ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- ספריה
- שבת
- מלאכות שבת
- שבת ומועדים
- הלכות שבת
- הלכות כלליות
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
מיכאל בן מזל טוב
מלאכת גוזז היא מלאכה המנתקת דברים הגדלים על הגוף, כדוגמת שערות, ציפורניים, יבלות ועור מדולדל, אבל החותך בגוף עצמו, תוך הוצאת דם, עובר על מלאכת 'חובל' (להלן כ, ט). לצורך הקמת המשכן היו גוזזים צמר כבשים, כדי לעשות מן הצמר חוטים ליריעות המשכן. וכן היו גוזזים את השער מעורות התחשים, כדי שיהיו העורות חלקים וראויים להיות יריעות למשכן. הרי שלפעמים הגזיזה נעשית לצורך הדבר שמנתקים מהגוף, כמו הצמר שרוצים לעשות ממנו חוטים, ולפעמים הגזיזה לצורך יפוי העור, שלא רוצים שיהיו עליו שערות (ריב"ש, באו"ה שמ, א, 'וחייב').
שלא כמלאכת 'קוצר' שהאיסור בה הוא רק כאשר מנתקים את הצומח ממקור חיותו (להלן יט, ו), במלאכת גוזז האיסור הוא גם כאשר גוזזים את הצמר מעור בהמה שמתה, מפני שגם אחר מיתת הבהמה יש תועלת בגזיזת הצמר. לפיכך, יש להיזהר שלא לתלוש שערות מפרווה טבעית או משטיח העשוי מעור (מ"ב שמ, ה). ואם היתה בתלישה זו תועלת - האיסור מהתורה; ובתלישה סתם ללא תועלת - האיסור מדברי חכמים.
גם תלישת נוצות מן העוף בכלל מלאכת 'גוזז'. אבל מותר לתלוש נוצות מעור של עוף מבושל, משום שלאחר הבישול הוא נחשב אוכל, ואין בו איסור 'גוזז' (אדר"ת, הר צבי טל הרים גוזז ג).
ב - גוזז וחובל באדם
כשם שאסור לגזוז צמר מבהמה כך אסור לגזוז דברים הצומחים מגופו של אדם, כדוגמת שערות, ציפורניים, עור מדולדל ויבלות. הגוזר אותם כדרך שרגילים לגוזרם - עובר באיסור תורה, והגוזר אותם בשינוי - עובר באיסור חכמים.
לפיכך, הקוצץ את ציפורניו בכלי - עובר באיסור תורה, והכוסס אותם בשיניו - עובר באיסור חכמים (רמב"ם שבת ט, ח). ונכון לאדם להרגיל את עצמו שלא לכסוס ציפורניים, כי בנוסף לכך שזה לא מנומס, הרגיל בכך עלול להיכשל בכסיסתם בשבת.
וכן אסור לקצוץ יבלת. אם היתה לחה וקצץ אותה בכלי - עבר באיסור תורה, ואם קצץ אותה בשינוי, בשיניו או בידו, עבר באיסור חכמים. ואם היבלת התייבשה והיא עומדת להתפורר מעצמה, גם אם קצץ אותה בכלי עבר באיסור חכמים (רמב"ם שם, שו"ע שמ, ב, מ"ב ו).
וכן אסור לגרד בגוף ולנתק ממנו עור שמתחיל להתקלף, וכן אסור לנתק את העור שמתקלף בשפתיים יבשות, ואפילו על ידי השיניים אסור לנתקו. אבל מותר להסיר קשקשים שחיבורם לעור רופף ביותר, ובקלות הם נושרים.
ציפורן שנחתכה רובה, אם היא גורמת צער, מותר לתלוש אותה ביד או בשיניים. שהואיל ונחתכה רובה הרי היא נחשבת כתלושה, והאיסור לנתקה מדברי חכמים בלבד, ובמקום צער התירו חכמים להסירה בשינוי (שבת צד, ב; שו"ע שכח, לא; ח"א כא, ד).
