בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • דברים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

ר' שמעון בן אברהם

רעיונות לפרשת דברים

"אלה הדברים". דברי שלום. פנו וסעו לכם.

undefined

הרב עזריאל אריאל

תשנ"ח-תש"ס
5 דק' קריאה
"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל...". ספר שלם נדרש כדי להכיל את נאומו הגדול של משה, שנמשך שבוע שלם.
ניגוד חריף יש בין פסוק זה לבין מה שהעיד משה בעצמו על עצמו בזמן שביקש הקב"ה להקדישו לנביא. וכך אמר אז משה: "לא איש דברים אנוכי... כי כבד פה וכבד לשון אנוכי". כיצד א"כ הפך משה מ"לא איש דברים" לבעל ספר "אלה הדברים"?

על כך עונה המדרש במשל:
לאדם שהיה מוכר ארגמן... הציץ המלך ושמע את קולו. קרא אותו ואמר לו: מה אתה מוכר? אמר לו: לא כלום. אמר לו: אני שמעתי את קולך, שהיית אומר, הרי ארגמן. ואתה אומר, לא כלום?! אמר לו: מרי, אמת, ארגמן הוא, אלא אצלך אינו כלום. כך משה: לפני הקב"ה, שברא את הפה ואת הדיבור, אמר לו: "לא איש דברים אנוכי". אבל אצל ישראל כתיב בו: "אלה הדברים".
כאשר עומד משה לפני הקב"ה ומשווה את עצמו אל מה שנדרש ממנו, כאשר הוא יודע כי כבד פה וכבד לשון הוא מצד עצמו - הוא אומר: "לא איש דברים אנוכי". אבל כאן עומד הוא לאחר שקיבל עליו את שליחותו של הקב"ה, שהוא אשר "שם פה לאדם". עתה יודע הוא כי "איש דברים" הוא - לא מכוח עצמו אלא מכוחו של הקב"ה. ועל כן תחילת הנאום של "אלה הדברים" הוא "ה' א-להינו דיבר אלינו בחורב לאמור...".

דברי שלום (תשנ"ט)
לאחר שנסתיימה ההקפה של ארצות אדום ומואב, מודיע הקב"ה למשה כי החל מעתה מצווה הוא לכבוש את ארץ ישראל. "ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון... החל רש והתגר בו מלחמה".
למרבה הפלא, משה רבנו אינו מבצע את ההנחיה. במקום לפתוח במלחמה, פותח הוא במשא ומתן לשלום. ואכן בעלי המדרש, ואף הפרשנים, תמהים על התנהגותו של משה: מדוע עבר על מצוות ה'? ואף אם נאמר שהציווי לפתוח בשלום - שנאמר להלן בפרשת שופטים - אמור גם במלחמת מצוה, הרי שם מדובר על שלום של קבלת ריבונות ישראל ושבע מצוות בני נוח, ולא במעבר שקט גרידא!

מן הסיבה הזאת מפרש הרמב"ן, שאכן מלכתחילה לא רצה משה רבנו לכבוש את עבר הירדן, ולא רצה אלא מעבר. ואילו הציווי הא-להי לפתוח במלחמה בא רק לאחר שנתקבלה תשובתו השלילית של סיחון. לפיכך שני הפסוקים של הציווי הם הקדמה לכל הסיפור שבהמשך, וזהו אותו הציווי המופיע בפסוקים שלאחר מכן.
מלבד הדוחק שיש בדרך שבה מבאר הרמב"ן את סדר הפסוקים והמאורעות, עיון במדרשי חז"ל מראה שרובם ככולם מפרשים אחרת. לדעת חז"ל, המובאת גם ברש"י, הציווי הא-להי קדם לשליחתם של מלאכי השלום. מלאכים אלו נשלחו ביוזמתו של משה, למרות אותו ציווי. אך הקב"ה, לא זו בלבד שאינו מתרעם על כך, אלא להיפך, הוא מסכים עמו.

מדוע נהג כך משה? רש"י מבאר על פי המדרש, שזהו פירוש הביטוי "ממדבר קדמות" - מהנהגתו של הקב"ה, שקדם לעולם, ומנתינתה של התורה, שקדמה לעולם. משני מקורות קדומים אלו למדנו להקדים שלום אפילו למלחמת מצוה. הנהגת ה' מתבררת ביציאת מצרים. למרות שידע הקב"ה בוודאות שפרעה לא ישמע - שלח אליו את משה לנהל משא ומתן. כך היה גם במתן תורה. למרות שידע הקב"ה בוודאות שאף אחד מן העמים לא ירצה לקבל את התורה, פנה אל כל אחד מן העמים וניהל עמו משא ומתן על נתינת התורה.
גם כאן נהג משה בדרך זהה. הציווי הא-להי, לא זו בלבד שהיה חד-משמעי בחיובו, הוא אף לא הניח מקום לספק שאכן כך יתרחש בפועל. משום כך פונה משה ומציע לסיחון את הצעת השלום הנדיבה ביותר שיכול היה להציע. הוא ידע בוודאות שה' יקשה את רוחו ויאמץ את לבבו. דווקא משום כך, לא חשש מלהציע הצעת שלום הנוגדת במפורש את הציווי הא-להי. ורק משקיבל תשובה שלילית שלוותה בכינוס הצבא ובהכרזת מלחמה - יצא להילחם בו.

