ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- נושאים שונים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב אברהם שפירא זצ"ל
עניין כיסוי-הראש מובא במסכת שבת (קנו:), שם נאמר שהוא משרה יראת שמיים ובכך מונע מלחטוא. במסכת קידושין (לא.) מובא שרק הונא בריה דרב יהושע הלך בכיסוי-ראש ונימק הנהגה זו באומרו: "שכינה למעלה מראשי". וכן מובאים דבריו במסכת שבת (קיח:): "אמר רב הונא ... תיתי לי (יש לי זכות), דלא סגינא (שלא הלכתי) ארבע אמות בגילוי הראש". וכך כתב ב"ספר חסידים" (אות נ"ג) וזו לשונו: "ולא ילך בגילוי הראש מפני מורא שכינה, ועל כן יזכור תמיד בוראו כאילו נוכח פניו". עכ"ל.
הרמב"ם כותב (בהלכות דעות פ"ה, ה"ו): "צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן ... ולא יתגלה ראשן". חובת כיסוי-הראש כתבה הרמב"ם גם בהלכות תפילה (פ"ה, ה"ה): "ולא יעמוד בתפילה ... ולא בראש מגולה".
במקורות שציינו עד כה, הוצגה חובת כיסוי-הראש כהנהגה לתלמיד חכם - בכל זמן; לכל אדם - בשעת התפילה, או כהמלצה בלבד - לכל היום.
אך ב"שולחן ערוך" (חאו"ח סי' ב', סע' ו'), מובאת ההלכה כחובה לכל אדם ובלי הגבלה לתפילה דווקא: "ולא ילך ארבע אמות בגילוי-ראש". גם הט"ז כותב (סי' ח', ס"ק ה') שכיום יש איסור ללכת בגילוי-ראש עקב ציווי התורה: "ובחוקותיהם לא תלכו".
"'ולא ילך בגילוי הראש' - ונראה לי שהוא הדין אם רוכב על גבי בהמה או יושב בעגלה" ("טורי זהב" "מגן דוד", חאו"ח, הלכות ציצית, סי' ב').
"'ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש' - ואפילו יושב יש להחמיר. ולצורך, כגון להקר (לרחוץ כל גופו או ראשו) וכיוצא - מותר (לגלות הראש בבית המרחץ)" (כה"ח, הלכות הנהגת אדם בבוקר, דין לבישת הבגדים, סע' ט"ז).
וכך כתב בשו"ת "אוצרות יוסף" [סי' ד' (המובא בספר "הלכה ברורה" ח"א) ועיין בגליון הקודם בדברי ה"יחווה דעת" (ח"ד, סי' א')] וזו לשונו: "בזמננו בארץ ישראל שכיסוי-הראש הוא היכר מיוחד לאנשים שומרי תורה ומצוות, המקבלים עליהם עול מלכות שמיים, ורק חילוניים פורקי עול תורה ומצוות אינם מכסים את ראשם, וכיסוי-הראש מבדיל בין עובד א-לוהים לאשר לא עבדו, צריך כל איש מישראל להיזהר לכסות ראשו, ולהראות בכך שמורא שמיים עליו". עכ"ל.
גדר החיוב
נחלקו הפוסקים אם ההליכה בגילוי הראש אסורה מן הדין או אינה אלא מידת חסידות. יש סוברים שאינה אלא מידת חסידות. ויש סוברים שאסורה מן הדין.