אסור לאדם לגרד בפצעו באופן שיצא ממנו דם, משום שהוא חובל בעצמו (עיין להלן כ, ט). ואף שהמגרד אינו מעוניין בהוצאת הדם, מכל מקום איסור חכמים יש בזה (מ"ב שטז, ל). וכן אסור לצחצח שיניים כאשר קרוב לוודאי שיצא דם מחניכיו, וכן אסור למצוץ דם היוצא מהשיניים (מ"ב שכח, קמז; להלן הלכה ז).
מותר להוציא קוץ שנתקע בבשר, ובלבד שיזהר שלא להוציא דם. ואם הקוץ גורם לצער, מותר להוציאו גם כשברור שיצא דם, משום שהוצאת הדם במצב כזה אסורה מדברי חכמים, ובמקום צער שכזה לא גזרו חכמים (מ"ב שכח, פח).
מותר להסיר גלד של פצע שהתייבש ובעת הוצאתו לא יצא דם, ואין בזה איסור גוזז, מפני שהגלד לא גדל מן הגוף, אלא הוא דם שיצא מן הפצע והתייבש (שו"ע שכח, כב).
ג - סירוק שיער וסידור צמות
אסור לסרק שערות בשבת, משום שבעת הסירוק נתלשות שערות. ויש תועלת בכך, משום שבאופן טבעי, בכל יום נושרות מן הראש עשרות שערות, וכל אדם מעדיף שהשערות ששורשן נחלש יתלשו בעת הסירוק, ולא ינשרו במשך היום ויפגמו בסידור השיער וניקיון בגדיו. וכיוון שאסור להסתרק, המסרק הוא מוקצה ואסור לטלטלו (שו"ע שג, כז).
אבל הרוצה לסדר מעט את שערו, רשאי להשתמש לשם כך במברשת מיוחדת ששערותיה רכות, או שיש רווח גדול בין שיניה, באופן שיש סיכוי סביר שלא ייתלשו שערות. ואז גם אם במקרה יתלשו שערות, אין בזה איסור, הואיל וכוונתו אינה לתלוש שערות, וגם אין הכרח שפעולתו תגרום לתלישתם. ומברשת כזו אינה 'מוקצה'. וכדי שלא יֵראה כאילו הוא משתמש במברשת אסורה, טוב לייחד אותה לשבת (ע' שש"כ יד, נ). 1
מותר לאדם לחכך בשערות ראשו וזקנו בנחת, וכן מותר להעביר בהם את אצבעותיו כדי לסדרם, וכן להוציא לכלוך שדבק בהם, ובתנאי שיקפיד שלא לתלוש שערות. וגם פעולה שיש ספק אם תגרום לתלישת שערות מותר לעשות, הואיל ואינו מתכוון לתלוש שערות. ומי שרגיל להתעסק בשערות זקנו באופן שבדרך כלל גורם לתלישת שיער, צריך להימנע מזה בשבת.
אסרו חכמים לאשה לעשות צמה בשערה, מפני שקליעתה דומה למלאכת 'בונה'. וכן אסור לפרק את הצמה, כי פירוקה דומה למלאכת 'סותר'. מותר לאסוף את השיער בגומי, כי אין בזה יצירת מבנה. וכן מותר לעשות בידיים שביל באמצע השיער, אבל אסור לעשות זאת על ידי מברשת או מסרק, משום שזה גורם לתלישת שערות (שו"ע שג, כו; מ"ב פד).
וכן אסור לקלוע צמה בפיאה-נוכרית, משום שזה דומה למלאכת 'אורג'. וכן אסור לסותרה משום 'בוצע', שזו המלאכה שמפרקת את האריגה (מ"ב שג, פב, שעה"צ עא). נכון שלא לסרק שערות של פאה נוכרית, אבל מותר להחליק את שערותיה בעזרת מברשת רכה שלא תתלוש שערות (שש"כ יד, נב). ואם שיער הפאה הסתבך עד שאי אפשר לצאת בה, אסור לסדרו ביד משום 'מכה בפטיש' (קצה"ש קמג, בדה"ש ו).
