פרשני:בבלי:עירובין לה א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין לה א

חברותא[edit]

ומשנינן: חסורי מיחסרא בלשון הברייתא והכי קתני בה:
נתנו לעירוב במגדל, ונעל בפניו, ואבד המפתח, הרי זה עירוב, וכדפרישנא למתניתין באוירא דליבני, שאין בו משום סתירה דאורייתא.
במה דברים אמורים, ביום טוב. כשמערב מערב יום טוב עבור יום טוב, לפי שמותר לסתור ביום טוב את המגדל כדי להוציא את העירוב.
אבל בשבת - אין עירובו עירוב. היות "דלא שרו ליה רבנן למיסתר" (רש"י).
נמצא המפתח, שלא בסמוך למגדל, בין בעיר בין בשדה, אפילו הכי אין עירובו עירוב בשבת. שהרי אין יכול להביאו למקום העירוב. שאפילו אם לא יעבירנו דרך רשות הרבים, אלא דרך גגות חצירות וקרפיפות, נמי אסור, כיון שהם של כמה בני אדם שלא עירבו עירוב חצירות ביניהם.
רבי אליעזר אומר: אם נמצא המפתח בעיר בשבת, עירובו - עירוב, דסבירא ליה דמצי לאתויי, וכדמפרש ואזיל.
אבל בשדה אין עירובו עירוב, כיון דלא מצי לאתויי מרשות הרבים לרשות היחיד.
וכל זה כשנמצא המפתח.
ואם אבד המפתח פליג נמי רבי אליעזר על תנא קמא.
שתנא קמא התיר ביום טוב לסתור ומשום דסבר כרבי מאיר, וכדאמרינן לעיל. אבל רבי אליעזר פליג דאסור לסתור, וכמבואר במשנה דפליג רבי אליעזר על תנא קמא שהתיר ביום טוב  85 .

 85.  ריטב"א ד"ה חסורי מחסרא, ומשמע שאומר כן בדעת רש"י. ואמנם, רבי אליעזר דמתניתין - לדעת רש"י - לא מיירי דוקא באבד המפתח, אלא אף בנמצא המפתח, ואמר שאין עירובו עירוב. והיינו בשבת, מפני שאינו יכול להביאו. ונסתפק רש"י: אם פליג בהא על רבי אליעזר דברייתא (כלומר: ותרי תנאי נינהו אליבא דרבי אליעזר), וסובר דאפילו בעיר אין עירובו עירוב, או דילמא בשדה הוא דאין עירובו עירוב הא בעיר הוי עירוב וכרבי אליעזר דברייתא ! כן כתב הריטב"א בד"ה חסורי מחסרא בשם רש"י, וראה דברי רש"י במקומם. וכתב: יפה כיון רבינו. וכן הסכים הרשב"א לרש"י, וכהך גיסא דרבי אליעזר דמתניתין ורבי אליעזר דברייתא פליגי. אך התוספות כתבו על רש"י שלא דק, ודברי רבי אליעזר במתניתין ודברי רבי אליעזר בברייתא לא קרבו זה אל זה. ובמה שנחלק במשנה לא דיבר בברייתא, ומה שנחלק בברייתא לא דיבר במשנה, ראה דבריהם. וראה אריכות בדברי רש"י והריטב"א, בגאון יעקב. וראה שם מה שביאר, אמאי במסקנא מפרשינן דברי רבי אליעזר דברייתא על נמצא המפתח, ולא כדסלקא דעתין דמיירי אף בלא נמצא המפתח, וסגי ב"הואיל" שאם היה יודע היה יכול להביאו, ראה שם. וראה עוד בתוספות: דלא בעינן נמצא המפתח בערב שבת אלא אפילו נמצא המפתח בשבת נמי שפיר דמי.
והשתא מפרשינן טעמא דרבי אליעזר דברייתא דסבר, אם נמצא המפתח בעיר עירובו עירוב אפילו בשבת:
משום דסבירא ליה דמצי לאתויי דרך גגות חצרות וקרפיפות, ואפילו הן של שני בני אדם שלא עירבו ביניהן. דסבר רבי אליעזר כרבי שמעון (לקמן בריש פרק כל גגות) דאמר: אחד גגות, ואחד חצירות, ואחד קרפיפות - רשות אחת הן (כלומר: אין שינוי הבעלים של אותם מקומות או שינוי השימוש במקומות הללו, עושה אותן לשתי רשויות חלוקות, עד שיהיה אסור לטלטל מאחת לשניה, אלא יכולים לטלטל את הכלים ממקום אחד למשנהו. והכונה בהיתר זה היא דוקא) לכלים ששבתו בכניסת השבת בתוכן של הרשויות האלו, שאותם מותר לטלטל מחצר לחצר ומחצר לקרפף.
ולא נאמר היתר הטלטול לכלים ששבתו בתוך הבית והוצאו לחצר או לגג או לקרפף (ואפילו הוצאו בדרך היתר), שאותן אסור לטלטל.
ולפיכך שרי הכא רבי אליעזר. דהכא נמי מיירי במפתח שלא שבת בבית (ריטב"א).
וטעמא דרבי אליעזר בנמצא המפתח בשדה, שאין עירובו עירוב - משום דסבר כרבנן  86 .

