פרשני:בבלי:בבא בתרא קסז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קסז א

חברותא[עריכה]

ומשוי להו זוזי. מסכמים את הפרוטות וכוללים אותם בדינרים, שבמקום מאה תשעים ושתים פרוטות, כותבים דינר אחד.
מאי אמרת, אלא מה תרצה לומר, שהכוונה היא, לשית מאה איסתרי וזוזא, לשש מאות סלעים וזוז. אך מאחר שיש לפרש גם שהכוונה היא לשש מאות זוז (שהוא רבע סלע, שהסלע היא ארבעה דינרים). אם כן יד בעל השטר על התחתונה, ואינו גובה אלא זוזים.
אמר אביי: האי מאן דבעי למחוי חתימות ידיה בבי דינא, אדם שרוצה להציג את דוגמאת חתימת ידו לפני בית דין כדי שיוכלו להשוות אותה עם חתימתו על השטר,  141  לא לחוי בסוף מגילתא. לא יחתום את עצמו בסוף הקלף וישלח אותו לבית דין, דלמא משכחת לה אחר, שמא ימצא את הקלף אדם נוכל, וכתיב דמסיק ביה זוזי, שמא הוא יכתוב בראש הקלף, מעל חתימתו, "אני החתום מטה לויתי מפלוני כך וכך כסף", ועל ידי זה יוכל לגבות ממנו, שהרי ותנן לקמן (קעה ב): הוציא עליו כתב ידו, מי שהוציא על חבירו שטר שהוא חתום עליו בכתב ידו בלבד, בלי חתימות עדים, שהוא חייב לו כסף, הרי גובה המלוה מנכסים בני חורין של הלוה. אך לא מנכסים משועבדים, לפי שאין דינו של שטר זה כשטר ממש, אלא כמלוה על פה בלבד, שאינו גובה מנכסים משועבדים.

 141.  כגון באופן האמור בגמרא בכתובות (כא א), בשני עדים שהיו חתומים על השטר ומת אחד מהם ואין מי שמכיר את חתימתו אלא העד הנשאר ועוד אדם אחד מהשוק, שלמאן דאמר שני עדים המעידים על כתב ידם "על מנה שבשטר הם מעידים", כלומר, שהם מעידים שהיתה הלואה, לפיו אין יכול העד האחד להצטרף עם אדם מהשוק להעיד על חתימת יד העד המת, כי אז יוצא שחצי הממון יוצא על פי העד החתום בלי צירוף השני (שהרי הוא מעיד על מנה שבשטר), ואחר כך כשמצטרף העד מהשוק להעיד על חתימת יד חבירו הרי יוצא עוד רבע מהממון על פיו, ונמצא ששלשת רבעי הממון יוצאים על פי עד אחד. והתורה אמרה "על פי שני עדים יקום דבר" שחצי דבר יקום על פיו של זה וחצי דבר על פיו של זה. ויש רק עצה, שהעד החתום ישלח את חתימתו לבית דין והם יקיימוהו, ואז כבר לא צריך את עדותו בנוגע לחתימתו והוא יכול להצטרף עם העד מהשוק להעיד על חתימת יד העד המת. רשב"ם.
ולכן לא יחתום עצמו אלא בראש הקלף, כדי שלא יוכל אדם לכתוב כלום מעל חתימתו.  142  ההוא בזבינא  143  דאתא לקמיה דאביי, מעשה במוכס שבא לפני אביי. אמר ליה המוכס לאביי: ניחזי לי מר חתימות ידיה, הראה בפני, רשום את חתימת ידך, דכי אתו רבנן מחוו לי, שכאשר יגיעו החכמים אל מעבר המכס ויציגו לפני בקשה בחתימת ידך לשחרר אותם מתשלום המכס, מעברנא להו בלא מכסא, אתן להם לעבור בלי לשלם המכס, על סמך השוואתי עם חתימתך שבידי.

