם חיים מעל דרגת החומר. את אותו צרור חיים ניתן להבין ולגלות מתוך ערך מסירות-הנפש במלחמות ד'. דוד המלך אומר בקינתו על שאול ויהונתן (שמואל ב א, יח): "ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר", ספר הישר שהוא ספר בראשית, ספרם של האבות, הוא מבטא את גבורתם של שאול ויהונתן. בספר בראשית אנו נפגשים עם (בראשית מט, ח) "יהודה... ידך בעורף אויביך", עם אברהם שנחלץ להציל את לוט על אף היחס של לוט כלפיו, ועם שיא מסירות הנפש של אברהם - סיפור העקידה.
כשמשפחת אשתי ישבה שבעה על גיסי שנהרג במלחמת שלום הגליל הראשונה, הגיע אחד מתלמידי הישיבה שבא לנחם את המשפחה וסיפר על אחד מגדולי חכמי ירושלים, הרב גוסטמן, שהגיע לנחם את ישראל אומן, כשבנו נפל, ואמר לו: "אשריך שבנך נפל על קיומה של מדינת ישראל, אוי לי שראיתי את שני בניי נטבחים מול עיניי באחת האקציות בוילנא". מהסיפור מתבאר העיקרון של המסירות נפש בדור אנו. על אף הכאב הפרטי, האובדן והייסורים, מתגלית הרוממות והגודל, יותר מאשר היגון יש כאן גאון. דוד אומר בקינתו על שאול ויהונתן (שמואל ב א, כ): "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים", גם כשגיבורי ישראל נופלים בקרב צריך לדעת איך להתנהג ולא לספק נשק מורלי לאויב, אלא להגדיל את ערכם של הלוחמים.
אחד הגילויים של אותם חיים עליונים, הוא במסירות הנפש המוחלטת, כמו העקידה, ואצל רבי עקיבא. ר"ע דרש (ברכות סא:) "בכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך", ולא רק נאה דרש אלא גם נאה קיים. הגמרא מתארת בברייתא: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד".
וכאן נשאלת שאלה כפולה, גם על התלמידים וגם על רבי עקיבא עצמו: הרמב"ם (הל' מלכים יא ג) אומר שר"ע היה נושא כליו של בר כוכבא, הוא מסר נפשו על עצמאות ישראל במובנה העמוק - יראת שמים ברבים, והקהיל קהילות ללימוד תורה. אם כן, מדוע שואלים אותו תלמידיו "רבינו עד כאן", הרי רבי עקיבא פעל כל חייו במסירות נפש למען עם ישראל והתורה, ועל מה התפלאו התלמידים? וגם תשובתו של רבי עקיבא קשה, רבי עקיבא שהתבטאה אצלו אהבת החיים ("חייך קודמים לחיי חברך"), אהבת התורה, אהבת האומה ("שבקיה ר"ע לחסידותיה - שרגיל לזכות את ישראל" - רש"י סנהדרין קי:) איך רבי עקיבא התאווה כל ימיו למסור את נפשו במיתה, איפה אהבת החיים, מסירות הנפש של "וחי בהם"? (אבות ד, יז) "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", (סנהדרין פו.) "וכולהו אליבא דרבי עקיבא".
ואכן, בירושלמי הסיפור מובא בצורה אחרת, אשר מביאה לפירוש אחר גם בדברי הבבלי. בירושלמי מסופר שהתליין סורק את בשרו במסרקות של ברזל ורבי עקיבא שוחק, שאל התליין את רבי עקיבא (ברכות ט ה): "סבא אי חרש את אי מבעט בייסורין את?", ענה לו רבי עקיבא: כל ימי הייתי שמח והייתי מצטער אם שמחתי היא שמחה אמיתי באמונה בד', והאם אשאר איתה אף כשאגיע למצב כזה של מסירות נפש, האם גם אז תוכל להישמר הרוממות וההתעלות או שמא תגיע חלילה איזו נפילה, עכשיו כשהגיע העת הזו, ואני מרגיש שעל אף עומק הכאב לא איבדתי מאמונתי, שמח אני בזה שגם ברגעים הקשים האלה אני שרוי בשמחה של שלימות אמונה. מכאן אנו למדים על מושג ההתעלות ברגעים של מסירות נפש, שגם ברגעים של כאב גדול חשוב להרגיש את גודל השעה וגודל העניין ולהתרומם לאותו קידוש ה' הגדול. הכאב הגדול הזה הוא חלק ממהלך ארוך של לידה שמלווה כולו במסירות נפש שמתחילה בעקידה עד ימינו אנו. כמו שהגמרא אומרת (ברכות כ.): "מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא... קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם".