 86.  הב"ח והמהרש"ל מחקו כל זה מדברי הגמרא כיון שאין להם מובן, דהא טעמא דרבי אליעזר הוא, דבשדה, שהוא רשות הרבים אין עירובו עירוב. ומאי "רבנן" שייכי הכא. אמנם הריטב"א הביא גירסא זו, וכן הרז"ה בספר המאור (והביאו רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס), ופירשוה דקאי על רבנן דלקמן דף צה ב, ראה שם. וראה בריטב"א שם וברשב"א. ומרש"י, שלא פירש כלום, נראה שלא גרסה. וגם מוכרח הוא לפי מה שפירש רש"י דמיירי דהמגדל ברשות היחיד, ולא שייכי בההיא רבנן כלל.
רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו לשנויי הא דאקשינן לתנא קמא - דסבירא ליה דבאבד המפתח הוי עירוב - דהא הוי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר:
הכא במגדל גדול של עץ המכיל ארבעים סאה עסקינן, שאף שאבד המפתח יכול לסותרו, דאינו אהל.
ובהכי פליגי תנא קמא ורבי אליעזר דמתניתין:
דמר (תנא קמא) סבר: על אף גודלו - כלי הוא ולא אהל, ואין בנין בכלים ואין סתירה בכלים.
ומר (רבי אליעזר) סבר: כיון שגדול הוא, שמחזיק ארבעים סאה (ריטב"א) אהל הוא, ויש בו סתירה.
ובפלוגתא דהני תנאי הוא דפליגי: דתנן: זב, המטמא כלים בהיסטו, שהקיש באגרופו (והיה לבוש בית יד, ולא נגע) על גבי שידה תיבה ומגדל (שהם כלים גדולים המחזיקין ארבעים סאה, ריטב"א), טמאין מחמת היסטו.
רבי נחמיה ורבי שמעון, מטהרין.
מאי לאו, בהא קמיפלגי:
מר (תנא קמא) סבר: אף שמחזיק ארבעים סאה כלי הוא, ונטמא בהיסט הזב.
ומר (רבי נחמיה ורבי שמעון) סבר: כיון שמחזיקים ארבעים סאה נפקו להו מתורת כלי, ודין אהל הוא, שאינו מקבל טומאה.
אמר עלה אביי: ותסברא דפליגי - גבי היקש הזב - אם כלי גדול חשיב אהל או לא חשיב אהל?!
והתניא: היה אהל, וניסט על ידי הזב - טמא!
היה כלי ואינו ניסט על ידי הזב מחמת כובדו - טהור! הרי חזינן, דאף אהל מקבל טומאה אם הוא אך ניסט. ואם כן, ליכא למימר דמאן דמטהר כלי גדול מהיסט הזב, הוא משום דחשיב ליה אהל.
ועוד, הא קתני סיפא (בתוספתא, על ההיא פלוגתא דזב שהקיש על גבי שידה תיבה ומגדל):
ואם היו יכולים להיות ניסוטין - השידה התיבה והמגדל - טמאים!
זה הכלל:
ניסט מחמת כחו של הזב - "שהסיט את הכלי או את האהל ממש, שניתקו ממושבו משהו" - טמא.
ניסט מחמת רעדה - "שטפח ברגליו בקרקע ומחמת ניענוע הקרקע ניסט הכלי, אף על פי שניסט מן הארץ" - טהור, דכח כחו הוא.
הרי חזינן, דלכולי עלמא מיטמאין גם הכלים הגדולים בהיסט הזב, ובהכרח שטעמא דמאן דמכשיר אינו משום דאינם ראויים לקבל טומאה מפני היותם אהל ולא כלי, אלא מחמת טעם אחר.
אלא, אמר אביי לפרושי פלוגתייהו:
דכולי עלמא סברי כי היסט שזז הדבר מחמת כחו הישיר של הזב - טמא.
ואילו היסט שזז הדבר מחמת רעדה, שהזיזו הזב באמצעות הפעלת כוחו בדבר אחר - טהור.
והכא ברעדה שהרעיד הזב את הכלים מחמת כחו הישיר עסקינן. שהקיש עליהן ממש. אך לא נתקן ממקומם ולא הוסטו על ידו, אלא רק הרעידם במקומם.
ובהא קא מיפלגי: דמר - תנא קמא - סבר: הרעדה הוי היסט.
ומר - רבי נחמיה ורבי שמעון - סבר: הרעדה לא הוי היסט.
והשתא דדחי אביי את הא דבעינן למימר דפליגי תנאי בהקיש הזב בכלים גדולים אם אהל הן או כלי, שוב לא מסתברא לן למימר דפליגי תנאי דמשנתנו בכך. אלא, נקטינן דלכולי עלמא כלים גדולים אהל הם.
ולכן הוינן בה: ומתניתין דידן - במאי מוקמינן לה? כיון שמגדל גדול אהל הוא, ויש בו סתירה - אמאי הוי עירוב כשאבד המפתח?!
ומפרשינן: אביי ורבא דאמרי תרווייהו: הכא במנעול של המגדל, וקטיר במיתנא עסקינן (שמנעול המגדל קשור בחבל). ובעי סכינא למיפסקיה, ואין בחתיכת החבל אלא איסור דרבנן, לפי שנראה כסתירת אהל, ולא גזרו עליו בין השמשות (רש"י). (ראה ציור בעמוד הבא)
ותנאי דמתניתין - בטלטול סכין כדי לחתוך החבל הוא דקמיפלגי:
תנא קמא סבר לה כרבי יוסי, דאמר: כל הכלים, ואפילו כלים שמלאכתם לאיסור, ניטלין בשבת לצורך דבר היתר. חוץ ממסר מסור הגדול ויתד של מחרישה, שהם מוקצין "מחמת חסרון כיס". ולפיו מותר לטלטל את הסכין כדי לחתוך את החבל.
ואילו רבי אליעזר סבר לה כרבי נחמיה, דאמר: אפילו טלית, אפילו תרווד (כף גדולה) אין ניטלין בשבת, ואפילו לדבר היתר, אלא רק לצורך תשמישן המיוחד להם.
וסכין אינו מיוחד לחיתוך חבל, ולכן אינו ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד, דהיינו חיתוך אוכלין, ואסור לטלטלו כדי לחתוך חבלין, ולפיכך אינו עירוב  87 .

