ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבת הראי"ה פרשת עקב

דף הבית בית מדרש מדורים שבת הראי"ה Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

אב תשס"ח

שבת הראי"ה פרשת עקב

גליון מס' 36



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

"וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם"


ישנם צדיקים כאלה, שהם מרגישים צמאון פנימי להיות מעוטרים בתפילין כל היום, ואין מספיק להם התפילין שבשעת התפילה. והם צדיקים כאלה, שהדבקות האלהית בהתגלות הנפש היא מדתם הקבועה, ולא רק מזמן לזמן, וכל היום הנם בפנימיות רוחם מתפללים. וצדיקים יסודי עולם וחכמים עליונים כאלה, אף על פי שיזדמנו להם סיבות שלא יוציאו כל כך מן הכח אל הפועל את חפץ לבבם בהתגלות הקדושה והדבקות העליונה, ולפעמים גם חשקם בהנחת תפלין כל היום לא יעלה בידם מכמה מניעות, מכל מקום התשוקה הפנימית שבנשמתם לאור התפילין מאירה הרבה בעולם, ואור החסד מתפשט בעולם על ידם, להרבות מחילה וסליחה, וחנינה גדולה. והם הם אוהבי ישראל באמת, שנפשם צמאה לתשועת ד' ולבנין ארץ ישראל, והם נוטים כלפי חסד לכל, ומלמדים זכות על כל הפושעים, אפילו על הכופרים והמכעיסים היותר גדולים, כי הם רואים בתומת נפשם את הניצוץ של הטוב הגנוז בכל נפש, וקל וחומר בנפשות ישראל, וביותר בנפשות הדוגלים באהבת האומה בכלל, והם נוטים אל הטוב והיושר, שזכיותיהם גדולות. והתוכן של הדבקות האלהית הטבעית, שהיא ערכה של קדושת התפילין, היא היא אהבת ישראל, שהן תפילין דמארי עלמא, שכתוב בם שבחייהו דישראל, מי גוי גדול, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ואור התורה מאיר בנפשות הללו בצורה מבהקת, לא לפי מדת ידיעתם כלל, אלא לפי מדת סגולת נפשם הטהורה העליונה [הראי"ה קוק, 'שמונה קבצים' קובץ א פסקה תשנא].

אורות השמחה
כפי האוטם הגופני, ככה אין אדם יכול לשאוב נחת ותנחומים מהעתיד המאושר של העולם, ולפי הפירוד הנפשי איננו יכול לחוש את אותו האושר העתיד, כי באמת הרי הוא הווה, כי האור האלהי לעולם הרי הוא במילואו וטובו, אם כן העולם ולמעלה ממנו הכל מאושר, הכל טוב. ואיך לא ישמח ויעלוז כל יש ברוב העונג, ברוב הטוב, שכל מה שהוא חוץ לו ומשולל מטובו אינו נחשב אלא לקליפת השום ולאפס ממש. וגם זה היש הדמיוני משולל הטוב אינו כי אם נושא להבלטת אור הטוב, ברוח יותר בולט, יותר חסון ויותר רענן [הראי"ה קוק, 'שמונה קבצים', קובץ ו' פסקה רמט].

חיי הראי"ה
הראי"ה בישיבת וולוזי'ן (חלק ג')
בשבועות הקודמים סיפרנו על לימודיו של הראי"ה בישיבת וולוז'ין, ועל האהבה הגדולה וההערכה הרבה כלפיו מצדו של ראש הישיבה – הנצי"ב. השבוע נספר עוד על כך, וגם נראה שבכמה עניינים חשובים, הראי"ה עיצב את דרכו בהנהגת הציבור והעם (ואף את הליכותיו הפרטיות) על סמך מה שקיבל מרבותיו בישיבת וולוזי'ן.