לפני כשנתיים נתנה הישיבה את חלקה בקידוש ה' הגדול הזה שגם הוא חלק ממלחמת מצווה. על אף שהיה בזה גם כישלון צורם שבאו גויים בהיכל ה', התגלה קידוש ה' גדול. הוא התגלה גם בהתעוררות הגדולה והגבורה של אותם אלה שהזדרזו להפסיק את החילול ה', אנשים ששייכים וקשורים לבית המדרש, בבחינת (תהלים קיא, ה) "טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו", וגם כשקמנו מתוך הכאב לברר מה רוצה מאיתנו הקב"ה בעת הזו. התברר איך מסירות הנפש של אותם קדושים הביאה למצב של רוממות גדולה בקרב עם ישראל כולו, תחושה של הקרבה כללית, גם אם רק לרגעים מעטים. אותה עקידה נוראה קשרה את כל החלקים של העם, העקידה - מלשון קשר.
בבירור זה התגלתה גדולת הדור, זו המדרגה האמיתית של הדור. מסירות הנפש הזו היא מעלתו של הדור שלנו, כדבר שמברר ומגלה את הקידוש ה' הגדול שבחיים, כמו שהרמב"ם כותב בתחילת פרק ה' מהלכות יסודי התורה: "כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה", ובסופו של הפרק, מבאר הרמב"ם את מושג קידוש ה' שמופיע בחיים ש"עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". אבל עצם המצב של הנכונות למסור את הנפש, היא המדרגה האמיתית של הדור, וגם אם לפעמים מופיעים דברים אחרים, צריך להבין שכל אלה הם מקרים חיצוניים ביחס למדרגה של מסירות הנפש על קידוש ה', שהוא הפרצוף האמיתי של האומה. על בית מדרשנו מוטל התפקיד הגדול של הפצת האור הזה על כל גווניו ולהביא אותו למדרגה של קידוש ה' בחיים.
מסירות הנפש היא בעצם הכוח המהווה והמוליד של האומה, הוא המברר את עליונות החיים, ומביא לעולם הבא, לצרור החיים. צריך להביא אותו למושגים האמיתיים של עצמאותנו, לחירותנו. במסירות נפש מתגלה מעמדה האמיתי של הרוח על פני החומר. כשבחור ששייך לעם שבשדות מוכן למסור את נפשו על הדברים הגדולים הללו, זו מדרגה של קידוש ה' ואין להשוות את זה כלל ועיקר לדברים דומים באומות העולם.
כשגולית מגיע להילחם בעם ישראל, הוא לא רק איש גדול מימדים במובן הפיזי, אלא הוא מרבה להופיע בנאומיו, בהם הוא מנסה לדבר אל ההיגיון של עם ישראל, שמבין היטב את מעמדה וחשיבותה של המלכות. גולית מנסה לצייר את המלכות כדבר שתכליתו היחידה היא התועלת שיש לעם בה. לכן, מול מצב זה אפילו יהונתן לא מסוגל לצאת ולהילחם, כחלק ממשפחת שאול שגולית מנסה לצייר כאילו נלחמים למען האינטרס הפרטי שלהם להיות מלכי ישראל. דוד נחלץ לברר את הערך של מלכות ישראל, שהיא בעצם מלכות ה'.
הדבר הזה מלווה בעצם כל לוחם בישראל עד עצם היום הזה גם אם לא כל אחד יודע לבטא את הדברים בצורה הזו. כשהרצי"ה בא לברר את הכוח של ה' באייר, "האי יומא דקא גרים", הוא הסביר איך הכוח והמסירות נפש של בחורי ישראל הוא זה שיצר את הכוח אצל המנהיגים לעמוד נגד כל העולם ולומר שאנחנו כבר לא תחת עול הגויים אלא עצמאיים, שזהו כמובן השתחררות מחילול ה' הנורא, כפי שמתאר הנביא יחזקאל (יחזקאל לו, כ): "ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו"ּ. החזרה לארץ ישראל, אינה חזרה במובן הפרטי, אלא במובן הכללי, הציבורי. והתחלת החיים של קידוש ד', גם אם לאותם אנשים לא הייתה את היכולת לבטא את הדברים בצורה המלאה, של (תהלים קיג, א) "הללו יה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'" אלא רק באיזשהו ביטוי של "צור ישראל וגואלו", קודם כל יצאנו מהמצב של חילול ה' וכמובן אנו צריכים להתקדם למצב של קידוש ה', "הללו עבדי ה'".