יש שמחלקים בזה בין תלמיד חכם שהוא איסור מעיקר הדין, לבין שאר כל אדם שהוא ממידת חסידות. ויש שחילקו בין הילוך ארבע אמות לפחות מארבע אמות - שארבע אמות אסור מן הדין ופחות מארבע אמות הוא ממידת חסידות ["צמח צדק" (בפסקי דינים חאו"ח סי' ב' אות ד'), "משנה ברורה" (סי' ב', ס"ק י"א) ועוד בדעת ה"מגן אברהם"]. ויש שחילקו (ה"מגן אברהם" סי' רפ"ב, ס"ק ח') בין הליכה לעמידה וישיבה - שלישב או לעמוד (אפילו בבית-הכנסת) בגילוי הראש אינו אסור מן הדין. וחידש ה"צמח צדק" (שם, אותיות א', ז'): שאפילו לפי הדעות שאינו אלא ממידת חסידות היינו לזמן מועט כמו הילוך ארבע אמות, אבל לישב זמן רב בגילוי הראש, הכל מודים שאסור מן הדין. ויש מי שכתב ("תבואות שור" - "בכור שור" על מסכת שבת קיח:) שצריך ליזהר בין בהליכה בין בישיבה ועמידה (אפילו חוץ לבית-הכנסת). וכן הוא דעת היעב"ץ (בסידורו, עמ' 16) שכתב: "ואפילו יושב ... או עומד (או רוכב או יושב בעגלה) ואפילו בבית אסור ...". וכן כתב בשו"ת "נחלת בנימין" שהואיל ובזמננו מי שמגלה ראשו הרי הוא עובר על דת יהודית אין חילוק בין הליכה לישיבה.
מי שהוא אנוס לילך בגילוי הראש, מה עדיף - לילך פחות פחות מארבע אמות או לרוץ? ב"קצות השולחן" (סי' ג', ס"ק ח') כתב שיש לו לילך פחות פחות מארבע אמות, כמו הדין של איסור הילוך ארבע אמות בלי נטילת ידיים. ובסימן ב' (ס"ק ו') בענין נטילת ידיים הביא בשם ה"ברכי יוסף" (חאו"ח סי' א') שנהגו רבנן קדישי על-פי קבלה לילך פחות פחות מארבע אמות. ואף-על-פי שהאחרונים שם חולקים בזה, ויש אומרים שעדיף לרוץ, מכל מקום "בעניינים רוחניים כאלה אי אפשר לזוז מהקבלה".
והנה אפילו לדעות שכיסוי-הראש הוא רק ממידת חסידות, יש שכתבו שבזמן הזה יש איסור לילך בגילוי הראש, ומכמה טעמים: משום עובר על דת יהודית, משום איסור של "ובחוקותיהם לא תלכו" (עיין בגיליון הקודם) ומשום צניעות - וכפי שכתב "שולחן ערוך הרב" [מהדורא בתרא סי' ב', סע' ו' - וראה בלוח התיקון (עי"ש)] וזו לשונו: "ועכשיו בזמן הזה שכולם דרכם לכסות ראשם לעולם אסור לילך או אפילו לישב בגילוי הראש משום צניעות שהרי זה כמגלה בשרו המכוסה ...". עכ"ל.
שיעור גודל הכיפה
שאלה חשובה היא, האם ישנו שיעור מסויים לגודלה של הכיפה? הגה"ק רבי שלמה קלוגר זצוקללה"ה (שהיה אחד מגדולי הפוסקים לפני כמאה וחמישים שנה) כתב שלגלות לגמרי את הראש אסור מן הדין, ואפילו פחות מארבע אמות, אסור ללכת בראש מגולה לגמרי. ומנהג החסידות שהתפשט בישראל הוא שלא לילך יותר מארבע אמות ללא כיסוי של רוב הראש. כלומר לדעתו הכיפה צריכה להיות בגודל כזה שתכסה את רוב הראש.
אולם מרבית הפוסקים חלקו עליו, ודחו את ראיותיו, וכתבו שמצד הדין אין חיוב לחבוש כיפה שתכסה את רוב הראש. ואביא לפניכם את סיכום ההלכה מדברי ה"אגרות משה" [חאו"ח ח"א, סי' א' (עיי"ש באורך)] וזו לשונו: "ולכן למעשה הרוצה להחמיר ולחוש לדעת הגאון רבי שלמה קלוגר, צריך לכסות רוב ראשו שהוא ברוב הכובעים וביראמולקעס (ובכיפות הגדולות). אבל לדינא (מצד הדין) אין מחוייבין לחוש לדעתו, כיון שהיא דעת יחיד. ובפרט שהוא (כל יסוד חבישת הכיפה) רק באיסור ממידת חסידות. אף שעתה שכבר נהגו ישראל יש לדון בזה כעין איסור, משום שלא היה המנהג להחמיר יותר מהראוי (לפי הגמרא וה"שולחן ערוך"). ולכן אם אך מכוסה (הראש) באופן שנקרא שראשו מכוסה, רשאים לילך (כך) ברחוב, ואף לברך (ברכות) וכמו שעושין כן הרבה ואין להחשיבם חס וחלילה לקלים". עכ"ל.