דרכו של הנצי"ב בהנהגת העם

הראי"ה ראה בנצי"ב את אחד השרידים, אשר מד' אמות של הלכה הם צופים לאחרית הימים. מקדיש מזמנו לענייני הכלל, מתאמץ להשריש בלב תלמידיו אהבת האומה וכנסת ישראל. ובכל אלה, האמת היא קו לקו. הנצי"ב היה מעורב רבות בכל המתרחש בדורו, ולא חת מפני איש כשביקשו ממנו להביע את דעתו בהנהגת הציבור.
וכך כתב הראי"ה במאמרו על הנצי"ב:
"גאוננו הנצי"ב שליט"א, הוא המחזיק בכל כוחו ברעיון הנשגב של ישוב ארה"ק. כמה פעמים יצא לדבר על דבר קדושת ענין זה במכתבי העתים לבני ישראל, ומי יתן וירבו רבנים ומורים כמותו בין בני ישראל אשר בארץ רוסיא, כהגאון הזה, אשר זה ארבעים שנה הוא ככהן גדול מושל בכהונת התורה בישיבת עץ החיים".
הנצי"ב אף סייע באופן פעיל לאגודת 'חובבי ציון', אשר עסקה בעלייה וביישוב ארץ ישראל השוממה, ומשנת ה'תרמ"ז נתמנה להיות ראש האגודה יחד עם חבריו הגאונים רבי מרדכי עליאשברג ורבי שמואל מוהליבר זצ"ל. וכך מבהיר הנצי"ב בצורה חד משמעית את דעתו בעניין ישוב הארץ: "ואין לנו לחשוב מחשבות כי ראוי היה הדבר הזה באופנים אחרים, כאשר מצוייר בדעות בני האדם... כי באמת אין לחוות דעה את ה'... כי לא מחשבותי מחשבותיכם... וכמו שהיה בזמן עזרא הסופר, שקבץ איזה אלפים בבבל מכל סוגי בני האדם: גדולי תורה ויראת ה', וגם מאותם האנשים נושאי נשים נוכריות, אשר היו מורגלים בחילול שבת ולא ידעו את התורה כלל, כל אלה נתקבצו והכינו ישוב הארץ בערים, עד שאח"כ נתמלאה הארץ מבניה"" ['שיבת ציון' ח"א עמ' 17 ח"ב עמ' 6].
וכך כתב בפנקס האגודה הנ"ל: "ראה ראינו כי היה ה' את רוח עמו ישראל בכל חלקי תבל ומלואה, להושיב נחלות שוממות בארץ הקדושה, ולכונן שם מושבות לנידחי ישראל, וקול ה' דופק על פתחי לבבנו לאמר, פתחו לי פתח בפעולתכם, כי הגיעה השעה, אשר לא יאמר עוד על א"י עזובה ואין דורש אותה. אחרי שיהיה הגלות... שהצרות מתרבות, ונשאר אנוש מעט מזער, בעת ההיא: קום התהלך בארץ וכו', היינו בביאה שאחר הגלות, עלינו להתהלך בארץ, ולעסוק בישובה טרם נזכה בה... עלינו להתעורר לקול רצון ה', הנשמע מקצה העולם ועד קצהו, בכל מקום אשר אחינו מפוזרים שם, נדחים ונענים, לעשות מה שבידינו מעט או הרבה, ובכל סוגי בני ישראל, ועל המקובצים לעלות להושיב את א"י ולבנותה ולנטוע בה כל עץ מאכל".
פעם פנה הנצי"ב אל הראי"ה ושאלו איך הוא מרגיש בישיבה. השיב הראי"ה ואמר: "הנני מרגיש כאן כאילו הייתי שרוי בקדושתה של ארץ ישראל". התשובה הזאת מצאה מאוד חן אצל אותו גאון וצדיק, שחיבת א"י הייתה עמוקה בליבו, והוא סיפר עליה למקורביו, והיה גאה על יקרת הרגשתו של תלמידו החביב עליו חיבת לב ונפש [מפי בנו רבי מאיר ברלין זצ"ל, מובא ב'שיחות הראי"ה' עמ' קה].
הרבה תלמידים, ודווקא מן המעולים שבהם, כגון ר' משה מרדכי אפשטיין זצ"ל (לימים – ראש ישיבת חברון, וממנהיגי הדור), נעשו לנושאי דגלה של תנועת 'חיבת ציון', בעקבות דרכו של הנצי"ב. (אמנם הראי"ה לא השתתף בעניינים אלו, מתוך שקידתו העצומה בתורה). כשהיה מגיע הנצי"ב בתפילות הרגלים לתפילת 'ומפני חטאינו', שהיא ביטוי חזק לגעגועים הכמוסים של עם ישראל לציון – היה מתמוגג בדמעות מרוב התרגשות. ופעם אחת בא לפניו משולח מארץ ישראל, ושאלו הנצי"ב על הנשמע בארצנו הקדושה. סיפר לו המשולח דברי קינטור על היישוב החדש. הנצי"ב התקצף עליו וגער בו: צא מרגל מביתי! איך אתה מעיז לדבר לשון הרע ורכילות על א"י! התנצל המשולח ואמר: רבי, הלא כל הדברים שסיפרתי הם כנים ואמיתיים. כן!, השיב הגאון, גם המרגלים דברו אמת, ואעפ"כ נענשו קשה, כי גם את האמת המרה מא"י אסור לספר [מתוך הספר 'ר' משה שמואל ודורו' (לרמ"ש שפירא תלמיד וולוז'ין) עמ' 57].