כאן כמובן נכנס תפקידו הגדול של בית מדרשנו, לברר את הערך של הדברים ולהוביל אותם לערכים האמיתיים שלהם, ערכי הוד ונצח, שזו בעצם מלכות ה'. מלכות ישראל מופיעה את מלכות ה' בעולם. את זה כמובן צריך לפרט לנקודות רבות. הדבר הראשון כמובן הוא לברר את הערך האמיתי של העצמאות.
בפרשיות שלנו אנו נפגשים עם פרשיות הנגעים. לפי שיטת אמוראים מרכזית הנגעים באים בעוון לשון הרע (ערכין טו:). לשון הרע נחשב לעבירה היסודית ביותר, אולי זאת המחלה הראשונה שמופיעה באופן ברור בתורה - הצרעת, אֵם המחלות. כמובן שלשון הרע היא גם עבירה כללית לפי החשבון בחפץ חיים וגם ברמב"ם, בית ראשון נחרב בשל שלוש עבירות חמורות שבתורה ובית שני בעוון לשון הרע. ברמה הפרטית ודאי ששלוש העבירות החמורות הן משמעותיות יותר, ייהרג ואל יעבור וכו' ואילו החוטא בלשון הרע לא נענש עונשי בית דין חמורים, הגם שהחפץ חיים זקף לאוים רבים סביב זה, אך ברמה הכללית הלשון הרע הוא החטא החמור ביותר, כדבר שמסכן את מעמדה של המלכות והאחדות בעם. וכן הירושלמי (פאה א א) משבח את דורו של אחאב, שעל אף שעובדיה יצא נגד הפקודה של איזבל, לא היה ולו אחד שהלשין עליו. הירושלמי עושה חשבון שדורו של אחאב מנצחים במלחמות כיוון שיש אחדות גדולה בעם ואילו דורם של דוד ושאול לא מנצחים במלחמות על אף שהיו צדיקים וטיהרו את הארץ מעבודה זרה, בגלל האחדות, "על ידי שלא היה להן דילטוריא", חשבונות נוראים. זהו דבר נורא, שחובה עלינו לבערו. וכפי שהרב צבי יהודה זצ"ל היה אומר שהקב"ה שלח לנו את החפץ חיים כמורה לפני הדורות, על מנת שנוכל שוב לכונן מלכות ישראל בלי הלשון הרע שכ"כ מפורר ומפלג.
יש גם גישה אחרת בחז"ל שנגעים הם גזירת הכתוב. הכוונה היא, שכמו שהמילה היא תיקון לאותם מקומות שיכולים להשפיל ולהנמיך את החברה, כך הנגעים באים כאיתות לתיקון, בעיקר במישורים החומריים.
הצרעת לא מגיעה רק לעם ישראל. בהפטרות שלנו אנו פוגשים את נעמן שר צבא ארם שבאחת הפשיטות שבה נערה ישראלית צעירה. שבי זהו המקום שמשפיל לחלוטין את המושג של עצמאות, ואם בגבר חסון כך בנערה צעירה על אחת כמה וכמה. אך היא מתרוממת מעל המניעים והשיקולים הפרטיים שלה להשתחרר מהשבי ומובילה מהלך לרפא את צרעתו של נעמן, שילך ויתפלל אצל הנביא בשומרון. ומהצד השני של המטבע - אלישע, גם הוא מצדו לא מנצל את מה שהיה יכול להשיג על ידי כך. נעמן שולח דרך מלך ארם שליח למלך ישראל, כשמלך ישראל מבין את הסיבוך המדיני שהוא נמצא בו, כשמצד אחד ההכרח להיענות לבקשת מלך ארם, ומצד שני החשש מכך שאלישע ינצל את הדבר לדרוש מהמלך את שאיפותיו הלאומיות והדתיות, שינוי התרבות בעם, אך אלישע נענה לבקשה בלי שום תנאי והגבלה, מתוך רצון טוב והבנה של המהלך שמנסה ליצור אותה הנערה.