וכן פסק הראשל"צ הרה"ר לישראל (לשעבר) הג"ר עובדיה יוסף שליט"א [שו"ת "יחווה דעת" ח"ד, סי' ו' (עיי"ש באורך)] וזו לשונו: "ולכן העיקר בזה להלכה, שאף על פי שממידת חסידות בלבד ראוי שהכיפה תהיה מכסה את כל הראש, או על כל פנים, (את) רובו (של הראש) ... מכל מקום גם בכיפה קטנה אפשר לדון להקל, ובלבד שתהיה נראית היטב מכל צדדי הראש, הן מלפנים והן מאחור ["אחרת יש בזה כאיסור של מראית עין. וזה תלוי אצל כל אחד בצורת ראשו ובטיב תסרוקתו" (שו"ת "שאילת שלמה" ח"א, עמ' 45)]. ולא כיפה קטנה, שבקושי אפשר להבחין בה. וכמו שכתב הרה"ג עובדיה הדאיה (בשו"ת "ישכיל עבדי" ח"ו, בהשמטות לחאו"ח, סי' א', דף רצ"ב ע"א), שפעמים רבות היה גוער באנשים המקלים לעצמם לחבוש כיפה קטנטנה, שאינה מכסה רק חלק קטן מהראש ... אולם בשעת קריאת שמע ותפילה שמקבל עליו עול מלכות שמים, צריך להיזהר יותר ללבוש כיפה שמכסה רוב הראש, שהרי נאמר 'היכון לקראת א-לוהיך ישראל' ... ובפרט ב"ברכת המזון" שיש ללבוש הכובע על ראשו, וכדקיימא לן בברכות (נא.) שצריך עיטוף בברכת המזון. וכן הוא בזוה"ק (פרשת פנחס דף רמ"ה/ב) ...". עכ"ל.
כיפה בברכות ותפילות
לעיתים רואים אנשים שאינם מקפידים לחבוש כיפה, אולם כשהם נכנסים לבית-כנסת, או כשהם מצטטים פסוקים, או מברכים ברכות, הם רגילים לכסות ראשם. והשאלה: האם יש הִגיון בכך שאנשים שאינם מקפידים לחבוש כיפה, יכסו את ראשם בבית כנסת?
תשובה: מבחינת ההלכה אכן ישנן שתי רמות בחיוב הכיפה. ההליכה במשך היום כולו עם כיפה, יסודה במנהג חסידות, כפי שמובא בתלמוד (קידושין לא.) שרב הונא בריה דרב יהושע הקפיד שלא ללכת ארבע אמות ללא כיסוי-ראש. ובמשך הזמן התפשט מנהג חסידות זה, והפך למנהג קבוע.
אולם בעת שנכנסים לבית-הכנסת או כשמזכירים שם שמיים ופסוקים, ישנו חיוב מדברי חכמים לכסות את הראש. המקור הראשון לכך נזכר במסכת סופרים (פי"ד, הט"ו) שם מוזכרת דעה שאסור להזכיר שם שמיים ללא כיסוי-ראש, ורבנו ירוחם (שהיה אחד מגדולי הראשונים) פסק כך להלכה. ואיסורו הוא משום קלות ראש, שמזכיר שמו של הקב"ה בלא אימה ויראה [ראה "תרומת הדשן" (סי' י'). ולהעיר ממה שכתב בביאור הגר"א שלדעתו אפילו להתפלל או להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה אינו אסור מן הדין, מכל מקום נכון הדבר מצד המוסר לכסות ראשו]. וכן בשעה שנכנסים לבית-הכנסת, כתבו הראשונים ("כל בו" בשם הרי"ף) שישנו חיוב לכסות את הראש, ושיש למחות ביד מי שנכנס לבית-הכנסת בראש מגולה. וכך פסק ה"שולחן ערוך" (סי' צ"א, סע' ג').
