בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויקרא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

רעיונות לפרשת ויקרא

קובץ רעיונות לפרשת ויקרא.

undefined

הרב עזריאל אריאל

תשס"ב
6 דק' קריאה
מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" - ממנו צריך האדם להקריב. מתוך תוכה של אישיותו ומעומק טבעו האנושי צריכה לצאת המוטיבציה להביא קרבן לפני ה'. בכך יבטא האדם את שאיפתו הטבעית לקרבת אלוקים, עד כדי נכונות להקריב לו את חייו, את נפשו. "ונפש כי תקריב".

הקרבת הקרבן באה א"כ להקריב אל ה' את כוחותיה הטבעיים של הנפש. ולא רק את הכוחות הנעלים, את המידות הטובות ואת הנטיות הרוחניות, אלא גם ובעיקר - לרומם את הכוחות הגופניים והבהמיים. "מן הבהמה: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". את הנטיות הבהמיות צריך להעלות בלהב אש השמימה. נטיות אלו - שלוש הן: "מן הבקר ומן הצאן". הבקר - השור - מבטא את הכוחניות. השור הוא בהמת העבודה, הנושא בעול החריש, הדורש כוח רב. הצאן - שני סוגים לו: העז מבטאת את הפראות שבטבע, זו הזקוקה לריסון ולעידון מתמידים. ואילו הכבש מבטא את כוח החיים העדין שבטבע הבהמי. כל אותם כוחות טבעיים - הן הכוחני, הן הפראי והן העדין - כולם צריכים להתרומם ולהתעלות. זוהי החוויה הצריכה ללוות את האדם מישראל כאשר הוא מביא את קרבנו לפני ה'. אישיותו כולה עולה בלהב אש השמימה עם קרבן העולה. "אדם כי יקריב - מכם".

וכך אמר המשורר (הרב יצחק הוטנר, עפ"י ספר חרדים):
בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,
ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו.
ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה,
ולקרבן אקריב לו את נפשי, את נפשי היחידה.

מעל בה'
"נפש כי תחטא, ומעלה מעל בה'". מתוך כך מצפים היינו לשמוע בהמשך על עבירה חמורה מן העבירות שבין אדם למקום. אך לא זאת, אלא "וכחש בעמיתו... ונשבע על שקר". המעילה בקדשי שמים מופיעה כמה פסוקים קודם לכן, אך הלשון היא: "נפש כי תמעול מעל", בלבד. המועל ברכוש המקדש, אמנם מעל, אך לא בה'. גם שבועת שקר מוזכרת בפרשה: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה... או נפש כי תשבע לבטא בשפתים". חטא מוזכר כאן, אך לא מעילה ולא בה'. הביטוי "מעילה בה'" מופיע דווקא כאן, בעבירה שבין אדם לחבירו. מדוע?

על דרך הפשט ניתן לתת הסבר פשוט. הרי כל העבירות הקודמות, שעליהן מביא האדם אשם, הן עבירות שהאדם עובר בשוגג. כאן מדובר על עבריין במזיד. עבירה במזיד, תהיה אשר תהיה, יש בה מרידה הרבה יותר גלויה כנגד רבונו של עולם. על כן נמצאים כאן כל הביטויים: חטא, מעילה וכחש.

והשיב את הגזילה
הגזל - נטילת רכוש הזולת - הוא אחת העבירות המחריבות את הסדר החברתי. כל חברה, אם רצונה להתקיים, צריכה למצוא דרכים למנוע את תופעת הגזל. ישנם מקומות בהם ידו של הגזלן נכרתת. ישנם מקומות בהם הוא נידון לתקופות מאסר ממושכות. וישנן גם דרכים אחרות.
דרך פשוטה, אך מיוחדת, מתווה לנו התורה: "והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפיקדון...". פשוט: להשיב את הגזילה. ואל יהי דבר זה קל בעיניך. הרי חזקה על גזלן שאינו שומר את הגזילה תחת ידו, לבל תהיה בידי הנגזל ראיה מרשיעה. הוא מוכר את החפץ הנגזל. וככל אדם הנהנה מדבר שלא עמל בו, חזקה עליו שמיהר לבזבז את התמורה שקיבל.

