פרשני:בבלי:עירובין כט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין כט ב

חברותא[עריכה]

ובעלין נמי, לא אמרן שרעים הם, אלא היכא  דלא אבציל זירתא (שלא גדלו עלי הבצל לכדי שיעור זרת). שאז, עדיין יש לעלי הבצל ארס.
אבל אבציל גדלו עלי הבצל בגודל זירתא זרת - לית לן למיחש בה.
אמר רב פפא: לא אמרן - שהבצל רע הוא - אלא דלא אישתי שיכרא (שלא שתה אחר אכילתו, שכר), אבל אישתי שיכרא - לית לן בה.
תנו רבנן: לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו, כלומר: מפני שיש בו ארס כמו ארס הנחש.
ומעשה ברבי חנינא (בן דוסא, מהרש"א) שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו, וחלה, ונטה למות. ובקשו חביריו רחמים עליו (התפללו עליו בשלשה, ריטב"א), וחיה, מפני שהשעה צריכה לו. שהיה הדור צריך לו  24 .

 24.  וביאר הריטב"א: מה שאמרו: "מפני שהשעה צריכה לו", הוא משום, שאלמלא כן כדאי היה לחוב בעצמו על שעבר על דברי חכמים. וראה עוד ביאורים במהרש"א ובקרן אורה.
אמר רבי זירא אמר שמואל: שכר -  25 

 25.  תמד שנותנין מים בחרצנים ונעשה כיין, ומיירי שכבר החמיץ, ריטב"א, וראה שם. אבל ברמב"ם פ"ז ממקואות הלכה ד' מוכח, ששיכר ותמד שני דברים הן
מערבין בו.
ופוסל את המקוה בשלשת לוגין, כדין מים שאובים, שאם נפלו שלושה לוגין של מים שאובים לתוך מקוה לפני שהיו בה ארבעים סאה, פסלוה מדרבנן, ואי אפשר להשלימה לארבעים סאה מים כשרים, לפי שאף השכר שם "מים" שאובים עליו.
מתקיף לה רב כהנא ומתמה עלה: פשיטא דשכר פוסל את המקוה כמים?!
וכי מה בין זה השכר למי צבע, דתנן בהם:
רבי יוסי אומר: מי צבע פוסלין את המקוה בשלשת לוגין?! ואם כן מה השמיענו שמואל?
אמרי בבית המדרש לחלק ביניהם: התם - במי צבע - "מיא דצבעא" מיקרי, ולכן הם פוסלים את המקוה. אבל הכא, שמא רק "שיכרא" איקרי, ולא מיא. דסלקא דעתך אמינא שאין על שכר שם מים, ולכן קא משמע לן שמואל דשם מים עליו, ופוסל את המקוה בשלשה לוגין.
ובכמה שכר מערבין?
סבר רב אחא בריה דרב יוסף - קמיה דרב יוסף - למימר: שיעורו בתרין רבעי (בשתי רביעיות הקב, דהיינו - שני לוגין) שכרא.
וכדתנן: המוציא יין בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים, שיעורו כדי להתחייב עליו הוא בכדי מזיגת הכוס (כשיעור שנותנין יין חי בכוס, כדי למוזגו במים).
ותני עלה לפרושי שיעור הכוס: כדי מזיגת כוס יפה.
ומפרשינן לה: מאי כוס יפה - כוס של ברכה על המזון!
ואמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: כוס של ברכה, צריך שיהא בו רובע יין של רביעית הקב (דהיינו רביעית הלוג. שהקב יש בו ארבעה לוגין, ו"רובע רביעיתו" הוא רביעית הלוג) יין חי, כדי שימזגנו במים ויעמוד על רביעית הקב שהיא לוג.
שהמזיגה היא חלק יין כנגד שלשה חלקים מים. וכדרבא!
דאמר רבא: כל חמרא יין דלא דרי שלא מזגוהו במים, בשיעור שנתנו על חד חלק יין חלת חלקים מיא - לאו חמרא הוא. אינו יין.
ונמצא כי שיעור יין להוצאת שבת, הוא רביעית הלוג.
וקתני בסיפא דההיא משנה: ושאר כל המשקין (ושכר בכללם) שיעורן להוצאת שבת, ברביעית הקב (דהיינו לוג שלם).
וכל השופכין (מים סרוחין) אף הן שיעורן ברביעית הקב.
והשתא מפרשינן האיך נלמד מכאן ששיעור משקה שכר לעירוב, הוא בשני לוגין:
מדהתם - גבי הוצאת שבת - היחס בין יין לשכר לגבי חיוב הוצאתם הוא אחד לארבע, על חד (כנגד אחד) של יין ארבע של משקה שכר, שהרי היין שיעורו ברביעית הלוג, והשכר בלוג שלם.
אף כאן שיעור שכר לעירוב הוא: על חד של יין, ארבע של שכר. וכיון ששיעור יין לעירוב הוא שתי רביעיות הלוג - כדאמרינן לעיל בעמוד א' - נמצא שיעור השכר כפול ארבע, שהוא שני לוגין.
ודחינן לה: ולא היא, דלא ילפינן מהוצאת שבת לעירוב!
כי התם גבי הוצאת שבת, כך הוא השיעור משום דבציר מהכי (בפחות מלוג) לא חשיב.
אבל הכא, גבי עירוב, לא בעינן שני לוגין, אלא סגי בשתי רביעיות הלוג, דהא עבידי אינשי דשתו כסא (כוס שכר שיש בה רביעית הלוג) בצפרא (בבוקר), וכסא בפניא (בערב), וסמכי עילויהו (ומסתפקים בכך), והוי ליה מזון שתי סעודות  26 .