לקח מוסרי גדול יש כאן לתחומים רבים של החיים. מאבקים רבים נכונו לו לכל אדם ואדם. לא מעטים הם רשעים ובעלי אגרוף, עושי עוול ורומסי צדק. אין ספק כי כל אדם היכול להילחם ברשעה, נתבע לנהוג כך בכל כוחו. אבל לפני צאתו למאבק - צודק והכרחי ככל שיהיה - טוב יעשה אם יפתח בדברי שלום, גם אם להם שום סיכוי להשפיע (עי' משנה ברורה, סי' א' סעי' א', בה"ל ד"ה ולא).

פנו וסעו לכם (תש"ס)
"פנו וסעו לכם, ובואו הר האמורי ואל כל שכניו... ראה נתתי לפניכם את הארץ. בואו ורשו את הארץ...". דברים אלו של משה רבנו, חותם נעים מונח בהם. הביטוי "בואו ורשו" אינו נשמע כקריאה למלחמה עקובה מדם אלא כהזמנה למסע טיולים. יתירה מזאת. נחמה לייבוביץ' ע"ה עמדה על הביטוי "לך" או "לכם", שפירושו הוא דבר נעים ומועיל לאדם ולא דבר הנכפה עליו מבחוץ לטובת המצווה. כאשר הקב"ה אומר לאברהם אבינו: "לך לך מארצך" - מפרש רש"י על המקום: "להנאתך ולטובתך", כלומר: לך למען עצמך, לטובתך. גם בפרשת המרגלים אומר הקב"ה למשה: "שלח לך ", ואף שם מפרש רש"י: "לדעתך", כלומר, למען האינטרסים שלך. גם הציווי שנאמר לאברהם אבינו: "ולך לך אל ארץ המוריה" - מתברר בדיעבד כדבר שבא לטובתו של אברהם. כאן מצווה הקב"ה: "פנו וסעו לכם ". ואף כאן עלינו לפרש: "להנאתכם ולטובתכם". וכך יתפרש גם הפסוק בהמשך: "רב לכם סוב את ההר הזה, פנו לכם צפונה".

תמוהים הם הדברים, לכאורה. הרי ארץ ישראל מלאה היתה בשבעה עממים גיבורים וחזקים, וביניהם ילידי הענק. האם כיבוש הארץ הוא כל כך קל ופשוט? הרי בכל מקום למדנו כי ארץ ישראל נקנית בייסורים, ובלי נכונות לעמוד בייסורים לא ניתן לקנות את הארץ קנין אמיתי!

שתי תשובות ניתן לענות על שאלה זו. הראשונה מתבססת על דיוק בפסוקים. הציווי המקורי הוא: "פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי...". ובהמשך, בקדש ברנע, נאמר: "באתם עד הר האמורי". היכן הוא "הר האמורי"? רש"י מפרש: "דרך ערד וחרמה", שהוא השער הדרומי של ארץ ישראל. הנצי"ב מסביר, שאילו זכו ישראל ולא חטאו בחטא המרגלים, היו נכנסים לארץ דרך הר האמורי, מבלי לסבוב את ארץ אדום. דרך זו - קלה היא בהרבה. אילו היו הולכים בה, ייתכן שלא היו נדרשים לעמוד במלחמה כה קשה, כפי שהיתה בימיו של יהושע בן-נון. אך משחטאו בחטא המרגלים ולא זכו להיכנס לארץ בדרך הקלה, המשולה לטיול, נאלצו לקנות את הארץ בדרך הקשה, תוך שהם סובבים את ארץ אדום ומגיעים לארץ ממזרח.

על תשובה זו ניתן להוסיף עוד נופך. כאשר עבד יעקב אבינו ברחל אמנו שבע שנים, נאמר: "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". האהבה מעמידה את הקשיים באור אחר לגמרי. אצל האוהב, כל מחיר אינו יקר מדי כדי להשיג את ידה של רעייתו. כך גם ביחס לארץ ישראל. אם עם ישראל היה מקיים את הציווי "פנו וסעו לכם" ומרגיש עד כמה אהובה ויקרה היא המתנה שהוא מקבל מאת הקב"ה, היה מוכן לשלם תמורתה כל מחיר. או אז - גם אם היה מתייסר בייסורים קשים - היה מרגיש כמי שהקב"ה מזמין אותו ואומר לו: "בואו ורשו את הארץ". ומשלא זכו למדריגה זו של אהבת הארץ, ואף מאסו בארץ חמדה, ממילא הפכו אותם קשיים להיות ייסורים של ממש. ועם זאת מקובלנו, שלאחר שארץ ישראל נקנית בייסורים, בכך היא נקנית קנין ממשי.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il