חלקים מבני הציונות הדתית, כיהוא בשעתו, מהססים להשתלב בתפקידי מפתח במערכות המדינה מהחשש שהמערכת פגומה מהשורש, אך ייתכן כי דווקא השתלבותם והשפעתם מבפנים היא זו שתביא למהפך המיוחל
הראי"ה דרש עצמאות מוחלטת לרבנות הראשית. חוגי השמאל כינו את שאיפת הראי"ה לעמוד בראש מפעל התחייה הלאומי "מדיניות ותיקנית", אך הראי"ה עמד על כך שהרבנות הראשית אמורה להשפיע על כל תחומי החיים, זאת בלי שאיפות של שלטון על חיי החילונים
פריימריס ומאבקים ב'שטיבל' הקטן של המפלגה; יוזמות פוליטיות כמו: איחוד כלל דתי, 'מנהיגות יהודית' בליכוד, ואפילו ניסיון להקמת מפלגה מימין ל'בית היהודי'. האם על הציבור האמוני לחתור להיות מפלגת שלטון או שמא להוות סמן אידיאולוגי בהיר?
בחירות. גל של התרגשות חולף בי ומרעיד את גווי, קיבתי מתכווצת וגרוני נחנק. מי יודע - מה תהא ההכרעה ולאן פני המדינה/העיר?
נשמע מרגש ובומבסטי, לא? אך בינינו, היום כשכמעט כל המועמדים אומרים אותו דבר, והתחושה הציבורית היא ש'מה שהיה הוא שיהיה', מי מתרגש כך מבחירות מלבד המועמדים?!
ובכל זאת, יודעים אנו שהייאוש מהמצב הקיים הוא המבוא לפריצת דרך חדשה. ואנו, הציבור הדתי, החש יותר ויותר שבידיו המפתח לאותה דרך חדשה, עלינו לתור בעת בחירות ולשאול - כיצד?
העולם ככלל, וישראל בפרט, מצויים כיום במשבר מנהיגות מתמשך. דומה, שעידן המנהיגים הגדולים שהקהילו קהילות ברבים, יצרו אידיאולוגיות גדולות והובילו תנועות מתקנות עולם, חלף מן העולם.
למשבר זה התרגלנו, אך משבר זה הוביל משבר עמוק מקודמו - השחיתות בשלטון. מהדורות החדשות נפתחות בזו אחר זו בידיעות על מעילה, גניבה או שוחד של איש ציבור זה או אחר. בעקבות הפרשיה ה'טריה' של ראש הממשלה החלטנו להפנות את הזרקורים מהעיסוק בשלילה ליצירה חיובית, ולשאול - כיצד ניצור מנהיגות נקיית כפיים?
לפי דרכה של תורה עלינו לבחון את המועמדים להנהגה לפי התנהגותם האישית הפרטית - יושר, אמינות, דאגה כנה לציבור וביחוד אם הם פועלים לטובת עם ישראל וחבל נחלתו