הנצי"ב היה לוחם כנגד אלו המכניסים מחלוקת ופירוד בעם ישראל, והביע את דעתו כי מחשבות שכאלו הם "קשות כחרבות לאומה" [שו"ת 'משיב דבר' סי' מד]. במקום אחר הוא מתאר את המצב הנורא שהיה בסוף תקופת בית שני, וכותב כך: "מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ד' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו ע"י זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו" [פירוש 'העמק דבר', הקדמה לחומש בראשית].
דרכו זו של הנצי"ב השפיעה מאוד על הראי"ה לכל חייו [עיין 'אוהב ישראל בקדושה' ח"א עמ' 16]. וכך מעיד רבי מאיר ברלין, בנו של הנצי"ב: "מעטים הם מאוד בין תלמידי וולוז'ין שעלו לגדולה, שחותם הישיבה הזאת ודרך החיים של העומד בראשה, אבא זצ"ל, נשארו טבועים כל כך בנשמתם כמו שהיה במרן הראי"ה" [שם ח"ה עמ' 69].
כששאלו פעם את הראי"ה ממה הכי הושפע בוולוז'ין, ענה: מהכמות המופלאה של לימוד התורה שבה, ומאישיותו התמימה והטהורה של הנצי"ב. בנצי"ב ראו שהכל בא אצלו מתוך תורה, המדות והדעות, אהבת ישראל וחיבת ציון, הכל בא מבפנים ללא שום תערובת של השפעה צדדית" ['שיחות הראי"ה' עמ' צח]. וכפי שתאר זאת במאמר בשם 'צבי לצדיק' על הנצי"ב: "צפירת תפארתנו חמדת כל בית ישראל, הגאון האמיתי, אור העולם, אדמו"ר מרן נצי"ב שליט"א, נשיא אלוקים אשר בתוכנו, דבריו הקדושים הם לאמיתה של תורה, כי תורת אמת בפי רבנו מאורנו" [מובא ב'שיחות הראי"ה' עמ' קה. שם מובא מאמר נוסף – מקיף ומפורט יותר – על הנצי"ב, כפי רצונו ובקשתו של הנצי"ב, ועל כך הרחבנו בשבוע שעבר].
שיחות הקודש של מרן הראי"ה על שנות לימודיו בישיבת וולוז'ין, היו רוויות געגועים. בלב הומה היה הרב מספר על ראש הישיבה הגאון הנצי"ב זצ"ל, וסיפוריו עליו היו מלאי חן. הללו נשמעו מפיו ביחוד בימי חול המועד של סוכות, כשהיו רבנים וחכמים, ובהם זקני בית וולוז'ין, באים לקבל את פניו ברגל (ביניהם: בן אחותו וגיסו של של הנצי"ב, רבי דוב בער אפשטיין זצ"ל, בנו של הגאון בעל 'ערוך השולחן') ['שיחות הראיה' עמ' צט]. דמות דיוקנו של ראש הישיבה נזכרת בהערצה עמוקה באגרת לבן הזקונים של הנצי"ב, רבי מאיר ברלין זצ"ל: "שחר אביבי הזהיר נגד עיני, עם הופעת דמות דיוקנו של אוצר חיי הקדושה והאהבה, אשר למרן אביך גאון ישראל זצ"ל, בעל הנשמה הלאומית החיה במקור קדשה" ['אגרות הראי"ה' ח"א עמ' שנט].
סח נינו של הנצי"ב, הרב הגאון ר' נפתלי צבי יהודה ריף זצ"ל (מבחירי ישיבת 'מרכז הרב' בזמן הראי"ה), כי בביקורו של הרב בארה"ב בשנת תרפ"ד, בשבת הרב במסיבת רבנים וחכמים בניו יורק, כשהזכיר אחד המסובים את הנצי"ב זצ"ל, קם הרב מלוא קומתו, לשמע השם הנערץ..." [שיחות הראי"ה עמ' צט].
נשמתו של הראי"ה, שהיתה נשמה כללית, התאימה ביותר לאווירה של וולוז'ין. גדלות תורתו ורוחב מחשבתו, שיקפו יפה את ישיבת וולוז'ין. מתוך התאמה זו, קירבו הנצי"ב בחיבה רבה, והיה לומד עימו ביחידות בחדרו הקטן, כפי שסיפרנו בהרחבה בעלונים הקודמים. הרב משה שמואל שפירא זצ"ל, מתלמידי וולוז'ין, מספר: "הנצי"ב היה מחבבו מאוד, וקורא אותו 'אברהם איצ'י שלי!'" ['ר' משה שמואל ודורו' עמ' 70].