ודוגמא שתבליט את ההבדל שבין שתי הרמות הללו היא: למשל, אדם שנפלה כיפתו, יכול בדיעבד לכסות ראשו בידו וללכת, ונחשב הדבר שלא הלך ללא כיסוי-ראש; אבל אם הוא רוצה להתפלל או לומר פסוקים או להיכנס לבית-הכנסת, מאחר שישנו חיוב לכסות את הראש, לא יועיל שיכסה את ראשו בידו, שאין הגוף מכסה את עצמו, ורק אם חברו יניח את ידו על ראשו יחשב הדבר לכיסוי.
לסיכום: אומנם היה טוב שכולם ינהגו את מנהג החסידות ויחבשו כיפה במשך כל היום, אולם גם מי שאינו נוהג כך, יש לעודד אותו לחבוש כיפה לפחות בשעה שהוא מצטט פסוקים או כשנכנס לבית-הכנסת.
האם די להניח ידו על ראשו?
פסקו הט"ז (חאו"ח סי' ח', ס"ק ג') ו"שולחן ערוך הרב" (שם. וראה סי' צ"א, סע' ד') שבהליכה וישיבה סתם די להניח ידו על ראשו. והטעם כתב הט"ז שהואיל והאיסור הוא (לדעתו) משום חוקות הגויים די כשמניח ידו על ראשו, שבזה הוא מורה שאסור לילך או לישב בגילוי-ראש (ואפשר לומר גם כן בדעת "שולחן ערוך הרב", שהואיל ולדעתו האיסור הוא משום צניעות, די בכיסוי היד). אבל לדבר שבקדושה שצריך כיסוי מן הדין, אם מניח ידו על ראשו אינו חשוב כיסוי, לפי שהיד והראש מגוף אחד הם ואין הגוף יכול לכסות את עצמו. אבל אם אחר מניח ידו על ראשו חשוב כיסוי [כן פסקו הט"ז (שם) וה"מגן אברהם" (סי' צ"א ס"ק ד') וכן פסק ב"שולחן ערוך" (חאו"ח סי' צ"א סע' ד'). ושלא כמו שכתב המהרש"ל (בשו"ת סי' ע"ב) שאפילו בדברים שבקדושה די בכיסוי היד. ודעת סידור היעב"ץ שם הוא שאפילו בהליכה וישיבה סתם לא ילך ארבע אמות בחוץ או לישב בקרון כשמכסה ראשו בידיו].
והמשנה ברורה כתב (סי' ב', ס"ק י') שאפילו בהילוך סתם יותר טוב לעשות כמו שכתב הב"ח (סי' צ"א ד"ה ויכסה) שהעולם נוהגין להמשיך הבית יד של הבגד על היד ומכסה בו ראשו, שאז הוי כיסוי לכולי עלמא.
(נלקט ונערך בעיקר מתוך: החוברת "הכיפה" עמ' 24 - 23;
הספר "פינת ההלכה" עמ' כ"ז - ל'; והספר "פניני הלכה" ח"ב, עמ' 210 - 208).
נספחים:
הצעת כיפה לאורח
"שאלה: האם יש להציע כיפה לאורח שבא לאכול ... או יש להימנע מכך פן ייפגע?
תשובה: נכון וישר הוא שכל יהודי יאכל בכיסוי-ראש, לכן יש חיוב, מצד 'לפני עיוור לא תיתן מכשול', ומצד מצוות תוכחה ומצד 'כל ישראל ערבים זה בזה', לבקש ממנו בנחת ומתיקות לחבוש כיפה, ולהסביר לו בנועם שאף אם אין הדבר חשוב בעיניו, זה כבודו של אדם לא לשנות ממנהג המקום, ולא לפגוע ברגשות מארחיו; וכל חכם ידבר בדעת, וישקול במאזני צדק איך לדבר ואם לדבר כדי לא לפגוע ולהרחיק מתורה" [שו"ת "שאילת שלמה" ח"א (שס"ו), עמ' 722 (עיי"ש ובעמ' 723)].
