ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- בבא מציעא - פרק ראשון
- קניני מכר, מציאה וגניבה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
בברייתא בסוגיה בבבא מציעא דף י' ע"ב מובא שיש לימוד מיוחד שגם "חצירו" של הגנב - "קונה" עבורו את הגניבה:
"...והתניא: ' בְּיָדוֹ' - אין לי אלא ידו, גגו חצירו וקרפיפו מנין? תלמוד לומר 'המצא תמצא' - מכל מקום.
בסוגיה משמע שרבינא מסכים עם הברייתא, והוא הסביר ש"חצירו" של הגנב קונה לו מדין "שליחות". אולם בסוגיה בכתובות דף ל"א משמע שרבינא חולק לגמרי על הברייתא הזו; וזו לשון הסוגיה:
"ודאפקיה להיכא? אי דאפקיה לרשות-הרבים, איסור שבת איכא, איסור גניבה ליכא! אי דאפקיה לרשות היחיד, איסור גניבה איכא, איסור שבת ליכא! ... רבינא מתני: לעולם דאפקיה לרשות-הרבים, וברשות-הרבים נמי קנה . ותרוייהו בדיוקא דהא מתני' קמיפלגי, דתנן: 'היה מושכו ויוצא ..."
רבינא סבור שם שגנב שמשך והוציא את הגניבה לרשות-הרבים - התחייב בגניבתה. אולם רשות-הרבים אינה נחשבת ל"חצירו" של אדם, והוא אינו יכול לקנות שם חפץ מחבירו; ומשמע שרבינא חלוק על הברייתא שבסוגיה בבא מציעא דף י' ע"ב, וכך נראה משיטת הרי"ף.
הרי"ף פסק בהלכותיו למסכת בבא בתרא (דף לח עמוד ב מדפי הרי"ף) שבדיני מכירה , משיכה קונה רק בסימטא - שנחשבת ל"חצירו" של אדם. מאידך, הנמוק"י על הרי"ף בבבא-קמא (בדף כ"ט ע"ב) כתב, שהרי"ף פסק כדעת רבינא בכתובות דף ל"א - שמיד שהוציא הגנב את הגניבה לרשות-הרבים קנאה. נמצא שהרי"ף הכריע שקנייני גניבה שונים מקנייני מכירה.
לשיטה שקנייני הגנב שונים מקניינים רגילים יש השפעה על סוגיות נוספות, וכדלקמן.
הוציאוה ליסטים
במשנה בבבא קמא (דף נה, ב) נאמר:
"הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה - פטור... הוציאוה לסטים - לסטים חייבין."
בסוגית התלמוד (דף נ"ו ע"ב) מבואר שאם הליסטים הוציאוה בידם ממש, פשוט הדבר שהם קנו את הצאן בקנייני גניבה - והם חייבים בנזקיה; ולפיכך הסוגיה מעמידה את המשנה בחידוש דין:
" הוציאוה לסטים - לסטים חייבין : פשיטא, כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי ! ... אמר ליה אביי לרב יוסף: הכישה אמרת לן, ולסטים נמי דהכישוה".
סוגיה דומה נמצאת בהמשך בבבא קמא דף ע"ט ע"ב:
"ראוהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה. אמאי? הא לא משך ! אמר ר' חסדא: שהכישה במקל".
מפשטות הסוגיות האלו משמע שגנב קונה את הגניבה בקניינים רגילים. פעולת "הכשה" על הבהמה גורמת לבהמה לנוע קדימה, והיא סוג של קנין משיכה. וכשם שאדם רגיל קונה מחבירו בקנין כזה - גם גנב "קונה" ב"הכשה" כדי להתחייב בשמירתה ובאונסיה. וכן כתב שם הרא"ש בפסקיו (ו, ג): - "... כיון שעשה לה דבר הקונה במקח וממכר והיא עתה ברשותו חייב בשמירתה".