אסור מדברי חכמים לעשות סלסולים בשער, וכן אסור לגברים לסלסל את פאות ראשם, משום שזה דומה למלאכת 'בונה', וכן אסור לפרק את הסלסולים משום 'סותר'. אבל אם היו הפאות מסולסלות, מותר להמשיך לסלסלם ביד למרות שזה עשוי לחזק את הסלסולים, מפני שאין יוצרים בהם מבנה חדש (תפארת ישראל שבת י, יכין לה; ועי' קצה"ש קמו בדה"ש כא).
וכן אסור להעמיד את התסרוקת או את השיער על ידי ספריי או שמן, מפני שזה דומה למלאכת 'בונה' (ריב"ש כמובא בבאו"ה שג, כז, 'לחוף'). ואסור לעשות זאת גם בפאה נוכרית (שש"כ יד, נו). אבל מותר לאשה להתיז על שיערה וגופה מי בושם (מ"ב קכח, כג; שש"כ יד, נו-נז).
ד - איפור הפנים
אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת היא מלאכת 'צביעה' (כמבואר להלן יח, ה). מהתורה אסור לצבוע בצבע שמתקיים זמן רב על דבר שהצביעה מתקיימת בו זמן רב. וחכמים הוסיפו ואסרו גם צביעה בצבע שאינו מתקיים וגם צביעה על דבר שהצבע אינו מתקיים בו זמן רב, כדוגמת נשים שמתאפרות וצובעות את עורן לזמן קצר. לפיכך, אסור לצבוע סביב העיניים במעט כחול, וכן אסור לצבוע את הלחיים באדמומית, וכן אסור לצבוע את השפתיים באודם או בשפתון שקוף שנותן לשפתיים ברק. וכן אסור לשים לַכָּה על הציפורניים, ואפילו אם היא שקופה, כי גם הברק נחשב צבע. אמנם האיסור הוא להתאפר, אבל להסיר את האיפור מותר על ידי מים או צמר גפן, אבל אין להשתמש בצמר גפן שספוג במים, משום איסור סחיטה.
וכן אסור למרוח שכבה של מייק-אפ על הפנים. ואיסור זה חמור מסתם איפור, כי בנוסף לכך שיש בזה איסור צובע מדברי חכמים, יש בזה גם איסור תורה של 'ממרח', כי זו משחה שממרחים ממנה שכבה על הפנים, כדי להחליק את הקמטים (ועיין בהלכה הבאה).
אבל מותר לפזר פודרה לבנה או צבעונית, שאין בה חומר מדביק, משום שרק כאשר החומר הצובע דבוק לעור יש בו איסור משום 'צובע', אך כאשר הוא מונח על הפנים בלא שיהיה דבוק, אין בו איסור (אג"מ או"ח א, קיד; יחו"ד ד, כח). ויש מחמירים גם בזה (מהר"ם מבריסק א, כג; בית ישראל נו). והואיל והמחלוקת בדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים.
איסור האיפור הוא מן האיסורים הקשים ביותר. כי קשה מאוד לאשה שרגילה להתאפר בכל יום להימנע מכך ביום השבת, שכן דווקא ביום השבת, שבו הכל מתלבשים בחגיגיות, נשים רוצות להיראות במיטבן. אך במבט עמוק יותר אפשר אולי לומר, שאדרבה, זהו עניינו של יום השבת, שהוא יום קדושה ומנוחה. מנוחה מהמתח המלווה את ימות החול, שבהם אנו טורחים לעשות את המיטב כדי להיראות כלפי חוץ יותר טוב מכפי שאנו באמת, כדי לעמוד בסטנדרטים האכזריים של היופי החיצוני. על ידי השבת וההתחזקות באמונה ובהשגחה האלוקית, צריכה לבוא מנוחה אמיתית שבאה מתוך השלמה פנימית עם המציאות כפי שהיא ועם היופי הטבעי, שאותו מעטרים בבגדים ותכשיטים. וזהו עונג שבת.