 142.  לדעת הרמב"ם, שבהוציא עליו כתב ידו נאמן הלוה לטעון פרעתי, לפי שאינו כשטר גמור, קשה, אם כן, מה החשש והרי יוכל לטעון פרעתי? אלא שהדרך היא, שמי שמוציאין עליו שטר מזוייף אינו טוען פרעתי אלא אדרבה, הוא צווח ואומר לא היו דברים מעולם, ושוב אינו יכול לטעון פרעתי, שהרי כל האומר לא לויתי, כאילו אומר "לא פרעתי". ואמנם, אם יטען הנתבע שאכן זו היא חתימתי אך מעולם לא לויתי אלא שחתמתי על דף חלק והשארתי אותו בידי בעל דיני והוא זה שכתב כרצונו, הוא יהיה נאמן, במיגו שהיה יכול לטעון פרעתי. ואף על פי כן אמר אביי שלא יחתום אדם בתחתית דף ריק, שמא הוא ישכח מכל ענין החתימה, ויטען רק שלא לויתי מעולם שהרי זו האמת, ואז יחייבוהו הבית דין (ולא יהיה נאמן במיגו על טענתו שלא לוה, שהרי זה נגד כתב ידו, שהוא בגדר הודאת בעל דין כמאה עדים דמי). נמוקי יוסף.   143.  מלשון "מבזבז" שהמוכס מבזבז ממונו על כך לקנות את זכות המכס מהמלך. וגם מבזבז את ממונם של אחרים על ידי המכס. יעב"ץ.
אחוי ליה בריש מגילתא. רצה אביי לחתום את עצמו בראש הקלף. הוה קא נגיד ביה משך המוכס את הקלף כדי שיחתום אביי מלמטה.
אמר ליה אביי: כבר קדמוך רבנן! והזהירו על כך שלא לחתום רק בראש הקלף, מחשש נוכלים כמותך.
אמר אביי: מתלת ועד עשר, ממספר שלש ועד מספר עשר, לא לכתוב בסוף שיטה, שלא יכתוב אדם בשטר בסוף השורה שלוה סכום של שלש או יותר ממטבע פלונית, דלמא מזייף וכתב, שמא יזייף המלוה ויעשה מהשלש שלשים או מהארבע ארבעים,  144  וכן הלאה עד עשר.  145  אבל מאחד עשר ואילך, אין חשש לכתוב שם, שאם ירצה המלוה לזייף מעשר לעשרים, הוא יצטרך גם להכניס וי"ו בין האחד לעשר, כדי שיהיה אחד ועשרים. ומתוך שהוי"ו נכנס שם בקושי יכירו את הזיוף.  146 

 144.  דהיינו, כשכתוב בלשון נקבה "שלש" "ארבע" ולא בלשון זכר "שלשה" "ארבעה". תוס' ד"ה לא. וכתב התורת חיים, שלפי זה, אם יצא לו בסוף שורה, היה יכול להוסיף ה' שיהיה בלשון זכר, אלא שלפעמים מדובר בחפצים שלא מתאים בהם רק לשון נקיבה כגון פרות ויריעות.   145.  לבד משמונה בלשון הקדש שאי אפשר לעשותו שמונים. אלא שהגמרא מדברת בלשון ארמית שאפשר לעשות מ"תמני" "תמנין". ש"ך חושן משפט (מו ב).   146.  ואם היה כתוב שלשים או חמשים בסוף השורה, אין לחשוש שמא היה כתוב שם שלש או חמש. כי חזקה על העדים שעושים דבריהם כהוגן. ריטב"א.
ואי איתרמי ליה, ואם בכל זאת יצא לו לכתוב את המספר שלש או ארבע בסוף השורה, ניהדריה לדבוריה תרין תלתא זימני, יחזור שוב על הסכום בהמשך השטר, ואפילו פעמיים ושלש, ואז אי אפשר דלא מיתרמי ליה באמצע שיטה. בהכרח שיצא לפחות פעם אחת שהסכום יופיע באמצע השורה, ושם אי אפשר לזייף ולהוסיף אותיות, ואז אפילו אם יזייף המלוה לפני כן, הרי לא נלמד רק מהתחתון כמבואר במשנתנו.
ההוא דהוה כתיב ביה, מעשה בשטר שהיה כתוב בו שפלוני מכר לפלוני "תילתא בפרדיסא". כלומר, שליש מפרדסו.
אזל מחקיה לגגיה דבי"ת וכרעיה, הלך הלוקח ומחק חלק מגג הבי"ת, ואת רגלה, ושויה ועשה ממנו "ופרדיסא". שבמקום הבי"ת היה כתוב וי"ו, ומשמעו עתה שמכר לו שליש משדהו ובנוסף את כל הפרדס.  147 

