ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

למהלך האידיאות בישראל פרק ד' שיעור רביעי

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה למהלך האידיאות בישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

למהלך האידיאות בישראל פרק ד' שיעור רביעי

המצב בגלות



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

וְכַמָּה כּוֹאֶבֶת וּנְמוֹגָה הִיא כָּעֵת הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַיִּשְׂרְאֵלִית, שֶׁכָּל רוֹמְמוּתָהּ וְאוֹרָהּ, תִּפְאַרְתָּהּ וּגְבוּרָתָהּ, מִתְגַּלִּים בָּהּ רַק בְּהוֹפָעָתָהּ הַמְּלֵאָה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בְּקִרְבָּהּ בְּכָל שִׁכְלוּלֶיהָ, - וְהִנֵּה הִיא שָׁבְתָה וְנִתְעַלְּפָה לְגַמְרֵי מִשִּׁפְלוּת עַבְדוּתִית, בְּזוּיָה וְנִמְאָסָה, מֵאֶפֶס נִשְׁמַת חַיִּים, אֲוִיר לִנְשִׁימָה וּמָזוֹן לְקִיּוּמָהּ וְהַמְשָׁכַת-חַיֶּיהָ. חָדְלוּ הַיְחִידִים הַפְּזוּרִים לִחְיוֹת חַיֵּי-עַם, וְהַחַיִּים הַלְּאֻמִּיִּים, עִם כָּל הַרְגָּשׁוֹתֵיהֶם הָאַמִּיצוֹת וְהָאַדִּירוֹת, מְלֵאוֹת הַהוֹד הָעֹז וְהַגָּאוֹן, נִשְׁכְּחוּ כְּמֵת מִלֵּב. וְרַק תַּמְצִיתָן שֶׁל הַהַרְגָּשׁוֹת הָאֵלֶּה, הַנּוֹטָה לְצַד הַמּוּסָר וְהִתְרוֹמְמוּת הָרוּחַ וְסִדּוּר חַיֵּי הַחֶבְרָה, הִיא שֶׁנִּקְלְטָה - עַל-יְדֵי הַצַּד הַפְּנִימִי הַנִּסְתָּר שֶׁל הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁהוּא בָּלוּעַ בְּעֶצֶם הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית - עִם הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית בַּמִּדָּה הַמֻּקְטֶנֶת שֶׁנִּשְׁאֲרָה, בְּמִקְדָּשׁ מְעַט שֶׁל חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קִיּוּם מִצְווֹת וְתַלְמוּד-תּוֹרָה. נִקְלְטוּ בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁכֹּחַ-הַחַיִּים הַמּוּעָט, הַנִּשְׁאָר גַּם בְּתוֹךְ מַאֲפַל הַגָּלוּת, יוּכַל לְשֵׂאתָן וּלְקַבֵּל הַשְׁפָּעָתָן, בְּגָאוֹן מִצַּד הֶעָבָר וּבְנִחוּמִים לֶעָתִיד בִּצְפִיָּה לִישׁוּעָה, לְעֵת יְנַחֵם ד' אֶת עַמּוֹ וְגָאַל אֶת יַעֲקֹב וְהֵשִׁיבוֹ אֶל נָוֵהוּ.
רַק טְהוֹרֵי-נְשָׁמָה מְשַׁעֲרִים אֶת עֹמֶק הַמַּכְאוֹב וְהַיָּגוֹן הַזֶּה, הַצַּעַר הָעוֹלָמִי הַמַּקִּיף וְהַכּוֹלֵל וְהַחוֹדֵר בִּפְרָטֵי-פְּרָטֵי הַחַיִּים הָאֻמְלָלִים הַמְלֵאִים חֲמַת ד', - שֶׁל פֵּרוּד הַדְּבֵקִים וְהַקְטָנַת הַמְּאוֹרוֹת.