 87.  וכתבו התוספות והריטב"א: על כרחך מתניתין רבנן היא. דאי כרבי, אין בכך כלום שאינו יכול לטלטל הסכין, דהא לא גזרו על שבות בין השמשות. וראה בתוספות שתמהו מכח זה על רש"י הנזכר לעיל, דמוקים לה כרבי, ראה שם.
מתניתין:
 88 

 88.  דין נתגלגל חוץ לתחום, מתבאר על פי שיטת התוספות (וכנראה אינה שיטת רש"י, אלא שלא נתבארה דיה בדברי רבותינו). וכפי שביאר החזון איש את דברי הגמרא והתוספות, בחזון איש בעירובין ליקוטים סימן ק"ט (א), ס"ק ו וס"ק יח, בתוספת כל שהיא.
א. האדם המערב עירובי תחומין צריך שיעמוד בשעת בין השמשות בתוך תחום העירוב שקונה לו שביתה.
כי אם יש מעירובו ועד מקום רגליו מרחק יותר מתחום שבת (כפי דיני מדידת התחום מעירובו עד רגליו) - אין זה עירוב.
וטעמו של דבר הוא: שכך היה תיקון חז"ל, שיהא האדם המערב עומד בתוך התחום שקונה אותו. ולא מפני שבשעת קנית העירוב הוא אינו יכול לבוא לעירובו (מתוך שהוא עומד חוץ לתחום, ואסור לצאת ממקומו).
ב. ולא עוד, אלא אפילו אם נתכוין לשבות במקום אחד, והניח פתו במקום אחר (ויכול לעשות כן, אם יכול להביא את עירובו למקום שביתתו) - צריך שיהיו רגליו עומדות אף בתוך "תחום פתו".
והיינו, שצריך שיעמוד גם בתוך התחום שהיה קובע לו הפת, אילו נתכוין לקנות שביתה במקומו של הפת. זאת, למרות שעתה הוא אינו קונה את השביתה במקום הפת, אלא קונה שביתה במקום אחר, אלא שעושה את קנין השביתה באמצעות הנחת הפת במקום האחר.
ואף שקנית השביתה היא במקום אחר, ועומד הוא בתוך התחום של מקום השביתה - לא די בכך. לפי שבכלל תקנת חז"ל היה שיהא עומד אף בתוך "תחום פתו", בנוסף לעמידתו ב"תחום רגליו".
ולפיכך: אם קבע אדם מקום שביתתו במקום מסוים, אך הניח את פת העירוב במקום אחר, ונתגלגל העירוב - שהיה מונח בתוך "תחום רגליו" של המערב - אל מחוץ ל"תחום רגליו".
ונמצא, שאף שעדיין רגליו של המערב עומדות בתוך תחום עירובו ושביתתו, עומדות הן עתה מחוץ ל"תחום פתו"  89 .

 89.  ביאור לשון המשנה נלמד מדברי החזון איש שם.
או שנפל עליו, על העירוב, גל, באופן שיש בפינוי הגל משום איסור דאורייתא וכדמפרש בגמרא.
או שנשרף העירוב.
או שהניח הישראל (משמעות רש"י) תרומה המותרת לכהנים - שכשירה היא לעירוב אף לישראל - ונטמאת ונאסרה אף לכהנים.