 147.  על פי רבינו גרשום.
אתא לקמיה דאביי.
אמר ליה אביי ללוקח: מאי טעמא רויח ליה עלמא להאי וי"ו? מדוע מקום הוי"ו של "ופרדיסא" כל כך מרווח?
כפתיה ואודי! כפה עליו אביי להודות על הזיוף שעשה.
ההוא שטר דהוה כתיב ביה שפלוני קנה "מנת ראובן ושמעון אחי", את חלקם של האחים ראובן ושמעון בשדה שירשו מאביהם.
הוה להו אחא דשמיה אחי. היה להם לראובן ושמעון אח נוסף ששמו "אחי", שגם לו היה חלק באותה שדה.
אזל כתב ביה וי"ו, הלך הלוקח והוסיף וי"ו לפני ה"אחי", ושויה "ואחי". כלומר, שהוא קנה גם את חלקו של האח השלישי, ששמו "אחי".
אתא לקמיה דאביי.
אמר ליה אביי: מאי טעמא דחיק ליה עלמא להאי וי"ו כולי האי? מדוע הוי"ו נכנס שם כל כך בדוחק?
כפתיה, ואודי שהוא זיוף.  148 

 148.  משמע, שאם לא היה מודה, לא היינו פוסלים את השטר משום כך. וכן באופן הקודם. והטעם, כי לא היה המחק ניכר, שאז היינו פוסלים את השטר מחשש שמא היה כתוב שם דבר מה והוא מחק אותו, אלא שהיו האותיות מרווחות או דחוקות בלבד ועל זה אין פוסלים. ומשמע, שמכל מקום, הבית דין כופים על כך. ולכן אם יש אותיות כאלו מוטב לעשות להם קיום כדי שלא יהא נראה כערמה ויצטרכו בית דין לכפות עליהם. ריטב"א.
ההוא שטרא דהוה חתים עליה רבא ורב אחא בר אדא, שהיו חתומים שניהם עליו.
אתא לקמיה דרבא הראו את השטר לרבא.
אמר ליה רבא לבעל השטר: דין חתימות ידא דידי היא, אכן זו חתימת ידי, מיהו קמיה דרב אחא בר אדא לא חתימי לי מעולם! אלא שמעולם לא חתמתי לפני רב אחא בר אדא כפי שהוא בשטר הזה.
כפתיה ואידי! כפה עליו רבא להודות שהוא זייף את חתימתו.  149  אמר ליה רבא לזייפן: בשלמא דידי זייפת, מילא את חתימתי הצלחת לזייף. אלא את חתימתו דרב אחא בר אדא, דרתית ידיה, שידיו רועדות והכתב שבור, היכי עבדת כיצד הצלחת לזייף?

 149.  משמע שאילו לא היה מודה, היה השטר כשר אף על פי שרבא לא זכר את המעשה. ושלא כדברי הרמב"ם בהלכות עדות (ח ד), שעדים הבאים לקיים את כתב ידם צריכים לזכור את המעשה עליו נסובה העדות. ואם לאו, אין קיומו קיום. והוסיף הרמב"ם על זה "וכל מי שאינו דן בזה, לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו". ריטב"א. וראה בית יוסף (מו לז) שיישב דעת הרמב"ם.
אמר ליה: אנחי ידאי אמצרא, שמתי את ידי על החבל הנטוי על הנהר משפה לשפה, שמתנדנד כל הזמן בגלל שהעוברים על הגשר אוחזים בו, וכך הצלחתי לזייף גם את רעידת ידו של רב אחא בר אדא.
ואמרי לה, יש אומרים, שהוא הצליח לזייף על ידי שהוא קם אזרנוקא, שעמד על הדלי ששואבים בו מים מהבור כשכל גופו רועד, וכתב. וכך זייף את החתימה של רב אחא בר אדא.
מתניתין:
אין העדים רשאים לחתום על שטר אלא אם הוא נעשה מדעת הצד המתחייב בשטר הזה. במה דברים אמורים, כאשר המתחייב בשטר יכול להתנגד לכתיבתו. אך אם אין לו זכות התנגדות, או אם השטר הוא זכות עבורו, וברור הדבר שהוא רוצה בו, כותבים וחותמים העדים על השטר אפילו שלא מדעתו. ולכן:
כותבין גט לאיש, אף על פי שאין אשתו עמו.  150  אפשר לכתוב גט לבעל המגרש את אשתו, ויכולים העדים לחתום עליו גם ללא נוכחות אשתו וללא הסכמתה, והבעל יגרש בו כשירצה. לפי שאין צורך בהסכמתה של האשה לגירושיה.