בפרקים הקודמים תיאר הרב מהלך של היפרדות האידיאות והתרחקותן זו מזו, עד הישארותו של קשר מצומצם ונסתר בלבד. שבר-הכלי של האידיאה הלאומית שורד ומתחייה על ידי נטף של האידיאה הא-להית, שגם היא מוקטנת וחלשה ביותר. כל מה שנותר מן האידיאה הלאומית הישראלית, על שלל הזיכרונות וריבוי היהודים הבודדים, אינו אלא שבבים ופירורים ביחס לגורד השחקים הלאומי שהיה. כל המציאות היהודית לאחר החורבן היא אוסף של שברים ותו לא. גם השברים הללו היו מתפרקים והופכים לאבק שרוח ההיסטוריה הייתה מפזרת מבלי להשאיר לו זכר, אלמלא הייתה האידיאה הא-להית. בזכות התוכן והמשמעות שהיא מעניקה לחיי היהודי, משפיעה האידיאה הא-להית לחלוחית של חיים על אותם השברים, ומונעת מהם להתייבש, להתפורר ולהתפזר לגמרי.
יכולתה המופלאה של האידיאה הא-להית ליצור חיות של קודש, מתממשת בתוך שברי הכלים שעוד נותרו מתפארת העבר: בבית הכנסת, שהוא מקדש מעט לעומת הבית שהיה ובקהילה שהיא יצור יהודי בלעדי, חדש ומשונה, פרי מוראות הגלות וטלטלותיה.
האידיאה הא-להית שורדת בשמירת המצוות שאין להן נגיעה לצדדים הציבוריים-לאומיים של הקיום היהודי. לא במצות הנוגעות לבית המקדש או לאדמת הארץ, ואף לא באלה העוסקות בכלל האומה ובמוסדותיה הממלכתיים. כעת עוברת ההשראה של האידיאה הא-להית לענייני שבת וכשרות, טהרת המשפחה וצדקה לעניי הקהילה הקטנה, תפילות בבית הכנסת ולימוד תורה. היחיד, המשפחה והקהילה הם עכשיו כלי הביטוי הבלעדיים של האידיאה הא-להית בהיעדר תשתית הלאומית.

ראינו את שלבי הפירוד, החורבן, המשבר והנפילה, אך גם בסתר המדרגה, במעמקי מחשכו של הסתר-הפנים הא-להי, השורש האחד של שתי האידיאות לא חדל להתקיים. והשורש הזה הוא המאפשר את המשך הקיום במציאות של גלות בתוך גלות. גלות שאיננה רק עקירה חד פעמית למקום חדש, אלא טלטול אחר טלטול ופיזור חוזר ומחריף על פני כל הארץ.
תהליך הגלות מעולם לא הסתיים, היהודים לא הצליחו להכות שורש בשום מקום. אפילו במקומות בהם חיו היהודים מאות שנים הם לא הצליחו למצוא מקום מנוחה, ותמיד דחתה אותם הסביבה.
אולם, לא היו אלה רק חיי אומללות. המסגרת אכן הייתה איומה ונוראה, אך היו אלה גם חיי תוכן, בזכות השורש החבוי של האידיאה הא-להית. אמת שהעניקה משמעות, שהייתה כה הכרחית כדי להמשיך ולטפס במעלה הסיזיפי של הגלות. השילוב של אופק רחוק המאיר לעיניים עייפות, יחד עם הוד קדומים של עבר מפואר, יצר אפשרות לשאת את הפירוד המכאיב של האידיאות. להמשיך ללכת ולא להתייאש, למרות המרחק העצום של המצוי מן הרצוי.
וְכַמָּה כּוֹאֶבֶת וּנְמוֹגָה הִיא כָּעֵת הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַיִּשְׂרְאֵלִית,
בעת שהיא חשה את כל מלוא המכה של הפירוד מן האידיאה הא-להית,
שֶׁכָּל רוֹמְמוּתָהּ וְאוֹרָהּ, תִּפְאַרְתָּהּ וּגְבוּרָתָהּ, מִתְגַּלִּים בָּהּ רַק בְּהוֹפָעָתָהּ הַמְּלֵאָה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בְּקִרְבָּהּ בְּכָל שִׁכְלוּלֶיהָ,
האידיאה הלאומית היא ארץ הקודש, לשון הקודש, המקדש, מלך מבית דוד שהוא משיח ה', הנבואה - זו הלאומיות הישראלית בגדלותה. לאומיות שהיא כלי ממולא וספוג באידיאה הא-להית. כל הכישרונות הלאומיים התגלו מתוך התנועה לביסוס הרעיון הא-להי במציאות. וכשנפרדו מן הייעוד הזה - הכל חרב, הכל חזר וקרס פנימה. עד כי נדמה היה בסוף הגלות, שלדבר על יהודי לוחם זה לא יותר מבדיחה גרועה. יהודי חקלאי או מדינאי היה דמות שמקומה בעולם הגיחוך והפנטזיה. אפשר היה לחשוב על היהודי רק כסוחר, ככליזמר, כבדרן או כיועץ. כלומר היהודי הצטייר כמספק שירותים נלווה, אך לעולם לא כעומד בזכות עצמו, עם זהות משלו שאינה טפלה לעצמות לאומית אחרת.
עד כדי כך נשברה האידיאה הלאומית, עד כדי כך נעשתה זעירה, עד שכל צל של קיום שאולי נותר ממנה היה בזכות שרידיה של האידיאה הא-להית. הלשון הלאומית - נשתמרה רק בספרי הקודש. ציבוריות - שרדה במסגרת הקהילה הקדושה. הארץ והממלכה - נותרו רק כזיכרונות ותקוות שבטקסים הדתיים לסוגיהם.