אולם הרי"ף השמיט את הסוגיות הנ"ל. לשיטתו, סוגיות אלו סבורות שקנייני גנב דומים לקנייני אדם רגיל. אך לשיטתו, הלכה כדעת רבינא בכתובות דף ל"א - שהכריע שקנייני הגנב הם שונים. לפיכך, גנב לא קונה ב"הכשה" למרות ש"הכשה" קונה במכירה.
צריך לברר כיצד מבין הרי"ף את קנייני הגנב.
'בְּיָדוֹ'
במשנה בסנהדרין דף פ"ה ע"ב מופיע הדין הבא:
"הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו ..."
בעלי התוספות הקשו שם, שבסוגיה בבבא-מציעא דף נ"ו לגבי מי שגנב רכוש רגיל - יש רבוי מיוחד שריבה גם את " רשותו "; ומהו הלימוד המחייב גונב נפש אע"פ שלא נמצא בידו אלא ברשותו ; וכתבו: - "דלמא כאן נמי יש שום ריבוי ".
אולם רש"י כתב:
"ותניא במכילתא ... אין ' בְּיָדוֹ' אלא ברשותו וכן הוא אומר 'וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ' "
המילה 'יָדוֹ' שמופיעה בכתוב 'וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ' " מופיעה במשמעות של "שליטתו"; ולשיטת המכילתא זו גם משמעות המילה 'יָדוֹ' שמופיעה בכתוב "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ ...". רש"י פרש שהסוגיה סבורה כמכילתא, שכאשר התורה אמרה " בְּיָדוֹ " היא התכוונה מלכתחילה - לשליטתו ; וכאשר ה"איש הגנוב" נמצא ב" רשותו "(= שליטתו ) של זה שגנב אותו - הוא " בְּיָדוֹ "; 1 ואין צורך בריבוי.
הרי"ף נקט, שאע"פ שבבבא-מציעא דף נ"ו נדחתה דעת המכילתא; במסכת סנהדרין שהיא מאוחרת לבבא-מציעא - הוכרעה הלכה כמכילתא. לפי שיטת המכילתא גם המילה 'יָדוֹ' שמופיעה בכתוב "אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר..." - משמעותה " רשותו "(= שליטתו ) של הגנב; ואף על פי שהמקום אינו דומה לחצירו.
לשיטת הרי"ף, רבינא הכריע בסוגיה בכתובות דף ל"א - שהלכה כמכילתא, ודרשת - "אם המצא תמצא בידו הגניבה" - שראתה צורך לרבות את גגו וקרפיפו - אינה אלא אסמכתא. לפי הכרעת רבינא - הגנב קונה משום שהביא החפץ לשליטתו . לפי ההבנה הזו חצר-הגנב מסייעת לגנב לשלוט בגניבה מפני שהוא שולט שם ללא עזרה מבעליו הקודם של החפץ. אך הגנב חייב גם שהוא אוחז בבהמה והוציא אותה לרשות-הרבים; שהרי גם שם הגנב שולט בחפץ שליטה בלעדית - ללא עזרת הבעלים. 2 ויתכן שמשום כך השמיט הרי"ף בהלכותיו בבבא מציעא את דרשת חצר גנב מפני שהיא "אסמכתא".
ואמנם מדברי רב חסדא בסוגיה בב"ק דף ע"ט ע"ב - "שהכישה במקל", משמע שקניני גנב הם כקניני אדם רגיל; אולם הלכה כרבינא, ולפיכך הרי"ף השמיט את אותן סוגיות שבבבא-קמא.
שיטת הרמב"ם
מתחילה בפרוש המשניות הרמב"ם נקט כפשטות דברי רב חסדא - שגנב קונה בהכשה, ומכאן שקנייני הגנב דומים לקנייני מכירה; וכן משמע מדבריו בפרוש המשניות בפרק ז' בבבא-קמא ובפרק א' בקדושין. 3 הרמב"ם הסתייע לפסיקה הזו מדברי רבינו-חננאל בסוף מסכת שבועות שהביא ירושלמי שאמר - שאף לענין גזילה אין חייבין אלא דרך קנין.
