פרשני:בבלי:עירובין פ ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין פ ב

חברותא[edit]

ודחינן: מהא דלחי ומבוי לא תסייעיה לשמואל: דשאני התם, דליכא מחיצות, ומבוי מגונה הוא, ואינו נוח לשומרו, הילכך כופין אותו. אבל להתיר בטלטול, לעולם אימא לך דבעינן דעת.  35 

 35.  רש"י. ותמה הריטב"א: דמאי גנות איכא בלא לחי, ומאי שמירה איכא בלחי וקורה.
והנכון כגרסת רוב הספרים דגרסי: שאני התם "דאיכא" מחיצות.
כלומר: אף על גב דנעשו בעל כרחו, מחיצות הן להתיר המבוי, וכיון שכן דראוי לכופו - כופין אותו.
אבל ערובי חצירות, דבעינן קנין או דירה (על ידי העירוב, וכדלעיל דף מט.), כי הוה בעל כרחו, אימא לך דלא מהני, דאין כאן קנין ולא דירה.  36 

 36.  כן פירשו בתוספות. וראה בחזון איש שם סוף סעיף קטן ה', מה שהוסיף בזה.
בנדפס בגמרא שלנו איתא:
לישנא אחרינא: מצד - שאני!  37 

 37.  ונתחבטו האחרונים בביאורו, ראה מה שנדפס על הגליון. וכתוב עוד שם, דבש"ס דפוס ונציה ודפוס סלוניקי, ליתא לגירסא זו. וגם רש"י והריטב"א לא אסברוה.
אתמר:
רב חייא בר אשי אמר: עושין לחי כדי להתיר את המבוי בטלטול, מעצי אשירה.
ורבי שמעון בן לקיש אמר: עושין קורה כדי להתיר את המבוי בטלטול, מעצי אשירה.
ומפרשינן: מאן דאמר קורה כשירה מעצי אשירה - כל שכן לחי כשר ממנה, שהרי אין ללחי שיעור, לא ברחבו ולא בעוביו, ואין שייך לומר בו "כתותי מיכתת שיעוריה".
ואף על גב שמכל מקום שיעור משהו יש לו - "כיון דלא בעי אלא שיעור זוטא, לא החמירו בו". תוספות.
והא דלא אמרינן "כתותי מיכתת שיעוריה" על גובה הלחי דבעי עשרה, ראה בתוספות.  38 