וְהִנֵּה הִיא שָׁבְתָה וְנִתְעַלְּפָה לְגַמְרֵי מִשִּׁפְלוּת עַבְדוּתִית, בְּזוּיָה וְנִמְאָסָה, מֵאֶפֶס נִשְׁמַת חַיִּים, אֲוִיר לִנְשִׁימָה וּמָזוֹן לְקִיּוּמָהּ וְהַמְשָׁכַת-חַיֶּיהָ.
כה עמוקה היא התהום אליה נפלה האידיאה הלאומית. לא בכדי הגדירו חז"ל את השלב הראשון של המפנה מגלות לגאולה כשחרור מעול שיעבוד המלכויות. 1
האדם נטול החירות, המותש מרוב קרבות במלחמת הקיום לא מסוגל לשאת את עיניו אל אופק רחוק ולוּ במילימטר מטווח פת הלחם של יום המחר. האידיאה הלאומית הישראלית טבעה במצוקת עבדות שאין שנייה לה. היהודי המוכשר ביותר, בעל המשרה המשפיעה ביותר לא היה אלא מכשיר בידיו של מישהו אחר, בידיו של אדון שהפיק ממנו תועלת והשליך אותו בגמר השימוש.

חָדְלוּ הַיְחִידִים הַפְּזוּרִים לִחְיוֹת חַיֵּי-עַם,
הרב מגדיר כאן הגדרה קיצונית - מה שנשאר מן האומה הם רק 'יחידים פזורים'. נכון שיש דרגת ביניים בין היחיד הבודד לגמרי לבין חיי אומה מלאים, דרגת הביניים שהיא חידוש יהודי - הקהילה (אחר כך התחדשה במזרח אירופה על ידי היהודים דרגת ביניים בין העיר לכפר - העיירה). אך בעצם, הקהילה היא צבר יחידים פזורים, כי הקהילות יכלו להתגבש ולהתפרק מפעם לפעם מסיבות שונות.
הנסיבות הקשות של הסביבה הנכרית, אלימות המקומיים שגירשו, שרפו והחריבו את הקהילות, אילצו את היחידים להימלט לכל עבר. הקהילה היהודית שהייתה בספרד בטרם הגירוש, התפזרה לצפון אפריקה, לטורקיה ולמדינות אירופה ובכך למעשה נעלמה. היחידים התפזרו ונדדו למקום אחר ולצורת גיבוש אחרת. על כן הגרעין היסודי בגלות הוא למעשה היחיד. הקהילה היא יצירה זמנית וגם וולונטרית, כלומר מבוססת על רצונם הטוב של היחידים להיות יחד. היא חסרה אותה 'המסה הקריטית' של אומה שתאפשר לה למשוך אליה את היחיד. הקהילה היא כמו יסוד רדיואקטיבי שתמיד עומד להתפרק, יש המתפרקים תוך שברירי שנייה ויש תוך אלפי שנים, אך אין לה לקהילה כח משיכה גדול כמו שיש לאומה בקיומה הנכון.