הדבר הראשון הנדרש ממנו הוא לשאת באחריות לתוצאות: להשיב את הגזילה. בלי זה - אין כפרה. גם אם יביא את כל קרבנות החטאת והאשם שבעולם. גם אם ילקה עשר פעמים ל"ט מלקות. גם אם יתענה ארבעים תעניות. גם אם ישב עשרות שנים בבית הסוהר. גם אם ישוב בתשובה - לא יתכפר לו, עד אשר ישיב את הגזילה לבעליה. הוא שאמרה התורה: קודם כל - "לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו" (=ביום שבו הוא מכיר באשמתו). ורק אח"כ: "ואת אשמו יביא לה'".

התביעה לשלם את המחיר המלא לנגזל - עד כמה שהיא מינימאלית - קשה היא ביותר. חובת ההשבה אמורה בכל תנאי. שום תירוץ אינו מתקבל. הגזלן לא יוכל הגזלן לטעון שהנגזל הלך לו למדינת הים. אם אינו כאן, על הגזלן ללכת אחריו אפילו למדי. אם מת, ישלם ליורשיו. אם אינו יודע מיהו, עליו לברר. ואם אין לו ממה לשלם, אמנם אין בית הדין מוכר לעבד אלא גנב שאין בידו לשלם, אבל את עיקרון האחריות המוחלטת מקבל מכאן גם הגזלן. כי אם רוצה הוא כפרה שלימה, לא ינוח ולא ישקוט עד אשר ישיב את הגזילה לבעליה. רק אז יקיים בו הכתוב: "וכפר עליו הכהן לפני ה', ונסלח לו...".
ומי יודע, אולי דרך זו, שמתווה לנו התורה, היא גם דרך יעילה יותר להילחם בגל הגואה של הפשיעה?

השאור והדבש
מינים רבים ציוה הקב"ה להקריב לפניו על המזבח: מן החי (בהמות ועופות), מן הצומח (סולת, שמן ויין) ומן הדומם (מים ומלח). אך יש יוצאים מכלל זה: השאור, דהיינו: החמץ; והדבש, דהיינו: פירות מתוקים.
נקל לנו להבין את משמעותו של איסור החמץ. הן החמץ הוא היצר הרע והגאווה האנושית, ועל כן מצווים אנו לשרוף אותו עמהם בערב הפסח. האדם נדרש לבוא אל מקדש ה' מתוך תודעה של התבטלות. בהרכנת ראש יקריב את עצמו אל ה'. על כן שונה מאד היא דרך הבאת הקרבנות בבית המקדש היהודי מאשר בטקסים מקבילים שהיו נהוגים בידי עובדי האלילים. אין היא נותנת מקום להבעה ספונטנית של רגשות האדם. הכל מוכתב ומודרך. מה להביא, כיצד להביא ומה לעשות בכל שלב ושלב. הקרבת הקרבן תוך שמירה מדוקדקת על פרטי פרטים של הלכות מביאה את האדם לתחושה שהוא מבטל את ה"אגו" הפרטי שלו בפני בוראו. על כן אין להביא את החמץ.

הדבש - מתיקות הפירות - שונה הוא מן החמץ. אין הוא מבטא את הגאווה אלא את השאיפה לתענוג גופני. אין רע בתענוג כזה. "עתיד אדם ליתן את הדין על כל מה שראו עיניו ולא נהנה ממנו" - אומר התלמוד הירושלמי בסוף מסכת קידושין. אבל לכל דבר ניתן מקומו הראוי לו. קרבת אלוקים יכולה לבוא מתוך תענוג, וטוב שתבוא כך. אבל תענוג זה צריך להיות תענוג רוחני. "ריח ניחוח" - שהנשמה נהנית ממנו. לא ניתן להיכנס אל בית המקדש "במגפיים". צריך להתרומם מעל השעבוד לתענוגי הגוף, כדי לזכות לדביקות בה', ומכוחה לקדש גם את חיי המעשה הנמוכים יותר.