אולם הרמב"ם חזר בו ב"יד החזקה"; ובהלכות גניבה פרק ג' הלכה ב' פסק כרבינא - שגנב קונה אם הוציא לרשות-הרבים; ונמצא שקניני אדם רגיל שונים מקניני גנב. וכשם שהרי"ף השמיט את דרשת "ידו" המרבה חצר לגנב, גם הרמב"ם השמיט דרשה זו מן ה"יד החזקה". וכן מבואר מדבריו בהלכות גזלה ואבדה פרק י"ז הלכה י'.
לפיכך, הרמב"ם הוסיף ב"יד החזקה" - אוקימתא לדברי רב חסדא; וזו לשון הרמב"ם בהלכות גניבה פרק ב' הלכה י"ז:
"היה העדר ביער כיון שהכיש את הבהמה - וטמנה בתוך האילנות והעצים - חייב בתשלומי כפל וכו'"
הרמב"ם מבאר כאן, שלמרות שהכשת בהמה באגם וביער 4 קונה - בקנייני מכירה של אדם מחבירו; גנב אינו קונה כך. הגנב צריך להכניס את הבהמה לשליטתו. ולכן הגנב צריך לטומנה באופן שלא תברח - וכעין "נאחז בסבך". ולכן אם הגנב הכישה וגרם לה לנוע, קניינו צריך להסתיים בשליטה - שהיא ההטמנה. והרמב"ם הוסיף את האוקימתא הזו לדברי רב חסדא, כדי שדבריו יתאימו לשיטת רבינא בכתובות.
^ 1.ונראה, שרש"י רמז לשיטה זו כבר בפרושו בב"מ דף י' ע"ב, וזו לשונו: - " משום ידה אתרבאי - דכתיב ונתן בידה, וידה רשותה משמע, כדכתיב 'ויקח את כל ארצו מידו'." ועיין גם במהדורא בתרא למהרש"א.
^ 2.וכן אם הגביה את החפץ בחצר הבעלים, נמצא ששולט בו באוויר ללא עזרת קרקע הבעלים, ולכן גם אז קנאו הגנב.
^ 3.וזו לשון הרמב"ם בפירוש המשניות בסוף פרק שביעי בבבא-קמא: - "לימד אותנו בזאת ההלכה שני עקרים האחד כי הגנב לא יקרא גנב עד שיביא אותו דבר הגנוב ברשותו, ויקנה אותו בדרך מדרכי קניות המטלטלין, וכבר קדם באורם בראשון מקדושין..."; ובפרוש המשניות שם בקידושין הרמב"ם באר, שמשיכה אינה קונה ברה"ר. ונראה שהרמב"ם קיבל אז את דרשת "אם המצא תמצא", שראתה צורך לרבות את גגו וקרפיפו.
^ 4.כמבואר בדברי הרמב"ם בפרוש המשניות במסכת קידושין, וברמב"ם בספר קנין.
^ 2.וכן אם הגביה את החפץ בחצר הבעלים, נמצא ששולט בו באוויר ללא עזרת קרקע הבעלים, ולכן גם אז קנאו הגנב.
^ 3.וזו לשון הרמב"ם בפירוש המשניות בסוף פרק שביעי בבבא-קמא: - "לימד אותנו בזאת ההלכה שני עקרים האחד כי הגנב לא יקרא גנב עד שיביא אותו דבר הגנוב ברשותו, ויקנה אותו בדרך מדרכי קניות המטלטלין, וכבר קדם באורם בראשון מקדושין..."; ובפרוש המשניות שם בקידושין הרמב"ם באר, שמשיכה אינה קונה ברה"ר. ונראה שהרמב"ם קיבל אז את דרשת "אם המצא תמצא", שראתה צורך לרבות את גגו וקרפיפו.
^ 4.כמבואר בדברי הרמב"ם בפרוש המשניות במסכת קידושין, וברמב"ם בספר קנין.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