וְהַחַיִּים הַלְּאֻמִּיִּים, - שבהם הייתה אותה עוצמת היחד - עִם כָּל הַרְגָּשׁוֹתֵיהֶם הָאַמִּיצוֹת וְהָאַדִּירוֹת, עם הפסיכולוגיה הלאומית, הצורך בהשתייכות, תחושת הגאווה. כל אותה תחושה של עוצמה בהשתייכות אל הקולקטיב הגדול של האומה.
מְלֵאוֹת הַהוֹד הָעֹז וְהַגָּאוֹן, - הוד של יצירה לאומית קולקטיבית גדולה, תרבותית אמנותית ואחרת. גאון - גם במובן של גאווה וכבוד. הבלטת רוב הקווים האופייניים הקיימים גם בחיי כל יחיד וביטויים בפועל: בסגנון הבגדים, הבניינים והמאכלים, בסדרי החיים החברתיים, בערכים הנהוגים בשיטות המשפט - כל אלה שהם ביטויים של חיים לאומיים מלאים -
נִשְׁכְּחוּ כְּמֵת מִלֵּב. חז"ל לימדונו שגזירה על המת שישתכח מן הלב 2 . המקדש, המלכות, המולדת, כל אלו נשכחו כמת מלב כדי לאפשר את חיי היחידים המאוגדים בקהילות.
היו חסידים שאחרי חורבן המקדש לא רצו לאכול בשר ולא לשתות יין 3 . ליבם זעק: איך ניתן לאכול בשר ולשתות יין כשקרבן התמיד לא קרב וניסוך היין בטל?! אך גם ניסוך המים בטל - וכי ניתן לחיות ללא מים?! גם לחם הפנים לא מוקרב - האם לא נאכל לחם? תהליך השיכחה וההתרחקות מן הקרבנות והנסכים היה הכרחי כדי שאפשר יהיה להתגבר על הכאב החד שבלב. הלב שמיאן גם לאכול לחם ולשתות מים.
עוצמת החיסרון של ההוד והגאון הלאומיים חייבת הייתה להיחלש ולהישחק כדי לאפשר ליחידים הפזורים להתאגד, ואפילו למצוא בהתאגדות הקהילתית ובקיום המצוות ולימוד התורה נחמה כלשהי. בן מלך שגורש מעל שולחן אביו חייב לשכוח את ההוד והפאר של הארמון כדי שיוכל להספק בטעמם של לחם צר ומים לחץ, כדי לזכות לשמחת-מה בקיומו. הגזירה על המת שישתכח מן הלב נגזרה כדי שהחי יוכל להמשיך לחיות. אי אפשר להמשיך ולחיות עם זכרון העבר הגדול וכל עוצמתו. כאדם אבל שחשך עליו עולמו, שלא יזכה לראות אור, אם עוצמת החלל שנפער תישאר בשיאה. כדי להעמיד את הקיום בגולה הכרח היה שתבוא השיכחה. כדי להעמיד נטיפי חיים נדרשה שיכחה של העוצמה. ומה נשאר? רק תמצית של ההרגשות המפוארות הללו.
וְרַק תַּמְצִיתָן שֶׁל הַהַרְגָּשׁוֹת הָאֵלֶּה, הַנּוֹטָה לְצַד הַמּוּסָר וְהִתְרוֹמְמוּת הָרוּחַ וְסִדּוּר חַיֵּי הַחֶבְרָה, הִיא שֶׁנִּקְלְטָה -
מרעם הנבואות נותרו רק הדים שזעזעו את הלבבות והותירו תחושה של אחריות מוסרית: מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו 4 . בזמן שהממלכה והמקדש עוד עמדו על כנם - לא פעלו דברי הנביאים בעוצמה הנדרשת כדי לתקן את ההתנהגות, אך כעת השתרש הלקח שלאחר המעשה. כשאריות מן החיוניות האדירה של הנבואה נחרטו בנפש חריצי חרטה, ותחושה של צידוק הדין ריככה עורף קשה. אזהרות הנביאים נתקיימו במלואן, ולקח המחויבות החל לחלחל אט אט ויצר שינוי בחיי היהודי בפועל.
אם צעקו הנביאים על שמוכרים את העני בעבור נעליים, על שלא משחררים עבד בזמן ומנצלים את חולשת היתום והאלמנה, אזי עתה נעשו תיקונים לכיוון זה, לצד המוסר והתרוממות הרוח ולא לתהום החומר. כעת מתבצעת התקדמות מתמדת אל אופק הרוממות של היסוד הרוחני שביהדות. אל יסוד ההתגברות ומסירות הנפש, יסוד העמידה בניסיון.
וההתקדמות המתמדת אל הרוח היא כרסום מתמיד במעמדו של הגוף. כרסום העומד בניגוד לאיחוד האידיאות הנכון. עד שהאמירה כי בחורבן הגוף תיבנה הרוח 5 הייתה ליסוד מוסרי מקובל. כך מתפתחת נטייה לסיגוף הגוף והכחשתו, כדי להדגיש את היסוד הרוחני.