 38.  והריטב"א כתב: כיון דברחבו ליכא שיעורא, אקילו בדרבנן, ולא חששו לכתותי שיעורא דגובה. וראה עוד ביאור בזה במגיד משנה פי"ז מהלכות שבת הי"ב, ובחדושי רבינו חיים הלוי שם.
ומאן דאמר לחי כשר מעצי אשירה, אבל קורה - שיש בה שיעור רוחב טפח כדי לקבל עליה אריח (חצי לבינה), ושתהיה בריאה כדי לקבל עליה אריח, וכדתנן לעיל דף יג ב - לא מהני מעצי אשירה, היות וכתותי מכתת שיעוריה.
דכיון דבעי שריפה כדכתיב "ואשריהם תשרפון באש", שיעורה לאו שיעורא היא, דכשרופה דמיא" (רש"י).
מתניתין:
בני מבוי שהניחו שיתופי מבואות במקום המשתמר, לכמה שבתות, ולאחר זמן נתמעט האוכל משיעורו המבואר בהמשך המשנה.
אם רצה אחד מבני המבוי מוסיף משלו, ומזכה לכל בני המבוי.
ואם רצה נוטל משל בני מבוי, ואין צריך להודיע להם.
ואף דבעלמא כשנוטל משלהם צריך להודיע (וכדלעיל בעמוד א), הכא שאני, שכבר נתרצו מתחלה. (כן נראה לבאר המשנה לפי שיטת רש"י).
נתוספו עליהן דיורין מאז שעשו השיתוף - מוסיף אחד מבני מבוי משלו אם ירצה, ומזכה לאותן דיורין.
ואם נוטל משלהן צריך להודיע להם - וכפי שנתבאר לעיל בעמוד א - כדי שלא יקפידו על עירובן (רש"י).
כמה הוא שיעורן של שיתופי מבואות, והוא הדין לערובי חצירות (רבינו יהונתן ותוספות יום טוב)?
בזמן שהן, הדיורין שחייבים להשתתף בשיתוף או במבוי (ואין תלוי בדיורין שאין חייבין להשתתף, רבינו יהונתן) מרובין (מפרש בגמרא כמה הן) - סגי במזון שתי סעודות, שהן ששה ביצים, ויש אומרים שמונה ביצים (שולחן ערוך) לכולם, ואפילו היו מרובין מאד, מפני שדבר חשוב הוא (רבינו יהונתן).
ובזמן שהן מועטין סגי בכגרוגרת לכל אחד ואחד, ואין צריך מזון שתי סעודות שהוא יותר מכגרוגרת לכל אחד. ומפרש בגמרא כמה הן "מועטין".
אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים, בתחילת עירוב חצירות, כשמערבין פעם ראשונה. אבל בשירי עירוב, שעירבו לכמה שבתות ונכנסה כבר שבת ראשונה, ואחר כך נתמעט, שיעורו כל שהוא לשבתות שאחריה (שולחן ערוך).
מפני שלא אמרו לערב בחצירות עם השיתוף שעשו במבוי, אלא כדי שלא לשכח את התינוקות תורת עירוב!
אבל מעיקר הדין די בשיתוף המבוי אף במקום עירוב חצירות, ולפיכך שיעורו בכל שהוא (רבינו יהונתן. וכן מפרש רש"י, כמו שכתב בביאור הלכה).  39 