עובדי האלילים, שגם הכרת האלהים אצלם היתה מוחשית, הלכו בכיוון הפוך: להגיע לאקסטזה דתית דווקא על ידי הוצאה לפועל של הנטיות הגופניות הנמוכות ביותר באישיותם. לא כן חלק ישראל. האדם נדרש להתרומם, להתקדש ולהיטהר כדי לבוא אל הקודש פנימה. הממתקים, שאינם באים להזין את הגוף אלא לענג אותו, לא יכירם מקומם בבית המקדש. התבלין אשר יוגש עם הקרבנות יהיה דווקא המלח, שאינו מצרך מותרות אלא צורך חיוני לשימורו של כל מאכל. הקרבנות הנאכלים לאדם יהיו דווקא אלה העשויים מחמרי המזון הבסיסיים הנחוצים לקיומו של גוף האדם: הדגן, כאשר הוא אפוי כמצה, והבשר. באכילתם לשם מצוה ירומם האדם את כל אכילתו שבמשך השנה.
אך גם השאור וגם הדבש, שנידחו מן המזבח בכל הקרבנות, יש להם זמן משלהם בו יוכלו גם הם להתקדש: "קרבן ראשית תקריבו אותם": קרבן "שתי הלחם" וביכורי הפירות.

המרבה והממעיט
הקרבן - לא קמיע הוא, ואף לא לשם סגולה הוא בא. הקרבן - כשמו כן הוא: בא לקרב את האדם מישראל אל אביו שבשמים. בכך שהאדם מקריב את הקרבן מרצונו לשם ה', גם הקב"ה מחזיר לו באותה מטבע ומקבל את קרבנו ברצון. קבלת הקרבן ברצון היא פירוש הביטוי: "ריח ניחוח לה'", וכפי שמתרגם אונקלוס בכל מקום: "קורבן דמתקבל ברעווא קדם ה'" - קרבן המתקבל לפני ה' ברצון ובהתרצות.
ניתן היה לחשוב כי איכותו של הקרבן היא הקובעת את איכות הקבלה שלו לרצון ה'. אך התורה רומזת לנו כי לא כך הם פני הדברים. כל הקרבנות מסתיימים באותה מטבע לשון. הן קרבן הבקר, היקר מכל, והן הקרבנות היותר זולים - כמו הצאן והעוף, ואף המנחה - כולם מתוארים באותה הדרך: "אשה ריח ניחוח לה'". וכך אומר רש"י על פי דברי חז"ל: "נאמר בעוף 'ריח ניחוח' ונאמר בבהמה 'ריח ניחוח', לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את לבו לשמים".

וכאן היה מקום למחשבה הפוכה. אם "רחמנא לבא בעי", ואין חפץ לה' בעולות וזבחים, פרי בשן ועתודים, אולי עדיף הוא דווקא קרבן העני. אולי ראוי להביא דווקא קרבן של עוף, קטן וצנוע, ולא להתהדר בקרבן ראוותני של פר בן בקר. אלא שאם כך היו פני הדברים, היה צריך לכתוב "ריח ניחוח" דווקא בקרבן העוף הוא במנחה. ומדוע נכתב כך גם ביחס לקרבן הבהמה? דומה כי זאת בא הקב"ה ללמדנו. עניות מרצון אינה מקנה קרבת אלוקים. מי שיכול להביא קרבן מהודר ומסתפק בקרבן עני, לא ענווה ושפלות יש בזה כלפי ה', כי אם זלזול חמור. מי שמעלה על שולחנו הפרטי בשר ודגים וכל מיני מטעמים, ואילו על שלחן אלוקיו לא יקריב כי אם עוף רזה ובעל מום - לא עובד ה' ייקרא, כי אם מבזה ה' (עי' מלאכי פרק א). זאת למדנו: כי לא זו בלבד שאין עדיפות למרבה על הממעיט, אף לממעיט אין עדיפות על המרובה. המבחן העיקרי, מבחן הכוונה הוא. אם טהורה היא כוונתך; אם הבאת על מזבח אלוקיך את המתנה האיכותית ביותר שאתה יכול להשיג; אם הבאת קרבן כשר על פי כל דקדוקי ההלכה אשר ציווך ה' אלוקיך עליה; - דע לך כי בזאת הקרבת לפניו את עצמך ממש. "ונפש כי תקריב" - "אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו".

שני הקצוות נפגשים על שולחן הסדר: לחם העוני - המצה, ומזון העושר - קרבן הפסח. כי הן העוני והן העושר - מתנת ה' הן, וממנה ישוב האדם ויביא את מתנת אלוקיו.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il