 26.  ראה בשפת אמת, שהאריך בביאור הסלקא דעתין ומסקנת הגמרא.
איבעיא להו: תמרים - בכמה הוא שיעורן לעירוב?
אמר רב יוסף: תמרים שיעורם הוא בקב.
ויליף לה רב יוסף, מהא דאמרינן לעיל בעמוד א' דנותנין לעני בגורן קב גרוגרות, ואמר עלה רב: "וכן לעירוב". ותמרים דעדיפי מגרוגרות, וכדלקמן, ולכן, כל שכן הוא דסגי בקב  27 .

 27.  ובדין הוא, דלא בעינן כולי האי כשיעור גרוגרות, דהא תמרים עדיפי. אלא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון, ריטב"א. וראה גם בתוספות.
אמר רב יוסף: מנא אמינא לה דתמרים עדיפי מגרוגרות?
מהא דתניא:
קיימא לן שישראל האוכל תרומה בשוגג, הרי הוא חייב לשלם את מה שאכל - בפירות חולין מתוקנין. ומוסיף עליהן חומש. והכל נעשה תרומה, ונותנו לכהן.
ובפסחים דף לב א מיבעיא לן: כיצד משלם?
האם "לפי מדה - שאכל - משלם", שאם אכל קב משלם קב, ולא איכפת לן אם ערכו של הקב שמשלם הוא יותר מערך אותו קב שאכל (וכגון שנשתנו המחירים בין האכילה לתשלום. או שמשלם במין אחר, ששוה יותר ממין שאכל).
או דילמא "לפי דמים משלם". כלומר כערך הפירות שאכל, כך יהיה ערך הפירות שמשלם.
ומסקינן התם דפלוגתא דתנאי היא.
וכך שנינו בברייתא: אכל גרוגרות של תרומה ושילם לכהן תמרים - תבוא עליו ברכה! וכדמפרש ואזיל.
והיכי דמי?
אילימא ששילם תמרים עבור הגרוגרות שאכל לפי דמים. דאכל מיניה מן התרומה, השייכת לכהן, גרוגרות בזוזא, וקא משלם ליה בזוזא (וקסבר האי תנא "לפי דמים משלם") - מאי "תבא עליו ברכה"?!
והרי אין כאן ריוח לכהן, כי גרוגרות בזוזא אכל, ותמרים בזוזא משלם.
אלא, לאו, דמיירי הכא דשילם תמרים לפי מדה (דקסבר האי תנא "לפי מדה משלם").
ומיירי דאכל מיניה גריוא (סאה) דגרוגרות דשויא זוזא, וקא משלם ליה גריוא דתמרים דשוי ארבעה זוזי. ועל כך קתני "תבוא עליו ברכה"  28 .

 28.  כלומר: והיינו דקתני: תבוא עליו ברכה, גאון יעקב בפירוש שני.
אלמא תמרים עדיפי מגרוגרות.
אמר ליה אביי: לעולם גרוגרות עדיפי.
ומיירי דאכל מיניה גרוגרות בזוזא, וקא משלם תמרים בזוזא, ד"לפי דמים משלם".
והא דקשיא לך: מאי תבא עליו ברכה?
אימא לך: כיון דאכל מיניה גרוגרות, דהוה מידי דלא קפיץ עליה זבינא (שקשה למוכרן, שאין הלוקחים קופצים עליהן), וקא משלם ליה בתמרים, דהוה מידי דקפיץ עליה זבינא (שאף שהגרוגרות עדיפי, התמרים לא שכיחי, ולהכי קפיץ עלייהו זבינא, ריטב"א)  29 .