 39.  וביאר רבינו יהונתן: כיון שלא הוצרך עירוב אלא משום גזירה, הילכך מקילינן ביה דסגי בכל דהו כשנתמעט העירוב, כיון שהשיתוף קיים. והוא הדין בשיורי שיתוף כשהעירוב קיים משמע מדבריו, שדברי רבי יוסי בעירובי חצירות נאמרו, אף שעד עתה דיברה המשנה משתופי מבואות, כמו שכתבו רבינו יהונתן והתוספות יום טוב דלעיל. וביאור דבריו: אם עירבו החצרות שבמבוי זו עם זו, וגם נשתתפו במבוי, יהא דין השיתוף כדין עירוב שנתמעט. אבל עירבה כל חצר לעצמה אין פוטר מעיקר הדין מלעשות שיתוף, ואם נתמעט צריך להוסיף. והוסיף רבינו יהונתן: ומשמע, דלא מקילינן בהכי בחצר שאינה פתוחה למבוי שעירבה לעצמה. אי נמי אפילו פתוחה למבוי ולא נשתתפה עם המבוי. ואם נתמעט משיעורו, צריך להוסיף בו ולהעמידו על שיעורו. ומהרש"ל הוסיף בדברי רש"י, שרבי יוסי נחלק על תנא קמא שאומר שאם נתמעט משיעורו צריך להוסיף. וראה בגאון יעקב, דאפשר לא פליגי, כיון דרבי יוסי לא מיירי בכל גווני, כמו שנתבאר. (וראה עוד שיטות בביאור המשנה, בביאור הלכה שם. וברש"י לעיל דף מו: פירש באופן אחר ממה שפירש כאן, ובתוספות שם, הסכימו עם פירושו שם. וראה עוד במאירי).
גמרא:
שנינו במשנה: נתמעט האוכל - מוסיף ומזכה, ואין צריך להודיע:
ודייקינן: דוקא "נתמעט" האוכל הוא דאין צריך להודיע.
הא אם כלה לגמרי, ומערב משלהם, צריך להודיע.
ותמהינן: במאי עסקינן?
אילימא שבא לערב במין אחד (באותו מין שהיה העירוב עד עכשיו), מאי איריא "נתמעט" דאין צריך להודיע.
הרי אפילו כלה לגמרי - נמי אין צריך להודיע!
אלא איירי בשני מינין, שבא לערב עתה במין השונה מהמין שעירב בו תחילה.
אם כן, אפילו נתמעט - נמי לא יערב משלהם בלי להודיע!
דהא תניא: כלה האוכל - אם בא לערב ממין אחד, אין צריך להודיע.
ואם בא לערב משני מינים, צריך להודיע.
וקא סלקא דעתין אפילו נתמעט העירוב ולא כלה. והא דקתני "כלה" האוכל, משום רישא דברייתא, דכשבא לערב ממין אחד, אפילו כלה העירוב אין צריך להודיע (תוספות).
ומשנינן: איבעית אימא, איכא לפרושי מתניתין: כשבא לערב ממין אחד, ואיבעית אימא, איכא לפרושי מתניתין משני מינין.
איבעית אימא, ממין אחד ודקא קשיא לך אמאי קתני "נתמעט", והא אפילו כלה נמי אין צריך להודיע?!
אימא לך: אין הכי נמי, ומאי "נתמעט" - דאיתא במתניתין - נתמטמט (כלה לגמרי).
ואיבעית אימא, משני מינין
ודקא קשיא לך: אם כן אפילו נתמעט נמי יודיע.
אימא לך: כלה שאני, כלומר דברייתא דוקא קתני "כלה האוכל", ולא מיירי בנתמעט, משום ש"כלה" שאני.
שנינו במשנה: נתוספו עליהן - מוסיף ומזכה, וצריך להודיע:
אמר רב שיזבי אמר רב חסדא: הא דקתני במתניתין, דהיכא דמערב בתחילה כגון שנתוספו עליהן דיורין, צריך להודיע.
זאת אומרת, חלוקין עליו חביריו על רבי יהודה דבסמוך, וסוברים: אין מערבין בתחלה אלא לדעת, ולהכי קתני: צריך להודיע.
דתנן שאין מערבין לאדם אלא מדעתו:
אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים דצריך דעת, בעירובי תחומין, ומשום דשמא אין רוצה לערב לצד אחד של העיר, ולהפסיד תחומו מצד שני.
אבל בעירובי חצירות - מערבין בין לדעת ובין שלא לדעת.
והיינו דלא כמשנתנו דקתני בה: צריך להודיע.
וממשנתנו אתה למד, דרבי יהודה דקאמר "במה דברים אמורים", לא לפרש בא אלא לחלוק, ומשנתנו כתנא קמא.
ותמהינן: פשיטא דמוכח ממשנתנו שחלוקין חביריו על רבי יהודה?!
ומשנינן: רב חסדא הא קא משמע לן: מהו דתימא, לעולם רבי יהודה בההיא מתניתין לפרש בא, ולא נחלקו חביריו עליו. ומשנתנו דקתני: צריך להודיע - הני מילי בחצר שבין שני מבואות, דלא ידעינן עם מי ניחא ליה להשתתף, ולפיכך צריך דעתו.
אבל חצר של מבוי אחד, שאין יכול להשתתף אלא עם מבוי זה, אימא לא צריך להודיע, וכרבי יהודה דההיא מתניתין.
קא משמע לן רב חסדא שאפילו בחצר של מבוי אחד צריך להודיע, משום שחלוקין חביריו על רבי יהודה.
שנינו במשנה: כמה הוא שיעורו, בזמן שהן מרובין מזון שתי סעודות לכולם. בזמן שהן מועטין כגרוגרת לכל אחד ואחד:
ומפרשינן: כמה הוא מרובין?
אמר רב יהודה אמר שמואל: שמונה עשרה בני אדם, ומפרש לה בסמוך.
ותמהינן: שמונה עשרה בני אדם, ותו לא?!
והא ודאי דיותר משמונה עשרה הוי נמי מרובין, ואיך אמרת: שמונה עשרה בני אדם?!
ומשנינן: אימא: משמונה עשרה - ואילך.
והשתא מפרשינן: ומאי שנא (ב"ח) שמונה עשרה, דנקט?
אמר רב יצחק בריה דרב יהודה: לדידי מיפרשא לי מניה דאבא.
כל שאילו מחלקו למזון שתי סעודות ביניהן של החייבין בשיתוף, ואין מגעת גרוגרת לכל אחד ואחד - הן הן "מרובין", שדי להם במזון שתי סעודות לכולם, ואין צריכין כגרוגרת.
ואי לא, אם יחלקו יצא יותר מכגרוגרת לכל אחד - מועטין נינהו, שאין צריכין מזון שתי סעודות, אלא די להם בכגרוגרת לכל אחד.
ואגב אורחיה קא משמע לן שמואל - במה דנקט המנין, ולא אמר דמרובין היינו כל שמחלק מזון שתי סעודות ואין מגיע גרוגרת לכל אחד. ומועטין, כל שמגיע יותר מגרוגרת לכל אחד - דשתי סעודות הויין שמונה עשרה גרוגרות.
ולפיכך תלה הדין במספר שמונה עשרה.
מתניתין:
בכל דברי מאכל ומשתה מערבין עירובי חצירות ומשתתפין בשיתופי מבואות, חוץ מן המים ומן המלח, משום דבעינן דבר חשוב.  40 