חילופי מכתבים בין הראי"ה לנצי"ב
לאחר שנה, בה למד בשקידה מופלאה, עזב הראי"ה את וולוז'ין. בני הישיבה התאוננו ואמרו: "מאז עזר אותנו העילוי מפוניבז' קשה למצוא מי שיתרץ תירוץ מספיק לקושיא חמורה" [כמות לא קטנה של חידושיו של הראי"ה בהלכה, וכן מו"מ עם רבו הנצי"ב, נשתמרה לנו בספריהם של חבריו לישיבה, ראה למשל בספר 'אמרי שפר' עמ' צב, ועוד]. אמנם, גם לאחר שעזב הראי"ה את הישיבה, המשיך את קשריו עמה. הוא עמד בחליפת מכתבים עם הנצי"ב, שאל בעצתו ואף ביקש את תמיכתו, כמו בענין 'עיטור סופרים', ועוד. כמו כן עמד לאורך חייו בקשרים אמיצים עם כמה מחבריו בוולוזין, ומהם שהיו גדולי ומנהיגי הדור, כמו הגאון ר' איסר זלמן מלצר, הגאון ר' ראובן בנגיס, הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין ועוד.
מתוך חליפת המכתבים נשתמרו בידינו שני מכתבים של הנצי"ב לראי"ה [מופיעים בספר 'אגרות לראי"ה', אגרות א' ג', ועיין שם בנספחות 6, 9, 15 – מכתבים נוספים של הנצי"ב שמוזכר בהם הראי"ה]. אנו מקווים שבקרוב ימצאו מכתבים נוספים שנוכל להנות מאורם.

"ב"ה י"ד לסדר מטהו יפרח תרמ"ו.
המברך באהבה יבורך במידה טובה מרובה, כבוד ידיד נאמן הרב הגדול חו"ב י"א מרבים כש"ת מ' אברהם יצחק הכהן נ"י.
דברי מעכ"ה נ"י בבאור דברי הר"ן ריש ה' חנוכה ראיתי, ואנחת לן בזה שא"צ לומר דהר"ן חולק על השאילתות במש"כ דסוכה אינו אסור להשתמש אלא בתשמיש המבטל ממצוה, וכמש"כ באורך סוף אות ב' ע"ש, ולדברי מע"כ רק בנר חנוכה אסור משום דדומה למנורה. ובכ"ז איני מחליט לע"ע כי כך הפי' בדברי הר"ן, ולא פניתי לע"ע לעיין בזה הענין.
הנני מאשר חיליה על הבטחתו להחזיק תורן המעמד של הישיבה הק' בעיר ה' שמה צוה להניח דעתו ולהרים קרנו בכבוד אי"ה, המקום יהיה בעזרו, ויאיר דברו, ויתגלגל זכות הרבים על ידו, וירום בזה כבודו.
הנני העמוס בעבודה רבה, רובץ תחת משא הישיבה.
נפתלי צבי יהודא ברלין".