אמנם לקראת שבת אפשר ואף ראוי להתאפר, ועל כגון זה אמרו חכמים (ע"ז ג, א): "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", שזו עבודתנו בימות החול לתקן את העולם ולשכללו ולהכינו לקראת השבת, שאז נוכל לקלוט יותר בשלימות את האור האלוקי. אלא שאם לא הצלחנו להכין את עצמנו בשלימות לשבת, כגון שהאיפור בערב שבת אינו מועיל לכל השבת, אזי אחר שהגיעה השבת צריכים לקבל את המציאות כפי שהיא במנוחה ושמחה, ודווקא מתוך קבלה זו נוכל להמשיך לתקן ולשכלל את העולם בימי החול.
ה - הליכה בנחת
בנוסף למצוות התורה לזכור את יום השבת לקדשו ולהישמר מכל מלאכה, המשיכו חכמים את מגמת התורה, וקבעו כמה הלכות שמגמתן לתת צביון מובהק ליום השבת כיום מכובד ומקודש. הלכה אחת נוגעת לצורת ההליכה, שההילוך של יום השבת צריך להיות שונה מההילוך של יום חול, שגם בהילוך יבוא לידי ביטוי צביונה המיוחד של השבת.
בכל ימות השבוע אנו טורחים ועמלים במלאכות שונות שנועדו לפתח ולשכלל את המציאות, ולשם כך אנו צריכים לפעמים להיחפז ולרוץ. הריצה הזו מבטאת את זה שהמציאות שאנו חיים בה חסרה ואנו צריכים לטרוח במלאכות ופעולות שונות כדי להשלימה. אולם ביום השבת, נצטווינו לשבות ממלאכה, כאילו סיימנו את כל מלאכתנו ואין לנו יותר לאן להיחפז. ועל כן צריך אדם לחשוב בשבת כאילו כל מלאכתו כבר נעשתה, וכל עניינינו עתה הוא רק להתענג בקדושת השבת ולהתבונן בעולם כפי שהוא במבט של אמונה, והדבר צריך להתבטא גם בצורת ההליכה. לפיכך, אסרו חכמים לרוץ או ללכת במהירות בצעדים גדולים ביום השבת. וסמכו חכמים דין זה על פסוק בנביא שעוסק בעניין השבת, שנאמר (ישעיהו נח, יג): "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ", שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול (שבת קיג, א).
אבל כל זה הוא דווקא כאשר הריצה מכוונת לעניין סתמי שאין בו קדושה, אבל אדם שהולך לשמוע שיעור תורה או להתפלל, מצווה שירוץ אפילו בשבת. שכן נאמר "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ", דווקא דרכיך, שהיא הליכה לצורכך, צריכה להיעשות באופן מכובד המיוחד לשבת, אבל כשהולכים לדבר מצווה, מותר לרוץ. וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (שא, א): "אין לרוץ בשבת, אלא אם כן הוא לדבר מצווה, כגון לבית הכנסת וכיוצא בו".
וכן מי שיש לו תועלת אישית גדולה מן הריצה או הקפיצה, מותר לו לרוץ או לקפוץ. למשל, בעת שיורד גשם, מותר לאדם לרוץ, כי על ידי כך הוא מציל את עצמו מן הגשם. וכן אם הגיע לשלולית, מותר לו לקפוץ מעליה, כדי לא ללכלך את נעליו (שו"ע שא, ג; שש"כ כט, ג-ו).
ו - הליכה וריצה לתענוג או להתעמלות
מותר לילדים שנהנים מריצתם לרוץ בשבת. כי כל מה שאסרו חכמים הוא ריצה שיש בה טורח או דאגה להגיע בזמן לאיזה מקום, אך מי שנהנה מעצם הריצה, מותר לו לרוץ בשבת. לכן מותר לילדים לשחק במשחקים המבוססים על ריצה, כ'תופסת', 'שוטרים-וגנבים' וכדומה.