עַל-יְדֵי הַצַּד הַפְּנִימִי הַנִּסְתָּר שֶׁל הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁהוּא בָּלוּעַ בְּעֶצֶם הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית -
האידיאה הא-להית יכולה להתרחק, אך היא לא נשברת לגמרי. ומכיוון שבתוכה בלועה גם האידיאה הלאומית הישראלית הרי שגם זו האחרונה לא נעלמת.
המגמה הא-להית בעולם היא שישראל יספר את תהילת ה'. "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" 6 . זהו סיפור הנוכחות הא-להית, זו האידיאה הא-להית בהתגלמותה במציאות. כיצד מספר עם ישראל את תהילת הא-ל? בגדולתו ובעוניו, בחירותו ובעבדותו! כל הפרקים בסיפור חייו הם סיפור תהילת הא-ל. גם פרקי התהילה וקידוש ה' לעיני הגויים המשתוממים ואומרים: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו" 7 . אך גם קיום התוכחה, קיום התנאי: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" 8 - גם זו תהילת הא-ל. ובאופן נסתר יותר גם מסירות הנפש שנתגלתה בימים האפלים של הסתר הפנים - גם היא תהילתו יתברך.

עִם הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית בַּמִּדָּה הַמֻּקְטֶנֶת שֶׁנִּשְׁאֲרָה, בְּמִקְדָּשׁ מְעַט שֶׁל חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קִיּוּם מִצְווֹת וְתַלְמוּד-תּוֹרָה.
על כן מסתפחות ההרגשות הלאומיות לחיי הדת שנותרו. קיום המצוות היא חובה דתית, זה ביטוי מוקטן וממוזער של האידיאה הא-להית. אבל כמעט בכל מצווה ומצווה קיים יסוד כלשהו הנוגע למושג של כלל ישראל, ארץ ישראל, ימות המשיח ולשאר המושגים הלאומיים. המתבונן בהם היטב ימצא את היסוד הזה, כמובן, בלימוד התורה, המשמרת את התודעה והכיסופים הגדולים לשיבת ציון, בניין המקדש וגאולה במהרה, וגם בשאר המצוות והמנהגים.
על ידי קיום החובה הדתית, מתוך הקישור הנפשי עם הא-להים, התחזק היסוד הלאומי הבלוע וגנוז בהם.