"ב"ה א' לסדר וממתנה נחליאל תרמ"ז.
המברך באהבה, יבורך במידה טובה מרובה, כבוד הרב הג' חו"ב מ' אברהם יצחק הכהן נ"י.
אמש הגיעני מכתבו והיום מיהרנו ושלחנו לריגא 30 רובל על אדרעס הגאב"ד נ"י למסור לאביו הרב נ"י. וכתבתי לאביו הרב נ"י שלא יכלה עתו יותר, ויאחז דרכו במלאכות ה' להחזיק תורה בלי עצלתים. וגם מע"כ נ"י וכבוד חמיו הגאון נ"י יזרזנו ויעזרנו עוד, וה' יהיה עמו. ע"ד מכתבו הערוך בדעת ותבונה, אשר רחש לבבו להגדיל פעלו לתורה ולתעודה, עוד לא התחונן דעתינו, ועוד חזון להשיב דבר על אפניו. וה' יהי' בעזרו, ויאיר על פני דורו, כנפש ידידו ומוקירו העמוס בעבודה רבה, אחוז באהבה.
נפתלי צבי יהודא ברלין
ד"ש באהבה לכבוד חמיו הגאון נ"י. הנני הנ"ל".
(אביו של הראי"ה, הרב שלמה זלמן הכהן קוק זצ"ל, היה שנים אחדות שד"ר לגיוס כספים של ישיבת וולוז'ין במדינת קווקאז ברוסיה).

הסכמת הנצי"ב ל'עיטור סופרים'
לאחר כמה שנים, בשבתו על שולחן חותנו האדר"ת זצ"ל, החליט הראי"ה להוציא קובץ תורני של בירור הלכה, שירכז סביבו את כל גדולי הדור, פוסקיו ומשיביו, ואף מצא לו שם נאה – 'עיטור סופרים'. הראי"ה אף קיבל עידוד מחותנו האדר"ת להוצאת הקובץ.
גם הגאון הנצי"ב שמח מאוד על הוצאת הקובץ הנ"ל, ומתוך הסכמתו הנלבבת שכתב לקובץ נמצאנו למדים שהרב שאל בעצתו, בטרם ניגש אל מלאכת הקודש, שהרי כך הוא פותח דבריו: "הן בהחל רוח ד' לפעם את ידיד נפשי, הרב הגאון חריף ובקי, זריז וממולא לכל דבר תושיה, מו"ה אברהם יצחק הכהן נ"י... להוציא לאור חיבור עיטור סופרים... היו לו דברים עמדי בענין נשגב הלז, ואז חזקתי את ידו על פי איזה אופנים אשר עלו בדעתי, וגם מלאתי ידיו באיזה חידושי תורה כאשר ביקש ממני".
ברם, כאן מגלה לנו ראש הישיבה, השקדן הגדול, עד כמה הוא דואג לתלמידיו שימשיכו בשקידתם, גם כשהללו כבר עמדו כבר ברשות עצמם, ואנו שומעים מפי כתבו כדברים הבאים: "אמנם יראתי שלא יגיע מזה הענין הנדרש לטיפול מרובה, מראשית המפעל עד הגיעו לתכליתו, לביטול תורה להרב הגאון מ' א"י הכהן נ"י. ואם כי הבטיח כבוד חמיו הגאון נ"י (האדר"ת) לעמוד לימינו, ולהאציל מרוחו על הענין, מכל מקום היה לבי רפה, אם כדאי שהוא ישקיע דעתו ועבודתו תמה בזה".
ומה שהרגיע את הנצי"ב זאת העובדא – "עתה ראיתי כי הזמין לו ד' איש מוכשר לזה... עתה באתי בלב שקט ושמח, לראות כי הענין עומד לצאת לאורה, וגם טוב לעיניים לראות כי רבים וגדולים היו עמדו למלא ידיו – אות הוא כי דבר ד' הוא" [מובא ב'שיחות הראי"ה' עמ' קלז].
וכבר סיפרנו בשבוע שעבר, על הערכתו וחיבתו של הנצי"ב לתורתו של הראי"ה, שמתוך כך החזיק את ספרו של הראי"ה 'חבש פאר' (על מצוות תפילין) בתיק התפילין שלו. מרגע שיצא הספר הקדוש הזה, נתחבב ביותר אצל גדולי הדור, ורבים מהם החזיקו בו תמיד, ובכמה ספרים של גדולי הדור שנדפסו אחריו, מביאים את דבריו להלכה, כמו למשל ה'שדי חמד' [כללים מערכה מ' סי' ב': "ובספר חבש פאר, קובץ קטן הכמות ורב האיכות לגדול בדורנו יצ"ו... והוא כהן שדעתו יפה ומשנתו נקיה מנופה בי"ג נפה כו' ע"ש] ['שיחות הראי"ה' עמ' קפח].