ולמבוגרים אסור לרוץ לשם ספורט בשבת, מפני שרוב רובם של המבוגרים אינם נהנים מעצם הריצה, אלא הנאתם היא מכך שהם שומרים על בריאותם וכושרם הגופני, אך הריצה עצמה היא מאמץ קשה, שאין להם בו עונג שבת אלא להיפך, הפרת העונג והמנוחה.
ויש אנשים שכושרם הגופני מצויין, והם רגילים לרוץ בכל יום ואף מתענגים מכך, ואף על פי כן אסור להם לרוץ ולהתעמל בשבת, מפני שהרואים אינם יודעים שהם מתענגים מריצה זו אלא נראה הדבר שהם עושים את השבת כיום חול.
אבל בתוך הבית, מי שבאמת נהנה לקפוץ ולהתעמל, הואיל והוא דומה בזה לילדים הנהנים מריצה, מותר לו לקפוץ להנאתו בתוך ביתו באופן שאנשים זרים לא יראוהו. וזאת בתנאי שאין בהתעמלות זו יגיעה, וכן בתנאי שאינה ערוכה לפי תוכנית מסודרת לבניית הכושר או להטבת הבריאות. 3
ומכל מקום, גם מי שמותר לו להתעמל בשבת, צריך לזכור כי את עיקר שעות הפנאי של השבת נכון להקדיש ללימוד התורה ולהעמקת ההזדהות עם ערכיה.
מותר ללכת בשבת לשם בריאות, ובתנאי שילך בהליכה רגילה, ולא ירחיב או ימהר את צעדיו. ואף שאין לעסוק ברפואות ביום השבת, מכל מקום, כיוון שאין ניכר בהליכתו שהיא לשם רפואה, והרבה אנשים נהנים לטייל מעט, לכן מותר ללכת לשם בריאות ורפואה ביום השבת (מ"ב שא, ז).
ז - חליבה בשבת
אסור לחלוב בשבת פרה וכל בהמה, משום שבפעולה זו מפרידים את החלב מגוף הפרה, והיא תולדה של מלאכת 'דש', שכשם שאסור להפריד את התבואה משיבוליה, כך אסור להפריד את החלב מגוף הפרה, ופעולה זו נקראת 'מפרק' (שבת צה, א).
הבעייה היא, שאם לא יחלבו את הפרות ביום השבת, ייגרם להם צער גדול מאוד, שכן כל פרה שחולבים אותה באופן קבוע, עטיניה מניבים כמות גדולה של חלב בכל יום, ואם לא ישחררו אותה מן החלב שבעטיניה במשך יום שלם, תסבול צער גדול. ולכן התירו חכמים לומר לגוי לחלוב את הפרה ביום השבת. ואף שבאופן כללי אסרו חכמים לבקש מגוי לעשות עבורנו מלאכה בשבת. מכל מקום, כאן שמדובר בצער בעלי חיים, ביטלו חכמים את איסורם והתירו לבקש מגוי לחלוב את הפרה בשבת. ואותו חלב הוא מוקצה, ואסור לשתותו כל אותה שבת, ולאחר השבת רשאי היהודי לקחת את החלב ולשתותו או למוכרו (שו"ע שה, כ).