נִקְלְטוּ בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁכֹּחַ-הַחַיִּים הַמּוּעָט, הַנִּשְׁאָר גַּם בְּתוֹךְ מַאֲפַל הַגָּלוּת, יוּכַל לְשֵׂאתָן וּלְקַבֵּל הַשְׁפָּעָתָן,
גופו של היחיד ואפילו הגוף הקהילתי הם כלים קטנים מלהכיל את כל אותה הגדולה, והם אכן לא הכילו יותר ממידתם.
בְּגָאוֹן מִצַּד הֶעָבָר וּבְנִחוּמִים לֶעָתִיד בִּצְפִיָּה לִישׁוּעָה, לְעֵת יְנַחֵם ד' אֶת עַמּוֹ וְגָאַל אֶת יַעֲקֹב וְהֵשִׁיבוֹ אֶל נָוֵהוּ.
הכלי מורכב משני חלקים. החלק הקיים הוא רק גופו של היחיד, זהו החלק הממשי היחידי. החלק הלא קיים, הוירטואלי, הם הנטיות והרצונות. והחלומות לא חדלים מלהופיע, ואחריהם גם הניסיונות להפיח רוח חיים, להתנתק מהסביבה ולהתקיים בעולם אחר. מעין עולם הבא, מעין מה שהיה או מה שיהיה. בית הכנסת הוא כמו המקדש, ארון הקודש הוא כמו ארון העדות, החכם הוא כמו הנשיא וכלל הרבנים כמו הסנהדרין. ופלוני אלמוני שקצת עלה לגדולה כבר נקרא 'מלך היהודים'.

חייהם של היהודים היו קשים מנשוא. ספרי הקודש שלהם היו לשריפה, קהילות נטבחו וגורשו, ואפילו יחידי היהודים שהיו שֹרים - בדרך כלל סיימו את תפקידם על הגרדום, בכל מלוא ההשפלה והזוהמה. אבל ה'כאילו' לא פסק מלנסות ולשוות להווה נופך חיובי מן העבר או העתיד הנשגבים. טולדו הייתה ל'ירושלים של ספרד', ווילנה נקראה 'ירושלים של ליטא'.

הצעיר והצעירה היהודיים שנמצאו בחברה לא יהודית היו צריכים למצוא בעצמם תעצומות נפש כדי לא להתאהב במישהו מן החברה המקומית, שהייתה החברה המצליחה והטבעית, נדרשה הגבלה של הרגשות כדי לא להיסחף בזרם הרוב השולט והחזק. זאת הייתה הממשות היהודית: להגביל את הרגש, ולפתח את הדמיון רק לכיוון אחד של אותה המציאות הוירטואלית היהודית של העבר והעתיד. אך לא בהווה.
להגביל את הדמיון לטבע של ארץ ישראל ולא לטבע שהיה סביב. לא להתמכר ליערות המוריקים, לשמים הכחולים ולנהרות הגדולים. להתרפק בגעגועים רק על ארץ הקודש. ארץ שמעולם לא היו בה ולא הכירו אותה כלל, ושזיכרונה לא יכול היה להתחרות במוחשיות החיה של ארץ הגלות. ניסו לדלות מתוך הפסוקים ומתוך תיאורי הנביאים ומשלי חז"ל משהו על אותה מכוֹרה עלומה. רצו לדעת על פירותיה ועל החיות שבה. אמנים שמעולם לא ביקרו בארץ ציירו אותה ושוררו לה שירי אהבה. כל זה דרש מן היחיד מאמצים אדירים, היומיום הגלותי היה הממשות הצורבת - וכל השאר היה וירטואלי, דמיוני, ובכל זאת המשיך להתקיים בלבבות.

