מדוע לשוב בתשובה באלול, כשאחר כך שבים ונופלים? | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
בימה תורנית

קטגוריה משנית

הלכה מחשבה ומוסר
תשובה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

5 דק' קריאה

סוף תפילת שחרית. תקיעת השופר מציפה בי זיכרונות ילדות - הנה אני ילד בן עשר ששואל את אביו בקול ילדותי תמים: "המורה בבית הספר אמר שמי שרוצה לחזור בתשובה באלול, כדאי לו לקחת נקודה אחת שהוא חלש בה, ולקבל על עצמו לתקן אותה בשנה הבאה, מה כדאי לי לקבל על עצמי"?
אני מתנער באחת מהרהורי, וחושב באירוניה: והיום? איזו קבלה אקבל על עצמי? האם יש טעם לשוב בתשובה באלול, כשאחר כך שבים ונופלים?

עזרה מרבונו של עולם
הרב דוד חי הכהן שליט"א - רב קהילת 'אורות התורה' וראש ישיבה בבת ים
הדריכונו חז"ל לשוב בתשובה בחודש אלול ובימים נוראים. ולכאורה יש לשאול את השאלה - הרי גם חז"ל ידעו כמונו, שאנו עלולים לשוב ולחטוא בחטאים עליהם שבנו בתשובה, ואם כך מדוע להנחותנו לשוב בתשובה? יתר על כן - הרי "האומר אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה (משנה סוף יומא), ואם כן לכאורה אם נחזור וניפול, חלילה, אין תשובתנו תשובה אמיתית?
שתי תשובות בדבר:
ראשית - ברור שבשעת התשובה כוונתו של האדם לשוב באמת בתשובה שלימה, שהרי אם לא מתכוון ברצינות באמת אין זו תשובה כלל. נמצא, שגם אם אחר כך לא הצליח לעמוד במשימה ונפל שוב, הרי כבר קיים את מצוות התשובה, ונוספה לו מצוה בעלת ערך חשוב.
שנית - האדם השב בתשובה באלול ובימים נוראים בכל שנה מחדש, יש לו ניסיון מהשנים הקודמות. יודע הוא, שבשנה שעברה, למרות כל החלטותיו וקבלותיו הטובות, נפל בסופו של דבר מחדש. ואם איש אמת הוא, שמתכוון ברצינות לשוב מחטאיו, הרי בוודאי ישכלל השנה את שיטותיו, וימצא פתרונות יצירתיים להתגבר על כשלונותיו. יכול הוא לקבל על עצמו קבלות קטנות וסבירות יותר, שאותם יהא בכוחו לקיים. אפשר גם לפתח שיטות, שיסייעו לו להתגבר על חולשותיו. לדוגמא - פעם סח לי אדם אחד, שיש לו חולשה להרהורים אסורים, מפני שבמקום עבודתו מצויות נשים לא צנועות, ולמרות כל החלטותיו הטובות הוא נכשל בכל פעם מחדש. הצעתי לו לגדל זקן, אף על פי שאין זו חובה משורת הדין, ואכן בדרך זו הוא הצליח לצמצם באופן משמעותי את נפילותיו.
ובנוסף - ננסה לחשוב, מה יקרה אם נתייאש, חלילה, מהסיכוי לתקן את מעשינו. הרי בדרך זו אנו עלולים להידרדר מטה מטה ללא שום מעצור. נמצא, שאפילו אם התשובה הזמנית באלול, רק עוצרת את הידרדרותנו, יש בה ברכה גדולה. ועוד יש להוסיף - ריבון העולמים הרואה את מאמצינו הבלתי נלאים להיאבק ברוע ולהתקדם, בוודאי יבוא בסוף לעזרתנו וביום מן הימים יגער ביצר הרע ויבטלו מאיתנו.
על כן לא נחליש את עצמנו בשאלות מיותרות, נמשיך ביתר עוז במלחמת הטוב ברע, ונדע שבעצם המאבק טמון אור גדול.

אמונה בכוחה של התשובה
הרב אריה הנדלר שליט"א - סגן ראש ישיבת ההסדר שעלבים
ההלצה העממית הכאובה תמהה על כך שמיד בסיומה של תפילת נעילה פותחים אנו בתפילת ערבית במילים "והוא רחום יכפר עוון", ומשיבה שהעוון הוא דברי הלשון הרע שכבר הספקנו להחליף בינינו אודות טיב תפילתו של החזן בנעילה... הנה כי כן, האדם מועד לנפילות אולם אין בנפילות אלו כדי לעמעם את כוחה של התשובה.
אמרו במשנה בסוף יומא: "האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה". המסר הפשוט העולה מאמירה זו הוא ברור. השאלה היא - מדוע חזרה המשנה פעמיים על אותן שתי מילים: אחטא ואשוב, אחטא ואשוב?
נראה כי התשובה לשאלה זו היא, שבמסגרת תהליך התשובה החוזר על עצמו מידי שנה, הולכת ומתפתחת תפיסת עולם של שגרתיות התשובה. אחטא - ואשוב, אחטא - ואשוב. תהליך זה של 'נופל וקם, נופל וקם' ממעט את ערך התשובה. האדם מפסיק להאמין בתשובה כתהליך מכונן, משנה ומעצב מחדש. בסתר ליבו הוא יודע כבר בשעת החטא, שבסופו של דבר יתוודה עליו, וכבר בעת שמתוודה על חטאיו, יודע שיחטא שוב, וכך הולך הגלגל וסובב.
מול תפיסת עולם מיואשת זו, עלינו להשיב לעצמנו את האמונה בכוחה של התשובה לשנות, גם אם יודעים אנו כי עלולים אנו לשוב ולחטוא.
בספר התניא מבואר, שדברי המשנה האומרת "אחטא ואשוב... אין מספיקין בידו לעשות תשובה" מוסבים על האומר כן בשעת החטא ממש. כלומר, רק מי שבשעת עשיית החטא יונק את ה'היתר' לחטוא מכוח העובדה כי בסופו של דבר יחזור בתשובה, הרי אין מספיקין בידו לעשות תשובה. אך מי שכל ימיו עומד לפני בוראו בשלוש תפילותיו ומבקש על התשובה, ועל מחילת העוון, מי שבכל שנה עומד ומבקש להתחיל דרך חדשה ללא חטא ועוון, איננו נחשב בכלל האומרים "אחטא ואשוב".
האמונה הגדולה בכוחה של התשובה היא שצריכה לנצח . האמונה הגדולה בכוחה של התשובה היא שצריכה להנחותינו להאמין כי למרות שאנו שבים מידי שנה ונופלים, עדיין המגמה הכללית המנחה אותנו בכל הליכותינו היא מגמה של תיקון, של תשובה, של רצון לקרבת אלוקים, וזה מה שקובע!