בכל אלו, דין העירוב:
אם מבעוד יום אירע אחד המאורעות האלה - אינו עירוב!
וטעמו של דבר:
בנתגלגל מחוץ לתחום - משום שאין הוא מצוי ב"תחום פתו".
בשאר הדברים - לפי שכל דבר שאין יכול ליטלו ולאוכלו בבין השמשות, שהוא זמן קנית העירוב - אינו עירוב.
ואם משחשיכה אירע אחד מכל אלה, הרי זה עירוב, שהרי "כבר קנה עירוב בין השמשות. ושבת, הואיל והותרה, הותרה!" (רש"י).
ואם ספק הוא לו מתי אירע אחד המאורעות הללו:
רבי מאיר ורבי יהודה אומרים: כיון שספק הוא אם קנה שביתה במקום שהניח עירובו במזרח, או שאינו עירוב, וקנה שביתה בביתו שבמערב - אין לו אלא אלפיים אמה שבין עירו לעירובו.
והיינו, שרק בהם הוא יכול לילך, מצד ממה נפשך: בין אם קנה שביתה בביתו, ובין אם קנה שביתה במקום שהניח עירובו - אלפיים אמות אלו הן בכלל תחומו.
אבל באלפיים אמה שמעירובו מזרחה אסור בהם, דילמא קנה שביתה בביתו. וכן אלפיים אמה שמביתו מערבה אסור בהם, דילמא קנה שביתה במקום שהניח עירובו!
והרי זה דומה למי שהוא גם חמר וגם גמל.
שהמנהיג חמור מהלך אחרי חמורו, ואילו המנהיג גמל מהלך לפני גמלו, ונמצא האחד מושכו לפניו והאחד מושכו אחריו.
אף כאן, ביתו מושכו לעבר ביתו, ומפסידו אלפיים שמעירובו ואילך. ואילו עירובו מושכו אליו, ומפסידו אלפיים שמביתו ואילך.
רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: ספק עירוב - כשר! ודינו כמי שקנה שביתה במקום שהניח עירובו, (רבי עקיבא איגר, במערכה רביעית).
אמר רבי יוסי: אבטולמוס (שם חכם) העיד משום חמשה זקנים, על ספק עירוב, שכשר (והטעם יתבאר בגמרא).
גמרא:
שנינו במשנה: נתגלגל חוץ לתחום מבעוד יום אינו עירוב: אמר רבא: לא שנו אלא שנתגלגל העירוב חוץ לארבע אמות מסוף "תחום רגליו". דהשתא, עומדות רגליו גם מחוץ ל"תחום פתו".
אבל אם נתגלגל העירוב אל מחוץ לתחום רגליו, אבל עדיין היה זה לתוך ארבע אמות של תחום רגליו, קנה העירוב, ולא חשיב העירוב שעומד מחוץ ל"תחום פתו".
כי: הנותן את עירובו - יש לו ארבע אמות מסביב, ורק אחריהם מתחיל למנות את האלפיים אמה לתחומו!
וכיון שכן, אף אם היה קונה שביתה במקום פתו, היה תחומו נמשך עד רגליו, שהרי אין ביניהם יותר מארבע אמות של עירוב ביחד עם האלפיים אמה של התחום. ולפיכך הוי עירוב  90 . (ראה ציור בעמוד הבא)