"ובספר "ועלהו לא יבול" [ח"א, עמ' מ"ט (עיי"ש)] כתב ששאל להגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוקללה"ה כיצד ינהג עם עולי רוסיה הבאים לשמוע שיעור בגילוי-ראש, אם יש להקפיד שלא יכנסו לשיעור בגילוי-ראש, והשיב שלא צריך לדקדק עימהם על זה. והיינו כדי למושכם בעבותות אהבה להכיר את דרך התורה. ומסתבר שזו הנהגה זמנית, ויש לדון בכל מקרה לגופו" ("ילקוט יוסף" ח"א, סי' ב', סע' ט"ו, עמ' רלה).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
רביבים קביעות עיתים לתורה
הדרכת התורה לכלל ישראל, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב | ההדרכה הראויה לתלמידי החכמים הייתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה | המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת בשבתות ובחגים | על ידי לימוד זה הקבוע בכל יום, נחשבים כלומדים כל היום כולו | בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה
יומא מצוות חינוך הבנים - חינוך לשעות
השיעור עוסק בדיני האכלת קטנים וחולים ביום הכיפורים, ובוחן האם מותר להאכילם גם מעבר לצורך המינימלי של פיקוח נפש. בעקבות פסק הרמ"א והשגת ה'מנחת חינוך', הרב מנתח האם חובת התענית היא רציפה בכל רגע או מהווה מציאות יומית כוללת שברגע שהופרה פוקע איסורה. במקביל, נבחנת מהותה של מצוות החינוך – האם תכליתה הרגל לקיום מצוות בעתיד או חיוב עכשווי על מעשה המצווה, תוך השלכות מעשיות לשאלות חינוכיות שונות.
ענינו של ראש השנה עבודת ראש השנה מתוך אהבה
הרב בוחן את יסוד המצוות של ראש השנה ומסביר כיצד קיומן מתוך שמחה, חיבוב ודבקות מעורר את האהבה והרחמים של הקב"ה כלפינו בדין. דרך דברי חז"ל והראשונים על תפילות היום ותקיעת שופר, מודגש שהמבחן האמיתי של האדם הוא בעשייה שמעבר לחיוב הבסיסי ומתוך רצון פנימי עמוק.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ניצבים וילך
עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. - למה כתיב אֶת הַשִּׁירָה. הול"ל אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מה הטעם שאין מברכים את חודש תשרי בברכת החודש שבת מברכין. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי. ומדוע כתיב חסר י'. ומדוע לא כתיב 'אל ארצות אחרות' בלשון רבים.
שיעורים בספר יהושע מבית המדרש להנהגת הארץ
יהושע פרק א'
השיעור עוסק במעברו של יהושע בן נון מחיי בית המדרש והתלות במשה אל עבר הנהגת עם ישראל וכיבוש הארץ. דרך מושגים כמו "לא ימוש" ו"חזק ואמץ", מוסבר כיצד המעבר לעשייה מעשית ומלחמה אינו ניתוק מהתורה, אלא הופעתה בשלמות בתוך מציאות החיים.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וסוד ההשגחה התמידית
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בביאור ספר הכוזרי ומזמור קל"ט בתהילים, תוך העמקה בהכרה שהבורא מחיה ומפעיל כל תנועה ואיבר באדם בכל רגע ורגע. מתוך כך מוארת מעלת ה'חסיד' החי בדבקות עליונה, ולצד זאת נשזרות תובנות על סבלנותו האינסופית של הבורא, מידות הרחמים וספרי המהר"ל.
אורות ארץ ישראל - הרב אליהו ברין סוד הגלות ותחיית ארץ ישראל
אורות ארץ ישראל א' - ג'
השיעור עוסק במשמעות הרוחנית של היציאה לגלות ככור היתוך לבירור וזיכוך כוחות החיים הישראליים והאוניברסליים. מתוך כך, מובהר תהליך הגאולה והשיבה לארץ ישראל כתנועה פנימית ועמוקה של תחייה לאומית ורוחנית שאינה מותנית מראש בתשובה שלמה.
מידות הראי"ה המצוות כציורי האמונה המעשיים
אמונה כ"א -כ"ב
השיעור עוסק בצורך המהותי של האדם באידיאל אלוקי עליון המעניק משמעות וחיות פנימית לחייו. מתוך כך מוסבר כיצד המצוות והמנהגים משמשים כביטוי מעשי וציור גשמי שמוריד את רעיונות האמונה הגבוהים אל מציאות החיים.