וכשאין שם גוי, יכול היהודי לחלוב את החלב לאיבוד, כגון שיחלוב אותו על הארץ או לתוך כלי שיש בו חומר מפגל. מפני שרק חליבה לצורך החלב אסורה מהתורה, אבל חליבה שבה החלב הולך לאיבוד, אסורה מדברי חכמים בלבד, וכדי למנוע צער מהבהמה התירו זאת. אבל איסור תורה אי אפשר להתיר אפילו כדי למנוע צער בעלי חיים. 4
כיום משק החלב השתכלל, וכל פעולת החליבה נעשית על ידי מכונות שאיבה, שמהן יוצאים צינורות ובסופם גביע הנצמד לעטין ויונק את החלב. ושוב, כאשר יש שם גוי, אפשר לבקש ממנו להפעיל את המכונה ולהצמיד את הגביעים לעטינים ביום השבת, משום שלולא כן ייגרם לפרות צער. ואם אין שם גוי, נוהגים להפעיל את המכונה על ידי שעון שבת, ולפני שהמכונה מתחילה לפעול מצמידים את הגביעים לעטיני הפרה, ולאחר מכן המכונה מתחילה לפעול והיא שואבת את החלב מעצמה. נמצא שהיהודי לא עשה מלאכה בידיו, שכן בשעה שהצמיד את הגביעים לעטינים עדיין המכונה לא החלה לשאוב. ואף שהוא גרם למלאכה שתיעשה, מכל מקום, אין בזה איסור תורה, שמן התורה רק מעשה בידיים אסור, שנאמר (שמות כ, י): "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", וחכמים הם שאסרו לגרום למלאכה שתיעשה. וכאן שאם לא יחלבו את הפרות ייגרם להן צער, התירו חכמים לבצע פעולת 'גרמא' האסורה מדבריהם כדי לשחרר את הפרות מהחלב המרובה שבעטיניהן, ואחר השבת יוכל היהודי ליהנות מהחלב.
ואם היה צריך לחבר את הגביעים לעטינים בעת שהמכונה עובדת, אם יחלוב את החלב כדי לשומרו יעבור באיסור תורה, לכן יחלוב את החלב על הארץ כדי לאבדו, וכך המלאכה תהיה אסורה מדברי חכמים בלבד, וכדי למנוע צער מהבהמה התירוה (שש"כ כז, מח).
ח - האם מותר לטלטל חיות מחמד
אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת, כדי ליצור הבדל בולט בין ימות החול לשבת, שעל ידי כך יזכור כל יהודי את קדושת השבת, ולא יבוא לטלטל מרשות לרשות בשבת, ולא יבוא לעשות מלאכה בכלים הנועדים למלאכת איסור. וקראו לאותם הדברים האסורים בטלטול - 'מוקצה'.
ככלל, כל דבר שאין לו שימוש בשבת, הרי הוא 'מוקצה'. לפיכך, גם בעלי חיים הם מוקצה ואסור לטלטלם. ובמקרה שצריך לקחתם ממקומם כדי למנוע מהם צער, התירו לגוררם, אבל לא להרימם (שו"ע או"ח שח, לט-מ).
ולכאורה כך הדין גם לגבי חיות מחמד, כחתולים וכלבים, שאסור לטלטלם, ורק כדי למנוע מהם צער, מותר לדוחפם או לגוררם, אבל אסור להרימם. למשל, מי שצריך להביא גור למקום מסוים, יכול לדוחפו, אבל לא להרימו.
אולם אפשר לומר, שכל זה אמור בבעלי חיים שאין משחקים עימם, ולכן הם מוקצה. אבל חיות מחמד שבעליהם רגילים להרימם ולהשתעשע בהם - אינם מוקצה, ומותר לבעליהם לנגוע בהם ולהרימם. וכבר אחד מהראשונים, מהר"ח אור זרוע (סי' פ"א), התיר לטלטל עופות מצפצפים בכלובם. ואמנם הרא"ש חלק עליו, וכן פסקו רבים מהאחרונים. אולם דבריהם היו אמורים על ציפורים, שאין נוהגים להרבות בטלטולם ממקום למקום. אבל לא דיברו על חיות מחמד שאנשים רגילים כיום לגדל לצורך שעשועים, ולכן מי שיש לו חיית מחמד שהוא רגיל לשחק בה ולהרימה כל השבוע, אינה מוקצה בשבת. וכן מובא בשם הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שחיות מחמד אינן מוקצה, וגם כלבי נחייה של עוורים אינם מוקצה (שולחן שלמה שח, עד). ואף שיש מחמירים בזה, כיוון שדין מוקצה הוא מדברי חכמים, אפשר לנהוג כדברי המקילים. וכך פסק הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ח"ה כב, כא). 5
^ 1. מלאכת ממחק היא ממלאכת עיבוד העור ותפקידה להחליקו. ממרח היא אחת מתולדות ממחק, והגדרתה - מריחת שכבה של חומר על שטח מחוספס כדי להחליקו.