רצוא ושוב
הרב יחיאל מיכאל (מיכי) יוספי שליט"א - חוות 'יישוב הדעת'
לעיתים אפשר לשאול - מדוע נלך לישון בערב אם בבוקר ממילא אנו קמים. ומדוע לקום בבוקר אם ממילא בלילה הבא נשוב לישון?!
הבריאה כולה בנויה על יסוד ההתחדשות, וחלק מעניין ההתחדשות הוא לשוב ולהחיות את הקשר עם הבורא.
דרכו של עולם, עולם העשיה, בו רבו המסתירים את אור ה', שההתרחקות מאור פני מלך חיים תשוב ותופיע בחיינו, בשגרת העשיה. בעת שדיבר רבי נחמן על מהותה של תשובה הדריך, שכל החפץ בתיקון אמיתי צריך להכיר בחייו את שני מצבי היסוד הרוחניים: רצוא ושוב - התקדמות ונסיגה שנוכחים רבות בחיינו, ועלינו ללמוד כיצד לנהוג בכל אחד מהמצבים הללו - "וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך שיהיו לו שני בקיאות היינו בקי ברצוא ובקי בשוב".
דרך הבריאה והחיים בכלל היא שיש התקדמות ונסיגה. ישנם זמנים שאנו במיטבנו וישנם זמנים שאנו בנסיגה, בנפילה ו"המהדרין" אף בהתרסקות... ואנו צריכים את הבקיאות עליה המליץ רבי נחמן, היינו את המיומנות כיצד לנהוג בכל אחד מן המצבים על מנת לחדש את הקשר עם הבורא
מהמקום בו אנו נמצאים.
במעשה הידוע אודות הנכרי שרצה להתגייר בעודו עומד על רגל אחת, מבואר בתורת החסידות שהמשמעות הפנימית של העמידה על רגל אחת היא, שאותו מועמד לגיור אמר שאינו רוצה לחוות את הטלטלה של מצבי הרצוא ושוב, ריחוק וקירבה. הוא רוצה להיות במצב סטטי קבוע מול הבורא יתברך, תמיד במיטבו בדבקות בה'. אולם לא זו הדרך, רק על המלאכים נאמר: "ורגליהם רגל ישרה" היינו שהם במצב רוחני קבוע ללא עליה או ירידה, בשונה מהאדם שנקרא "מהלך", מתקדם ונסוג. אך זהו חלק מנפלאות הבריאה, כח ההתחדשות.
הריחוק מה' הוא צפוי, עקב מסיחי הדעת הרבים בעולמנו, ועל כן מתנה הוענקה לנו - היכולת לשוב ולתקן בכל עת, ובמיוחד בימי אלול המסוגלים ומוכנים לחדוש הקשר עם ה'. ניתן אף לומר שזה גם סוד הזוגיות ושלום בית, ההתרחקות בין בני הזוג צפויה כדרכם של חיים, הסתר פנים הדדי אף הוא צפוי בשיגרת היום יום, אך אלו שהתבוננו בסוד החיים ומודעים לתובנת ההתחדשות, שהיא חלק מסוד הבריאה, שבים ומחדשים את הקשר, בונים מחדש את החברות האיתנה.
אך היכן ההתקדמות אם כל הזמן ישנם מצבי רצוא ושוב? ההתקדמות נמדדת בכך שישנם פסקי זמן ארוכים יותר בין הירידות, והנפילות אינן הופכות להתרסקות וגם שבשעת הנפילה איננו מתיאשים מתיקון ושינוי ואף שם אנו חשים בנוכחות ה'.
ונסיים במשל מבעלי המוסר אודות אותו דייג, שבכל ערב בשובו למעגן היה קושר את סירתו עם חבל רעוע (היחיד שהיה לו), ולעת בוקר עקב תנודות הגלים והחכוך במזח במשך הלילה, נקרע החבל ונסחפה הסירה למרחק קטן מן החוף. בבוקר היה הדייג טורח מעט להגיע לסירתו ולהשיבה אל המעגן. שאלו אחד השכנים: הרי בכל בוקר אתה מוצא את החבל קרוע והסירה נסחפת מעט אז מדוע לקשור בכלל? ענה לו הדייג: יקירי, אם אוותר על הקשירה למעגן לגמרי, הרי שבמהלך הלילה תסחף הסירה הרחק הרחק ולעת בוקר ח"ו לא אמצאה כלל. והנמשל מובן למבינים...

תשובה

בימה תורנית