פרשני:בבלי:עירובין מא ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין מא ב

חברותא[edit]

דאי סלקא דעתך אכולהו קאי, ולרב יהודה משמיה דרב משלימין תענית בערב שבת, הא בעי מיניה רבה מרב יהודה (כדלעיל דף מ ב) אם משלימין, ולא פשט ליה,
ועל כרחך דבזה לא אמר משמיה דרב דמשלימין.
ותמהינן עלה: ולטעמיך דמייתית מהכא ראיה:
הא דדרש מר זוטרא משמיה דרב הונא: הלכה מתענה ומשלים בערב שבת! תיקשי נמי: הא בעא מיניה (לעיל, שם) רבה מרב הונא, ולא פשט ליה דמשלים?!
אלא, להכי ליכא לאקשויי הכי; כי הא דלא פשטה, הוא מקמיה לפני דשמעה רב הונא להא דרב דלעיל דחכמים סברי מתענה ומשלים.
והא דדרש שמשלים לבתר דשמעה מרבו רב, דרב באמת אכולהו קאי.
הכא נמי לא תיקשי לך ארב יהודה דלא פשטה מהא דרב. דהא דלא פשטה - מקמי דשמעה מרבו רב. הא דפשטה - לבתר דשמעה.
דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא: הלכה - מתענין ומשלימין!



הדרן עלך פרק בכל מערבין





פרק רביעי - מי שהוציאוהו





הקדמה:
א. השובת בכל מקום שהוא, יש לו ארבע אמות סביבו, ומהם הוא מתחיל למדוד אלפיים אמה, שבהם מותר לו לילך בשבת.
ב. השובת בעיר, כל העיר ו"עיבורה" (שבעים אמה ושיריים מחוץ לעיר) חשובה לו כארבע אמות, ויש לו אלפיים אמה לכל רוח מסוף עיבור העיר, ואילך.
ג. השובת בתוך היקף מחיצות, כל ההיקף כולו כארבע אמות, ויש לו אלפיים אמה מן המחיצות ואילך.



 


מתניתין:
מי שהוציאוהו נכרים בשבת חוץ לתחום, או שהוציאתו חוץ לתחום רוח רעה שאחזתו (שנכנס בו שד ונטרפה דעתו), אין לו חוץ לתחום אלא ארבע אמות בלבד. (אבל ארבע אמות יש לו. שאין לך אדם שאין לו ארבע אמות להלך בהם).
החזירוהו - הנכרים או רוחו הרעה - בו ביום (מאירי) לתוך התחום, כאילו לא יצא, וכל העיר חשובה לו כארבע אמות כבתחילה, ויש לו חוצה לעיר אלפיים אמה לכל רוח. (ולא מיירי מתניתין אלא בהוציאוהו לאונסו, ובהחזירוהו לאונסו. ודין יצא לדעת, וחזר לדעת יתבאר בגמרא בסמוך).
הוליכוהו - הנכרים או רוחו הרעה - לעיר אחרת שהיתה מוקפת מחיצות, או שנתנוהו בדיר של בהמות או בסהר (דיר גדול לבהמות של העיר, רש"י לעיל דף יח א) שהן מוקפין והיקיפן גדול:
רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה אומרים: מהלך את כולה. שהואיל ומוקפין הן מחיצות הרי הן כארבע אמות, ואף על גב שלא שבת בהן מערב שבת  1 .

 1.  נחלקו הראשונים בדעת רבן גמליאל, אם מיקל רק ביצא לאונסו, או אף ביצא לדעת, הובאו דבריהם בתוספות רבינו עקיבא איגר שעל משנה זו
רבי יהושע ורבי עקיבא אומרים: אין לו שם אלא ארבע אמות, שהיקף מחיצות שלא שבת בהן מערב שבת, אין דנין אותו כארבע אמות.
מעשה שבאו חכמים אלו מפלנדרסין (שם מקום) והפליגה ספינתם בים בשבת, ויצאו חוץ לתחום.
רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הלכו את כולה של הספינה.
רבי יהושע ורבי עקיבא לא זזו מארבע אמות, מפני שרצו להחמיר על עצמן  2 !

 2.  אף דקתני הך לישנא: "שרצו להחמיר על עצמן", פליגי הני תנאי על רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה. וביאור שיטות התנאים בענין ספינה, יתבאר לקמן דף מב: ומג; ועל דרך שפירש המשנה רבינו עקיבא איגר בתוספותיו על המשניות. ואם תאמר: לדעת רבי מאיר במשנה לקמן דף מה א שאם לא ידע שהוא בתוך תחום העיר אינו כבני העיר, תיקשי, האיך מותרים התלמידים שלא נתכוונו, להיות כבני העיר?!
קיימא לן כרבי יהודה לקמן דף מה א, שהנמצא בתוך תחומה של עיר בין השמשות, ודעתו ליכנס לעיר, הרי אף שאינו יודע שהוא נמצא בתוך תחום העיר, הרי זה קנה שביתה בעיר, והרי הוא כאחד מבני העיר. אבל אם הוא חוץ לתחום קנה שביתה במקומו
.
פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה.
אמרו לו לרבן גמליאל: מה אנו לירד מן הספינה לתוך העיר, כלומר: ששאלוהו, אם כבר היו בתוך תחום העיר בבין השמשות, שאם היו בתחום העיר יכולים הם לירד לעיר ולילך בה וחוצה לה כשאר בני העיר (על פי רש"י ורבינו יהונתן).
אמר להם: מותרים אתם, שכבר הייתי מסתכל (בשפופרת מיוחדת, כדמפרש בגמרא) והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה  3 .