"מתאים להיות ראש הישיבה"
סיפר הגרש"ז אויערבך זצ"ל בשם הרב בנגיס זצ"ל (שהיה ידידו של הראי"ה מתקופת לימודם בוולוז'ין): "לעת זקנותו של הנצי"ב היתה התייעצות בין גדולי וולוז'ין מי יוכל להיות הממשיך בראשות ישיבת וולוז'ין, והיתה הסכמה בין כולם כי מרן הרב קוק הוא המתאים להיות ראש הישיבה" (בעת פטירתו של הנצי"ב בתרנ"ג, היה הרב קוק בן עשרים ושמונה) [מפי בנו הרב מרדכי אויערבך, נמסר ע"י הרב פתחיה נריה].

וולוז'ין וישיבת 'מרכז הרב' של הראי"ה
ישיבת "מרכז הרב" שהקים הראי"ה, המשיכה במידה רבה את מסורת ישיבת וולוז'ין בלימודיה [עיין 'אוהב ישראל בקדושה' ח"א עמ' 16]. נציין מספר דוגמאות לכך: ידוע כי מרן הגאון הנצי"ב זצ"ל הנהיג שיעור בתנ"ך לבני ישיבתו, והוא בעצמו היה מעבירו (פירושו העמק דבר על התורה מבוסס על שיעוריו אלה). והיה רגיל לומר, שכשהיה אנוס לעסוק בצרכי הכלל ולא למד כל אותו יום, הרי שכשהיה מגיע לביתו, בניגוד לגאונים אחרים שהיו פותחים "קצות" או לימוד אחר, הוא מעדיף לפתוח "דברי הימים" ולקרוא פסוק אחד עם פירוש. וכך בישיבת "מרכז הרב", הנהיג מרן הראי"ה קוק זצ"ל שיעור בתנ"ך לבחורים, והיה זה הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל שהיה מעבירו בהעמקה מיוחדת שלא הכירו אותה התלמידים קודם לכן, והרבה בנו את דרך לימודם משיעורים אלה.
דבר נוסף הנהיג הראי"ה ע"פ מה שקיבל מהנצי"ב, הוא, שלא היה מסכים בשום אופן לאמר תהילים בישיבה בתוך סדר הלימוד, להתפלל בעד חולה, כשהיו מזדמנים ענייני בקשות כאלה. וסיפר, כי בוואלוזין לא הסכים הגאון הנצי"ב זצ"ל להפסיק לזמן קצר את הלימוד בישיבה, כדי לאמר תהילים בתפילה לרפואתה של הרבנית ז"ל, כשהיתה מסוכנת ומוטלת לרפוי בניתוח, ואך נענה להפצרת בני הישיבה והסכים להם למשך חמישה רגעים, והשגיח שביטול תורה של הפסקה זו לא יעבור את גבול הרגעים האלה, - והם היו רגעי הניתוח שעבר בשלום וברפואה שלמה. וכשאמרו בישיבה: הנה, רגעים אלו של התהילים הם שהביאו רפואה לרבנית, הגיב על כך הנצי"ב: עיקר הרפואה באה מפני שאמרו תהילים רק רבע שעה... ['לשלושה באלול'. ועיין 'שיחות הראי"ה' עמ' קט].