 90.  כן נראה שמבארים עיקר מימרא דרבא, המשנה ברורה, והחזון איש שם. ויש בדברים שנתבארו תוספת לביאור הלשון. ואמנם צריך ביאור, אריכות דברי רש"י כאן, ויותר מזה לעיל בדף לב ב, ואריכות דברי רבינו יהונתן, ועיין בזה. ודע, שנחלקו הראשונים בארבע אמות של עירובו, אם חשבינן שהעירוב באמצע ארבע האמות, ונמצא שצריך שלא יהא בין פתו ובין רגליו, יותר מאלפיים אמה ושתי אמות, או שיש לו ארבע אמות ועוד אלפיים, ראה משנה ברורה ושער הציון סימן ת"ט סקי"ח.
שנינו במשנה: נפל עליו גל וכו' אינו עירוב:
קא סלקא דעתין דמיירי דאי בעי מצי שקיל ליה לעירוב בלא איסור מלאכה דאורייתא, אלא שאינו עירוב משום דאי בעי שקיל ליה צריך לטלטל האבנים, ואסור משום דהוו האבנים מוקצה, ואסורין בטלטול מדרבנן.
ולפיכך אמרינן: לימא מתניתין דלא כרבי?
דאי כרבי, האמר: כל דבר שהוא משום שבות - לא גזרו עליו בין השמשות. ושפיר מצי שקיל ליה בבין השמשות, שהוא זמן קניית העירוב.
ודחינן: אפילו תימא דכרבי אתיא מתניתין - לא צריכא.
כי הכא במאי עסקינן: דבעי מרא וחצינא, מעדר וקורדום כדי לפנותו, לפי שהיה הגל גדול (רבינו יהונתן), "והויא מלאכה של תורה: בבית משום בונה, ובשדה משום חורש. ואף על פי שאינו מתכוין לכך (לבנין או לחרישה שעושה אגב פינוי הגל) - פסיק רישיה ולא ימות הוא". (ריטב"א).
ומפרשינן: וצריכי הני תרי דיני, נתגלגל חוץ לתחום, ונפל עליו גל.
דאי תנא נתגלגל חוץ לתחום בלבד, הוה אמינא: רק בכי האי גוונא לא הוי עירוב, משום דליתא גביה (שאין פתו אצל המערב), לפי שהמערב הוא מחוץ לתחום פיתו, שהרי מטעם זה אינו עירוב.
אבל נפל עליו גל, דאיתיה גביה, שאינו עומד מחוץ לתחום פתו בזמן קנית העירוב, אימא ליהוי עירוב.
להכי השמיענו התנא דאף נפל עליו גל לא מהני.
ואי תנא נפל עליו גל בלבד, הוה אמינא: רק כי האי גוונא לא מהני, משום דמיכסי (דמכוסה) העירוב, ולא יתגלה מאליו.
אבל נתגלגל, כיון דזמנין דאתי זיקא ומייתי ליה (פעמים שהרוח מחזירתו לתוך התחום), אימא ליהוי עירוב, להכי צריכא הני תרי דיני לאיתנויי במתניתין.
שנינו במשנה: או נשרף; תרומה, ונטמאת וכו': ומפרשינן: למה לי תנא נשרף, והא פשיטא דאינו עירוב?!


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עירובין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א |