^ 2. איסור סירוק בשו"ע שג, כז. לדעת הריב"ש שצ"ד, איסור סירוק מהתורה, שכן המסתרק רוצה להשיר שערותיו, וכ"כ בשעה"צ שג, עב. והרמב"ם הל' נזירות ה, טו, כתב שנזיר המסרק את שערותיו עובר על איסור מדברי חכמים. והרדב"ז שם מבאר שהשרת אותן השערות ששורשן נחלש והן עומדות ליפול אסורה מדרבנן. וכ"כ באגלי טל מלאכת גוזז טו. והכסף משנה באר, שהואיל ואינו מתכוון להסתרק כדי להשיר שערות, לכן איסורו מדברי חכמים.
^ 3. העקרון שמותר לקפוץ ולעשות פעולות התעמלות שנהנים מהם מבואר בשו"ע שא, ב; מלמד להועיל או"ח נג; שש"כ פרק טז הערה צט בשם הגרש"ז אויערבאך. ולגבי ריצה בחוץ ובתוך הבית, עיין במ"ב על סעיף ב, ובמ"ב שא, קסה. ואם הוא עורך בתוך ביתו תרגילים מסודרים, אסור אפילו למי שנהנה מהם, מפני שיש בהם עמל וטורח, וגם מפני שיש אומרים, שכל התעמלות להטבת הבריאות אסורה מצד האיסור לעסוק ברפואות בשבת, עיין בציץ אליעזר ו, ד. (ועיין שם שאסר התעמלות על מכשירים משום עובדין דחול).
^ 4. לדעת רוב הראשונים חליבה אסורה מהתורה, והיא תולדה של מלאכת דש. ואמנם י"א שחליבה אסורה מדברי חכמים, וכך סובר הרמב"ן. אבל להלכה נפסק שחליבה אסורה מהתורה, וכן דעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י ועוד, וכן פסקו האחרונים. ומשום צער בעלי חיים, התירו חכמים לבקש מגוי לחלוב בשבת. (האיסור לצער בעלי חיים לרוה"פ מהתורה, ע' פ"ה ליקוטים ג, ה, ו). וכשאין גוי - יחלוב לאיבוד, שלדעת ר"ת בתוס' כתובות ו, א, חליבה לאיבוד מותרת בשבת, ואף שלדעת ר"י שם חליבה לאיבוד אסורה מדרבנן, מ"מ כדי למנוע מהפרה צער מותר (שש"כ כז, מז, חזו"א נו, ד).
^ 5. ר"ח או"ז בסי' פ"א התיר לטלטל ציפורים, כי אינם מוקצה לדעתו. והביא את דברי הרא"ש שחלק עליו וסבר שהאיסור לטלטל בעלי חיים קשור בגזירה שלא לרכב על בהמה שמא יתלוש זמורה, ולא חילקו בין בעלי חיים. לפי זה, אין צד להקל בחיות מחמד. אבל רוה"פ סוברים שלא כדברי הרא"ש, ולדעתם האיסור משום מוקצה. לתוס' שבת מה, ב, ומרדכי בשם ר' יוסף, בעל חיים הוא מוקצה מחמת גופו, וכ"כ במ"ב שח, קמו. לפי"ז כאשר בעל החיים נועד למשחק אינו מוקצה. ולתוס' ב"מ מו, ב, שור לחרישה הוא כלי שמלאכתו לאיסור, הרי שלא קיבל את סברת הרא"ש, וממילא בחיית מחמד אין איסור מוקצה. ומה שהחמירו האחרונים לגבי ציפורים, הוא אכן מפני שאין נוהגים לטלטם ולכן הם מוקצה. וכ"כ באג"מ או"ח ח"ד סו"ס טז. אבל לגבי חיות מחמד הזכיר בקצרה באו"ח ח"ה כב, כא, שאינם מוקצה.