 150.  ואין לחשוש שמא הבעל יכתוב את הגט בניסן ולא ימסרנו לה אלא רק בתשרי, ובינתיים יאכל פירות מנכסי מלוג שלה שעדיין שלו הם. ולאחר מכן תבוא האשה אל הלקוחות ותוציא מהם את הפירות שהם קנו מבעלה מניסן ואילך על סמך הגט שנכתב בו תאריך של ניסן. כי אין זה שכיח שיכתוב אדם גט לאשתו קודם שירצה לגרשה, "דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה". תוס' ד"ה אף על פי.
וכותבין וחותמים העדים על השובר (קבלה על תשלום כתובתה) לאשה, אף על פי שאין בעלה עמה. והיא תשמור אותו עד שבעלה ישלם לה את הכתובה, ואז תתן לו את השובר שבידה. שהרי השובר הוא זכות לבעל, ולכן אין צורך בהסכמתו לכתיבתו.  151 

 151.  התוס' הביאו, שהגמרא במסכת בבא מציעא שואלת (על כעין זה), מדוע לא נחשוש שמא היא תכתוב את השובר בניסן ולא תמסרנו לבעלה עד תשרי, ובינתיים היא תמכור את הכתובה שלה לאדם אחר, ולאחר מכן יוציא הבעל את השובר שנכתב בניסן ויפסיד לאותו לוקח? ומתרצת הגמרא, שמכאן ראיה לדברי שמואל, שהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו, מחול. שהאשה מוכרת את השטר חוב שלה שהוא הכתובה, לאדם אחר, ולאחר מכן היא מוחלת את הכתובה לבעלה, שעל אף שהכתובה כבר מכורה מכל מקום חלה המחילה שלה. ועוד מתרץ שם אביי, ש"עדיו בחתומיו זכין לו", שבכל שטר שיש בו זכות לאדם, חתימת העדים היא שמזכה לו מאותה שעה שחתמו ואפילו נמסר לו השטר זמן רב לאחר מכן. תוס' ד"ה ושובר.
ובלבד שיהא מכירן. יבואר בגמרא.
והבעל נותן את שכר הסופר של הגט, מן הטעם שיבואר בגמרא. וכן את שכר הסופר שכותב את השובר, משום שהשובר הוא לטובתו של הבעל, שעל ידו האשה לא תוכל לתבוע שוב את כתובתה, לכן עליו לשלם את הוצאות כתיבתו.  152 

 152.  רשב"ם. וכתב הרמב"ן, שיש אומרים, שזה רק במקום שאין כותבים כתובה אלא האשה גובה את כתובתה על ידי הגט בלבד או על ידי עדי מיתת הבעל. ולכן הוא צריך לשלם את שכר השובר, לפי שזו היא טובתו, שכל זמן שאין לו שובר היא יכולה לגבות ממנו שוב את הכתובה. אבל במקום שכותבים כתובה והאשה גובה את כתובתה על ידי שטר הכתובה, אם כן, בדרך כלל אין הבעל צריך לשובר אלא היא מחזירה לו את הכתובה בעת הפרעון, ורק באופן שהיא איבדה את הכתובה והבעל מסכים לשלם לה היא נותנת לו שובר, ולכן, היא צריכה לשלם את השובר, שהרי הבעל אינו צריך להפסיד בגלל שהיא איבדה את הכתובה.

דרשני המקוצר[עריכה]