נעמן מצפה לפגוש אצל אלישע מופת גמור, אבל אלישע שולח אותו לטבול בירדן, להראות שהנבואה שואבת את כוחה מקדושתה ומעלתה של ארץ ישראל. אחרי שנעמן משתכנע ונרפא, הוא אמנם מתעלה מעט, אך עדיין כבול מטה, הוא מבין שבשביל דבר כזה צריך לשלם, כשהתשלום כאן הוא כמובן חרב פיפיות, לא רק הבעת הערכה כלפי אלישע על מה שהועיל לו, אלא גם יצירת תלות של אלישע בנעמן, כיחסים של טובות הנאה הדדיות. (ברכות י:) "הרוצה להנות - יהנה כאלישע".
אך אלישע מסרב ליהנות. הוא מבין היטב שנעמן מנסה ליצור את אותה תלות, הוא מצדו בכל תוקף מרומם כנגד זה את המושג של עצמאות ישראל, ומראה שמקור כל הטוב הוא מארץ ישראל בכוח התורה והנבואה. את זה מבינה אותה נערה צעירה, שעל אף היותה בשבי הייתה חדורת חירות, אך את זה לא מבין המובחר שבתלמידי אלישע, גיחזי.
גיחזי מזלזל ברבו, ואומר לעצמו שהרי אם נקבל סיוע מנעמן, נוכל להקים הרבה ישיבות ומוסדות, ונוכל לחלק מלגות גדולות, וכולם ירצו לבוא ולהשתתף בכך, ותרבה הרוחניות בעם, התורה תפרח וכן הלאה. גיחזי רץ אחרי נעמן ומשמיד את כל היצירה המופלאה של עצמאות ישראל, עצמאות התורה. ובכך המצב חוזר הרבה לאחור. מי שהיה אמור לייצג דווקא את המושג של העצמאות, מי שקיבל מטה להחיות מתים, מי שגדל אצל הנביא הגדול הזה אשר (מלכים ב ב, ט) "פי שנים" ברוחו מנמיך ומשפיל את אותו פוטנציאל אדיר שהיה כאן לבירור המושג של העצמאות, צריך להבין את המהפכה הזו. אנחנו אמונים יותר מכל גורם אחר בחברה על המושג הזה של עצמאות של תורה בלי תלות בשום גורם אחר מלבד אלוקי ישראל, כפי שהתנבאו הנביאים ודרשו ללכת בדרכי התורה האמת והיושר.
כשאנו רואים גילויים שליליים במלכות טמונה בזה סכנה גדולה מאוד, וצריכים להיות ערים לה. וככל שנוקפות השנים המלכות גדלה ועם התפתחותה גדילים גם הסיבוכים והבעיות. אסור ליצור שיעבוד למלכות ומוטלת עלינו החובה להוכיח את המלכות על תפקודה הלקוי אך כנגד זה אסור בשום אופן ליצור זרמים שהם זרמי יאוש, זרמים שעומדים לעצמם.
הסיפור שמורה לנו על החידלון הגדול שיצר גיחזי במלכות ישראל, הוא עצמו מביא גם את בשורת הגאולה. לפי חז"ל - (מלכים ב ז, ג) "וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער" - (רש"י שם; סנהדרין קז:) אלו גיחזי ובניו. דווקא אותם מצורעים שמשולחים מכל המחנות, הם הם שיוצרים את החזון לגאולה, עשייה וניסיון לקדם. והם אכן זוכים לעצמם וגם לאחרים. פעמים שגאולת ישראל יכולה להופיע אפילו דרך אותם מצורעים שמשולחים מכל המחנות.
בתוך דברים אלו, אלישע מנבא בפני המלך (מלכים ב ז, א) "כעת מחר סאה סולת בשקל וסאתים שעורים בשקל בשער שומרון", והשליש שנוכח במעמד ההוא, מפקפק בנבואת אלישע: "ויען השליש אשר למלך נשען על ידו את איש האלקים ויאמר הנה ה' עושה ארובות בשמיים היהיה הדבר הזה". כאן כמובן יש שאלה גדולה, איך בא אדם מישראל שמפקפק בנבואת אלישע. והרי אלישע התברר כבעל מופת גמור, פי שנים מאליהו. כמה וכמה פעמים שמעתי מהרב יהודה גרשוני בעצרות פה בישיבה ביום העצמאות, שביאר שאותו אדם היה איש דתי מאוד, חלילה לא כפר בניסים, אלא שהוא טען "לאנשים האלה מגיעים ניסים"?! הוא בא בטענה דתית ביותר שמפורשת כביכול בתורה, הוא בא בשם תורת השכר והעונש, איך ייתכן שלרשעים יתקיימו ניסים. על זה עונה לו אלישע: "הנכה רואה בעיניך ומשם לא תאכל". ברור שאנו רוצים בגאולת ישראל, בעצמאות, ותובעים שהערכים והתורה יובילו את ההנהגה עכשיו, לא רק לעתיד לבוא כחזון עתידי של המשיח אלא כהנהגה לימינו כעת, "ציפית לישועה בימיך". אבל דווקא מתוך השאיפה המקסימליסטית הזו שלא מוותרת על אף סנטימטר של יהודי, ארץ ותורה, אנו צריכים להיות ערים לכך שהפער בין שאיפותינו למציאות, לא יצור חלילה איבה או יאוש מעמנו.