 3.  כתבו בתוספות: שאף הם סמכו על שפופרתו של רבן גמליאל. ורבינו יהונתן כאן כתב באופן אחר.
גמרא:
תנו רבנן:
א. שלשה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו (דברי הרשות שיש לו לאדם להתעסק בהן, זהו "דעתו", ודברי תורה ומצוה זהו "דעת קונו", עץ יוסף), ואלו הן:
עובדי כוכבים, ורוח רעה, ודקדוקי עניות (דברים שאדם מדקדק בהן כדי לחסוך בהוצאותיו, מפני שעני הוא)  4 .

 4.  ביאר רבינו חננאל: שעכו"ם ורוח רעה כופין אותו בעל כרחו. ועניות, כתיב: פן אורש וגנבתי.
ומפרשינן: למאי נפקא מינה?
למיבעי רחמי עלייהו (לבקש עליהם רחמים).
ב. שלשה אין רואין פני גיהנם (לא רק שניצולין מדינה של גיהנם, אלא אף אין רואין אותו, מהרש"א), ואלו הן: מי שסובל מדקדוקי עניות, וחולי מעיין, והרשות (מי שיש לו נושים, רש"י, וראה תוספות).
ויש אומרים: אף מי שיש לו אשה רעה.
ומפרשינן: ואידך - דלא קאמר נמי אשה רעה - דאשה רעה מצוה לגרשה, וכיון שגירשה נפטר הימנה.
ואידך - מכל מקום קאמר אשה רעה - כי זימנין דכתובתה מרובה, ואי נמי אית ליה בנים מינה, ולא מצי מגרש לה, לפי דאינו יכול לעמוד בכך (מהרש"א פסחים דף קיג ב).
ומפרשינן: למאי נפקא מינה ששלשה אלו אין רואין פני גיהנם?
לקבולי יסורין אלו מאהבה, שהן מכפרין עליו.
ג. שלשה מתין כשהן עדיין מספרין, שאפילו יש בהם חיות הרבה שמדברין, אף על פי כן מתים פתאום, ואלו הן:
חולי מעיין, וחיה (יולדת) והדרוקן (חולי הפה, רש"י)  5 .

 5.  הב"ח הוכיח מגמרא שבת, שהדרוקן הוא חולי הבטן.
ומפרשינן: למאי נפקא מינה?
למשמושי בהו זוודתא (להכין להם תכריכים, שהן צידה לדרך למתים, וצידה לדרך מתרגמינן: זוודא לאורחא, רש"י עבודה זרה דף יז, א).
אמר רב נחמן אמר שמואל: יצא חוץ לתחומו לדעת (מרצונו), אין לו במקום שיצא לשם אלא ארבע אמות.
ותמהינן עלה: פשיטא!
והרי השתא מי שהוציאוהו נכרים לאונסו, איתא במשנתנו שאין לו אלא ארבע אמות, יצא לדעת, שעשה איסור מרצונו, וכי מיבעיא למימר שאין לו אלא ארבע אמות?!
אלא אימא הכי אמר רב נחמן משמיה דשמואל: אפילו אם הוציאוהו נכרים (על פי רש"י), אם חזר לתוך תחומו לדעת ושלא כדין, אין לו אלא ארבע אמות, ואין אומרים שכאילו לא יצא, כשם שאמרו במשנתנו כשהחזירוהו נכרים לאונסו.
ותמהינן עלה: הא נמי תנינא במשנתנו.
דקתני: החזירוהו נכרים כאילו לא יצא, ותידוק מינה: החזירוהו נכרים לאונסו הוא דכאילו לא יצא, אבל הוציאוהו נכרים - כבמתניתין, דמיירי כשהוציאוהו נכרים כדקתני רישא - וחזר לדעת, אין לו אלא ארבע אמות! אלא אימא הכי קאמר: יצא לדעת והחזירוהו נכרים לאונסו, אין לו אלא ארבע אמות, כיון שיצא לדעת.
ותמהינן עלה: הא נמי תנינא במשנתנו, דקתני: מי ש"הוציאוהו" נכרים וכו' והחזירוהו כאילו לא יצא. ותידוק מינה: הוציאוהו והחזירוהו הוא דכאילו לא יצא, אבל יצא לדעת אפילו אם נכרים הם שהחזירוהו, לא.
ודחינן: איצטריך לרב נחמן לאשמועינן דאם יצא לדעת והחזירוהו אין לו אלא ארבע אמות.
כי מהו דתימא דממשנתנו אין להוכיח דין זה, דמשנתנו לצדדין קתני, כלומר: סיפא דמיירי בהחזירוהו נכרים לא קאי ארישא דמיירי בהוציאוהו, והכי תנן:
מי שהוציאוהו נכרים בין שהוא עומד בחוץ, ובין שחזר לדעת אין לו אלא ארבע אמות. אבל יצא אפילו לדעת והחזירוהו נכרים כאילו לא יצא.
קא משמע לן רב נחמן: דסיפא ארישא קאי, ולא אמרינן שכאילו לא יצא, אלא כשיצא שלא לדעתו, וחזר שלא לדעתו  6 .