^ 2. איסור סירוק בשו"ע שג, כז. לדעת הריב"ש שצ"ד, איסור סירוק מהתורה, שכן המסתרק רוצה להשיר שערותיו, וכ"כ בשעה"צ שג, עב. והרמב"ם הל' נזירות ה, טו, כתב שנזיר המסרק את שערותיו עובר על איסור מדברי חכמים. והרדב"ז שם מבאר שהשרת אותן השערות ששורשן נחלש והן עומדות ליפול אסורה מדרבנן. וכ"כ באגלי טל מלאכת גוזז טו. והכסף משנה באר, שהואיל ואינו מתכוון להסתרק כדי להשיר שערות, לכן איסורו מדברי חכמים.
^ 3. העקרון שמותר לקפוץ ולעשות פעולות התעמלות שנהנים מהם מבואר בשו"ע שא, ב; מלמד להועיל או"ח נג; שש"כ פרק טז הערה צט בשם הגרש"ז אויערבאך. ולגבי ריצה בחוץ ובתוך הבית, עיין במ"ב על סעיף ב, ובמ"ב שא, קסה. ואם הוא עורך בתוך ביתו תרגילים מסודרים, אסור אפילו למי שנהנה מהם, מפני שיש בהם עמל וטורח, וגם מפני שיש אומרים, שכל התעמלות להטבת הבריאות אסורה מצד האיסור לעסוק ברפואות בשבת, עיין בציץ אליעזר ו, ד. (ועיין שם שאסר התעמלות על מכשירים משום עובדין דחול).
^ 4. לדעת רוב הראשונים חליבה אסורה מהתורה, והיא תולדה של מלאכת דש. ואמנם י"א שחליבה אסורה מדברי חכמים, וכך סובר הרמב"ן. אבל להלכה נפסק שחליבה אסורה מהתורה, וכן דעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י ועוד, וכן פסקו האחרונים. ומשום צער בעלי חיים, התירו חכמים לבקש מגוי לחלוב בשבת. (האיסור לצער בעלי חיים לרוה"פ מהתורה, ע' פ"ה ליקוטים ג, ה, ו). וכשאין גוי - יחלוב לאיבוד, שלדעת ר"ת בתוס' כתובות ו, א, חליבה לאיבוד מותרת בשבת, ואף שלדעת ר"י שם חליבה לאיבוד אסורה מדרבנן, מ"מ כדי למנוע מהפרה צער מותר (שש"כ כז, מז, חזו"א נו, ד).
^ 5. ר"ח או"ז בסי' פ"א התיר לטלטל ציפורים, כי אינם מוקצה לדעתו. והביא את דברי הרא"ש שחלק עליו וסבר שהאיסור לטלטל בעלי חיים קשור בגזירה שלא לרכב על בהמה שמא יתלוש זמורה, ולא חילקו בין בעלי חיים. לפי זה, אין צד להקל בחיות מחמד. אבל רוה"פ סוברים שלא כדברי הרא"ש, ולדעתם האיסור משום מוקצה. לתוס' שבת מה, ב, ומרדכי בשם ר' יוסף, בעל חיים הוא מוקצה מחמת גופו, וכ"כ במ"ב שח, קמו. לפי"ז כאשר בעל החיים נועד למשחק אינו מוקצה. ולתוס' ב"מ מו, ב, שור לחרישה הוא כלי שמלאכתו לאיסור, הרי שלא קיבל את סברת הרא"ש, וממילא בחיית מחמד אין איסור מוקצה. ומה שהחמירו האחרונים לגבי ציפורים, הוא אכן מפני שאין נוהגים לטלטם ולכן הם מוקצה. וכ"כ באג"מ או"ח ח"ד סו"ס טז. אבל לגבי חיות מחמד הזכיר בקצרה באו"ח ח"ה כב, כא, שאינם מוקצה.
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
איך ללמוד גמרא?
למה תמיד יש מחלוקת??
איך ללמוד אמונה?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
שופר
מה המשמעות הנחת תפילין?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