 40.  אבל מים ומלח אין אדם קפיד מתת לחבירו כרצונו, ואין אדם קונה בהן דירה דמתנת חנם הוא" (רבינו יהונתן)
דברי רבי אליעזר.  41 

 41.  ובגמרא פליגי אמוראי, אם לדעת רבי אליעזר מערבין עירובי חצירות בכל דבר. רבה סבירא ליה דמתניתין כפשטה. ואילו לדעת רבי אליעזר אף עירובי חצירות מערבין בכל דבר. ואביי סבירא ליה דמתניתין לצדדין קתני: "בכל מיני פת מערבין" לאפוקי מדרבי יהושע דפליג בסיפא ואמר: דאין מערבין בפרוסה. ובכל דבר - ואפילו בפירות ויין - משתתפין. ומיהו, אף לרבי אליעזר אין מערבין אלא בפת.
רבי יהושע אומר: דוקא ככר שלם הוא ראוי להיות עירוב ולא פרוסה (ובכלל דברי רבי יהושע שאין מערבין אלא בככר, דהיינו פת ולא בשאר דברים).
ולכן, אפילו מאפה פת העשוי מסאה קמח שנטל ממנה מעט, והוא עכשיו פרוסה ולא שלם - אין מערבין בה.
ואילו ככר לחם שאין מדתו אלא כמטבע איסר, והוא שלם - מערבין בו, אם יש שם ככרות הרבה, שמגיע כגרוגרת לכל אחד.  42 

 42.  ואין דברי רבי יהושע - בין בהא דבעינן פת, ובין בהא דבעינן שלם - אלא בעירובי חצירות, אבל שתופי מבואות מהני בכל דבר חוץ מן המים והמלח, ריטב"א בגמרא.
וטעמא דרבי יהושע - בין בהא דבעינן פת, ובין בהא דבעינן שלם - הוא משום חשש מחלוקת ואיבה, שלא יאמר אחד מהם לחבירו: האיך נתתי אני בשר ואתה פירות! או האיך נתתי אני שלם, ואתה פרוסה!  43 

 43.  ביאור המשנה הוא לפי שיטת רש"י בגמרא, וכפי שפירשה הריטב"א. ובתוספת דברי הרש"ש, במה שדבריו תואמין עם הריטב"א).


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עירובין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א |