בקשותיו של ר"י וולוז'ין ממרן הראי"ה
כעבור ארבעים שנה מאז שלמד הראי"ה בוולוז'ין, כשכבר התגורר בירושלים, כרב הראשי לישראל, קיבל מכתב מאת רבי יעקב שפירא זצ"ל, אב"ד ור"מ וולוז'ין, ובו שתי בקשות:
"(לכבוד) הוד כבוד ידיד נפשי הגאון הגדול המפורסם פאר הדור, נרו יאיר, עומד בפרץ עמו, כקש"ת מה"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א רב הכוללל דעיה"ק ירושלים תובב"א... – הנני מוצא חובה לנפשי להביע לפני הדר"ג שי', את רחשי ברכותינו ותודתנו מעומקא דליבא, בשם הישיבה הק' 'עץ חיים' דוואלזין יצ"ו, עבור פעולותיו הכבירות והתועלתיות, אשר פעל ועשה בס"ד בין אחינו בני ישראל אשר במדינת ארצות הברית, לקיום מוסדות התורה בכל ארצות פזורינו – ובתוכם גם לטובת מוסדנו אנו. חיבה יתירה נודעת לנו מאת הדר"ג שי' המתיחס אל בית האולפנא רבתא דמחננו בתור אחד בניה בוניה, אשר זכה ליהנות מזיו הודה והדרה בתקופת אא"ז הגאון רשכבה"ג מרן הנצי"ב זצוק"ל, והאציל [שהאציל] מרוחו על אלו יקירי האומה העומדים בראש היהדות החרדית העולמית... כי מעכתר"ה שי' מתייחס אל מקום מקדשנו זה, מקור מחצבתו, בחבה וכבוד מיוחד...
אגלה את אזנו דמר הדר"ג שי', כי עלה בדעתנו להתחיל ולהתעסק בדבר העברת חלק הישיבה הק' לארצנו הקדושה... מה טוב ומה נעים היה לנו אילו כבוד תורתו שי' היה מנהל אותנו בעצתו והוראתו בנידון זה. דעתו דמר תהיה נחשבת בעינינו כיתד בל ימוט, אשר ממנו לא נזוז ימין ושמאל!".
והבקשה השניה – "הנה שמענו את שמע ישיבתו הק' אשר מעכתר"ה יסד ושכלל בעיה"ק תובב"א בשם 'מרכז הרב'... ישמש היכלו דמר למקום מסוגל בעד יקירינו מיטב צעירינו... בחורי חמד... בעלי כשרון מצוין, ישרים ונכוחים... אוותה נפשם לפנות אל רומעכת"ר שי' בבקשתם לקבלם אל ישיבתו הק', ולשלוח להם ע"י עו"ר כל התעודות הנחוצות, וכל הצריך אל ענייני הנסיעה... ומבקש אני לקבלם ולהכניסם תחת כנפיו... ורום מעלת כבו תורתו יזכה לבנות כמו רמים מקדשו, להגדיל תורה ולהאדירה" ['אגרות לראי"ה' אגרות קכב,קכד].

"היה לו למופת בכל דרכיו"
מספר רבי מאיר ברלין: "עד ימיו האחרונים, אחרי שהרב קוק זכה להיות רב רבנן, מרא דארעא דישראל, ולמוצא פיו ייחלו בכל תפוצות ישראל, גם אז לא הסיח דעת ולא פסק פיו מלדבר ולספר על ימי היותו תלמיד ועל רבו הגדול, אבא ז"ל, שהיה לו למופת בכל דרכיו בקודש ובקודשי קודשים, באהבת התורה עד אין סוף, בחיבת ישראל עד אין גבול, במסירות לבנין הארץ וישובה בלי הגבלה איזו שהיא, ובאמונה שלימה בגאולה קרובה, ביום הגדול אשר אור ד' יזרח וכוכב ישראל בטהרתו יופיע [מובא בספר 'אוהב ישראל בקדושה' ח"ה עמ' 69].

בשבועות הבאים נספר בעז"ה על בניו של הנצי"ב – רבי חיים ברלין זצ"ל (ראש ישיבת וולוז'ין, ואח"כ רבה של ירושלים) ורבי מאיר ברלין זצ"ל, ועל הכרותם האישית עם הראי"ה, שמתוכה נולדה בקרבם הערצה מופלאה כלפיו.
יוצא לאור ע"י ארגון אור האורות. לפרטים והערות: reiyyaa@gmail.com.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il