רַק טְהוֹרֵי-נְשָׁמָה מְשַׁעֲרִים אֶת עֹמֶק הַמַּכְאוֹב וְהַיָּגוֹן הַזֶּה, הַצַּעַר הָעוֹלָמִי הַמַּקִּיף וְהַכּוֹלֵל וְהַחוֹדֵר בִּפְרָטֵי-פְּרָטֵי הַחַיִּים הָאֻמְלָלִים הַמְלֵאִים חֲמַת ד', -
הכל חשים את הצער, אך רק טהורי נשמה משערים אותו, ומסוגלים להבין משהו מצערה של השכינה בגלות. טהורי נשמה הם אותם שנשמתם הייתה זכה דיה כדי להתבונן מבעדה אל המצב השלם, של זיווג האידיאות, של האחדות. אלה שמסוגלים להתבונן אל המצב האמיתי והטוב, אך לא להיבלע על ידו, אלא להתבונן בפיקחון עיניים בהווה ולראות כמה צער וכאב יש בעולם. עד כמה החורבן איננו רק חורבנו של מקום חשוב ונכבד, היכל מקודש ומלא בזיכרונות. עליהם להכיל בנפשם את הבנת המציאות של שבר עולמי, שבר קוסמי כולל. ריסוק הערכים ואבדן אמונת האחדות הם רעידות אדמה מוסריות כלל עולמיות.
פירוד בין האידיאות הוא חורבן של המגמה הא-להית, של ההתאמה וההשלמה בין הרצון הא-להי הפועל והגלוי לבין הבריאה. התאמה שהיא תוצאה של הרצון הא-להי הקדום, אל הבריאה שצריכה להיפתח אליו לספוג אותו, להיות מוקרנת ממנו ולהקרין בחזרה. והתהליך הזה השתבש לחלוטין בגלות ישראל מעל אדמתו ובהיחרב מקדשו. כל הרעיונות הגדולים על דבר א-להים חיים, על אור וטוב לעולם ומלואו, הכל השתבש, הואפל, הושפל ורוסק בכל התרבויות והאומות, עקב הפירוד בין האידיאות. שבר נוראי וצמצום איום, שלא חייבים היו להתרחש, אך באו כתוצאה מכישלון נפשי, מן החטא וההתאוות היתרה.
השבר הנורא הזה גרם לצער עולמי מקיף וכולל שחדר פנימה לכל שכבות המציאות. לא רק מערכות גדולות נשברו אלא גם חייו של היחיד. שעותיו ודקותיו, לבושו ומאכלו, הרגשותיו בינו לבין רעהו, ובינו לבין הטבע שבו הוא נמצא - כל אלה נמצאו בתוהו ובוהו, בכאוס נורא, בחושך.

הַחַיִּים הָאֻמְלָלִים הַמְלֵאִים חֲמַת ד', -

החימה הזו, אם נבחר לצעוד בדרך הדרש, היא כמו האש, גילוי של אנרגיות גדולות. היא מחממת ועוזרת להתיך מתכות ולהפוך אותם לכלים רצויים, להפקת מזון ועוד. אותה אש ואותו חום יכולים להיות גם חמת-כעס. הם עלולים להפוך ליסוד שורף והורס המתיך בחזרה את כל מה שהיה שלם לגושי חומר אקראיים. מחריב ולא בונה. האנרגיה נותרה בעולם, אך כעת גרם הפירוד לפראות וזעם.

שֶׁל פֵּרוּד הַדְּבֵקִים וְהַקְטָנַת הַמְּאוֹרוֹת.
המאור הגדול הוא כמובן משל לאידיאה הא-להית, למקור. והאידיאה הלאומית היא המאור הקטן, שהיה צריך להיות שווה לו, כלומר לקבל את כל מלוא האורה האפשרית, אך הפך להיות המאור הקטן. זהו הירח המחומם ומוקרן מאורה של השמש. אך כשיש פירוד, כשיש אי התאמה, מאפיל הירח על השמש. כשהירח חושב שהוא יכול להחליף את השמש זהו ליקוי מאורות.
תהליך ההתנכרות לאידיאה הא-להית והעמדת הלאומית במקומה מוביל לתוצאה הפוכה מזו המצופה וחושך יורד על הארץ. הירח לוקה ומתקטן והולך.

רק טהורי הנשמה רואים את הדבר הזה בחושך, השאר חשים באי שביעות רצון, חשים בקשיים, מזהים את הסיבוכים בחוג החיים הפרטיים או הציבוריים, אך לא יודעים להצביע על שורשם.


^ 1. ילקוט שמעוני ישעיה, רמז תכה: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות".
^ 2. פסחים נד ע"ב: "תנו רבנן: שלושה דברים עלו במחשבה ליבראות, ואם לא עלו - דין הוא שיעלו: על המת שיסריח, ועל המת שישתכח מן הלב, ועל התבואה שתרקב. ויש אומרים: על המטבע שיצא". רש"י בראשית לז, לה: "וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם - אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי".
^ 3. בבא בתרא ס ע"ב: "ת"ר: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: א"כ, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו".
^ 4. תפילת מוסף של חול המועד ויו"ט.
^ 5. עיין רמב"ם 'הקדמה לפירוש המשנה' ד"ה ודע כי הקדמונים.
^ 6. ישעיה מג, כא.
^ 7. דברים ד, ז.
^ 8. ויקרא כו, ג.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il