 29.  נתבאר על פי סוגיא דפסחים דף לב א. וסוגיא זו צריכה ביאור, כמו שתמה בגאון יעקב, ראה שם.
ועתה מבארת הגמרא את שיעור העירוב של כמה מאכלים:
שתיתא, מאכל שעושין מקמח קלי שנתייבש בתנור, ונותנין דבש לתוך התבשיל:
אמר רב אחא בר פנחס: תרי שרגושי, מלא שני תרוודין - כף גדולה - מן התבשיל.
כיסאני, קליות, כשהשבלין לחין מייבשין אותן בתנור, והן מתוקים לעולם. רש"י כתובות דף טו ב):
אמר אביי: תרי בוני דפומבדיתא. שתי מדות הנהוגות בפומבדיתא.
אמר אביי: אמרה לי אם (האומנת שלי, שלא היה לאביי אם, שנפטרה כשילדתו, קדושין דף לא ב): הני כסאני - מעלו לליבא, ומבטלי מחשבתא (מועילים ללב, ומבטלין דאגה).
ואמר אביי: אמרה לי אם: האי מאן דאית ליה חולשא דליבא (מי שיש לו חולשת הלב), לייתי בישרא דאטמא ימינא דדיכרא (יביא בשר ירך ימינו של האיל), ולייתי כבויי דרעיתא דניסן (ויביא צואת בקר שהפרישו בחודש ניסן, כדי לצלותו בהן).
ואי ליכא כבויי דרעיתא (ואם אין לו), לייתי סוגייני דערבתא (יביא קיסמין של ערבה), וניכבביה (ויצלה הבשר בגחלים שעשה מן הצואה או מן הערבה), וניכול הבשר (ויאכלנו), ונשתי בתריה חמרא מרקא (וישתה אחר אכילתו יין מזוג), ויועיל לו.
אמר רב יהודה אמר שמואל: כל מזון שהוא ליפתן (שדרך ללפת בו את הפת), שיעורו לעירוב, כדי לאכול בו (כדי ללפת בו) פת, מזון שתי סעודות  30 .

 30.  ואם הוא דבר הרגיל לבא בקינוח סעודה, שיעורו בכדי שאדם רגיל להביא בקנוח שתי סעודות, רבינו יהונתן.
וכל מזון שאינו ליפתן, שיעורו - כדי לאכול הימנו עצמו שתי סעודות.
שיעור בשר חי, כשהוא מליח אך לא מבושל, שאינו ליפתן - כדי לאכול הימנו עצמו שתי סעודות  31 .

 31.  בשר חי ממש אין מערבין בו, רשב"א. ויש שיטות אחרות בראשונים.
ואילו שיעור בשר צלי פליגי בו אמוראי.
רבה אמר: ליפתן הוא, ושיעורו כדי לאכול בו פת מזון שתי סעודות.
ורב יוסף אמר: אינו ליפתן. ושיעורו כדי לאכול הימנו עצמו שתי סעודות.
אמר רב יוסף: מנא אמינא לה שאינו ליפתן?
דהני פרסאי (פרסיים), אכלי טבהקי (חתיכות של בשר צלי) בלא נהמא (בלא פת). וכיון שכן, אף שאנו דרכנו לאוכלו עם פת, בעי שיעור מזון שתי סעודות כשאוכלן בלא פת.
אמר ליה אביי: וכי פרסאי הוו רובא דעלמא, שיהיה דין כל העולם, כפי שנוהגים הם?!
ומביא אביי ראיה כי מנהגם של מיעוט אנשים אינו קובע את ההלכה:
(והתנן) (והתניא) לענין שיעור בגדים הראויים לקבל טומאת מדרס של זב, וכיוצא בו (תוספות)  32 :

 32.  ודעת רש"י שלענין כל הטומאות מיירי הכא, ולאו דוקא לענין טומאת מדרס, וכמו שכתבו התוספות משמו. ובתוספות הרא"ש דקדק כן גם מרש"י הכא.
בגדי עניים, כלומר: מטלית שאין בה אלא שלש על שלש אצבעות, שרק עניים מחשיבים אותה ומיחדים אותה לישיבה, חשובה היא לקבל טומאה כאשר היא שייכת לעניים. אבל אם היא שייכת לעשירים שאינן מחשיבים אותה מחמת קוטנה אין היא מקבלת טומאה.
בגדי עשירים, כלומר: מטלית שיש בה שלשה על שלשה טפחים, שאף העשירים מחשיבים אותה ומיחדים אותה לישיבה, חשובה היא לקבל טומאת מדרס אף כאשר לעשירים היא.

דרשני המקוצר[עריכה]