 6.  כתבו הראשונים: דלפי מה דאמרינן השתא, דאפשר לפרש מתניתין דלצדדין קתני, אם כן איכא נמי למימר - אי לאו רב נחמן - דסיפא דקתני החזירוהו נכרים הוא דחוזר לתחומו ולא בחזר לדעת, היינו דוקא כשיצא לדעת, (דהא לאו ארישא קאי). אבל בהוציאוהו נכרים לבד נמי סגי שאם יחזור אפילו לדעת חוזר לתחומו. והיה אפשר לפרש דהיינו חידושא דרב נחמן, וכדבעינן למימר לעיל. וראה מה שכתבו הראשונים, מאי טעמא לא אמרינן הכי.
בעו מיניה מרבה: הוציאוהו נכרים - שאין לו אלא ארבע אמות - והוצרך לנקביו, מהו לצאת חוץ מארבע אמותיו למקום צנוע? אמר להם: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, כלומר: לאו ד"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" שלא לעבור על דברי חכמים, (אבל שאר לא תעשה אינו דוחה, ברכות דף כ ב).
ואם כן, הואיל ותחומין דרבנן, כבוד הבריות דוחה אותו.
אמרי הוסיפו נהרדעי: אי פיקח הוא זה שהוצרך לנקביו ונתנו לו חכמים רשות לצאת חוץ מארבע אמותיו: עייל למקום צנוע שדבתוך תחומא, וכיון דעל - על (כיון שנכנס, נכנס), דכיון דברשות נכנס לא גרע מאם החזירוהו נכרים ששנינו במשנתנו שכאילו לא יצא, ויש לו תחומו כדמעיקרא קודם שיצא.
כתב הרא"ש: "פירוש, אם פיקח הוא, כשהוא יוצא חוץ לארבע אמותיו לבקש לו מקום צנוע לעשות צרכיו, ילך לו לצד תחומו ולא לשאר רוחות. ואם לא מצא מקום צנוע עד שנכנס לתחום, חוזר לדין תחומו הראשון, (ד) כיון דברשות נכנס. אבל מצא מקום צנוע קודם שנכנס לתחומו אין לו רשות לילך יותר".
אמר רב פפא:
א. פירות שיצאו חוץ לתחום שלהן על ידי ישראל, אין להן שם אלא ארבע אמות, כדין אדם שיצא חוץ לתחום; וכן נאסרו הפירות באכילה. (לכל אדם, הכי קיימא לן, משנה ברורה סימן ת"ה).
ב. אבל פירות שיצאו חוץ לתחום שלהן, וחזרו למקומן, אפילו שיצאו במזיד (ואפילו חזרו במזיד), הועילה להן חזרתן בתרתי: א. שלא הפסידו את מקומן והרי הן בתחומן הראשון כבתחילה.
ב. שהן מותרין באכילה.
מאי טעמא?
אנוסין נינהו הפירות ביד האדם שהוציאן.
וכשם שבאדם היכא שהוציאוהו באונס והחזירוהו חזר לתחומו, כך הפירות חוזרין לתחומן ולהיתר אכילתן (על פי לשון רש"י בדף מב א ד"ה אי נימא. ומה שנתבאר: "שיצאו במזיד", ראה מה שנתבאר בזה בסוף הסוגיא).
איתיביה רב יוסף בר שמעיא, לרב פפא:
והרי למדנו בברייתא: רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים: לעולם אסורין פירות שיצאו חוץ לתחום, עד שיחזרו למקומן, ויהיו גם שוגגין, דבעינן תרתי לטיבותא כדי להתירן, שיחזרו למקומן, ושתהיה הן היציאה והן החזרה בשוגג (כן נראה לבאר על פי סוגית הגמרא ורש"י דבסמוך).
ותיקשי לרב פפא: בשוגג אין, אבל במזיד לא! ואת אמרת, דאם חזרו לא שאני לן בין שוגג למזיד?!
ומשנינן תנאי היא, ואיכא תנא שחולק על רבי נחמיה ומתיר בחזרה לחודיה. ולא איכפת לן שבמזיד היה, ורב פפא סובר כהאי תנא.
דתניא: פירות שיצאו חוץ לתחום ועדיין לא חזרו: יצאו בשוגג, יאכלו שם לכל אדם (בין למי שהוציאן, בין לאחרים שגרים שם או שבאו לשם על ידי עירוב, רש"י על פי הבנת השער הציון סימן ת"ה, דלא כמהרש"א).
יצאו במזיד, לא יאכלו לכל אדם.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עירובין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א |