לכלל ישראל מגיע הכל, ולוואי והנס יגדל ותרבה הטובה על כלל ישראל, "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", ולכן חלילה לנו ליצור תחושה של ניכור והתרחקות מכלל ישראל. "כולך יפה רעייתי ומום אין בך", ואהבתנו הגדולה לכנסת ישראל לא תסמא את עינינו מלבקר את מומיה כביאור מרן הרב זצ"ל. לא לחנם, כשהיה יוצא יום העצמאות בימי תענית בה"ב, הרב צבי יהודה זצ"ל בגדלותו היה אומר גם הלל וגם סליחות. אמנם לנו בדרגתנו אין להתנהג כך, אך יש בזה הרבה בירור. מצד אחד ההערכה האדירה שלנו למהלך הגאולה ועם זאת היכולת לא לטייח ולהעלים עין מהבעיות והחולשות. כפי שמרן ר' אברום זצ"ל היה מבאר (תהלים קז, מג) "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'". הכל מתחיל מחכמה ישרה ויכולת להתבונן על המציאות בצורה ישרה. אנו צריכים לבסס את בית המדרש על אדני העצמאות של התורה ויחד עם זאת איננו בזים לקטנות וכ"ש שלא לגדולות.
זהו העניין הגדול של היום הזה שבו הקב"ה הוציא אותנו מעבדות לחירות, מחילול ה' לקידוש ה', מתוך המסירות נפש של בחורי ישראל, והביא אותנו לקיים את המצוות עשה הכללית ביותר של יישוב הארץ, המצווה היחידה שיש בה מסירות נפש אקטיבית. וכפול החיוב בה: "שלא נעזבנה ליד זולתנו מן האומות או לשממה". הקשר בין הכיבוש ובין היישוב. כך הירושלמי (מועד קטן ב ד) מביא שר"ל אומר לרבו ריב"ל, שמותר לאמר לגוי לעשות עבורך קנין בארץ ישראל. אע"פ שהירושלמי מצמצם את ההיתר, רק להראות לו באצבע, כמובא במשנ"ב שמביא להלכה. הירושלמי מבאר הטעם: "שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת", וצריך להבין מה הקשר בין כיבוש הארץ לקנין בית פרטי בארץ.
אלא ודאי שהירושלמי רואה את היישוב כחלק מהכיבוש, ולכן אפשר ללמוד מכיבוש יריחו לבניית בית בארץ ישראל. כל גבעה, כל מאחז קטנטן הוא חלק מהכיבוש השלם של הארץ, (איוב ח, ז) "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד". בחורי החמד שהולכים ומיישבים עוד גבעה, עוד מדרון, וכך הולכת ארץ ישראל ונכבשת בפני עם ישראל ע"י תרומתו של הפרט לכיבוש הכללי.
אשרי הידיים שעוסקות בדברים הגדולים האלה, לקיום מצות עשה הכללית הזו "שלא נעזבנה ליד זולתנו מן האומות או לשממה", שדורות דורות של גדולי עולם לא זכו למה שאנו זוכים. אנו ממשיכים את קידוש השם, מצוות יישוב הארץ שמשתלבת יחד עם הקיבוץ גלויות הגדול. וכפי שיטת רש"י במצוות כיבוש הארץ, ש"והורשתם את הארץ וישבתם בה" (במדבר לג, נג) זוהי הבטחה. ושואל הרמב"ן שם על רש"י אם זו רק הבטחה, א"כ מה הטרוניא כלפי המרגלים שלא רצו ליכנס לארץ, א"כ רואים שרש"י סובר שכשיש הבטחה ויעוד צריך להשתתף בדבר, ומי שלא מתעסק נענש. ובודאי נכונים דברים אלו כפליים בבנין התורה, בנין הרוח הישראלי של בחורי ישראל שמוסרים נפשם לא רק בשעת הקרב אלא בחיים כולם.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il