בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ספר שופטים
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • הררי עוז
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הראל עוז

undefined
32 דק' קריאה
לשיעורי וידאו של הרב שמעון קליין בפרק זה:
יהודה יעלה תחילה
המלחמה הראשונה בספר שופטים
כיבוש ירושלים בידי יהודה
יהודה מוריש את ענקי חברון
כיבוש קריית ספר
כיבוש בית-אל
משמעות העיר בית אל
היחס בין השבטים ליושבי הארץ


כמעט חזר העולם לאחוריו
"ויהי אחרי מות יהושע" – אמר רבי סימון: בכל מקום שנאמר "ויהי אחרי מות", חזר העולם לאחוריו. "ויהי אחרי מות יהושע", מיד נתגרו בהן יתדות הארץ (גויי הארץ שהיו יתד תקועה לישראל – פי' המיוחס לרש"י) ... אמר רבי יודן: אילולא שהעמיד הקב"ה אחרים תחתיהם, כבר חזר העולם לאחוריו, דכתיב "ויהי אחרי מות יהושע ... ויאמר ד' יהודה יעלה"

בפרשתנו זו, תחילת דברי הנביאים בישראל נסוג העולם לאחוריו, אילולא שהעמיד הקב"ה הנהגה אחרת במקום יהושע. מאידך, גם אם לא חזר העולם לאחוריו, ירידה בודאי היתה לו. נפילה פתאומית זו בנקודת המעבר בין תקופת יהושע לתקופת השופטים, ועצירתה בידי ההנהגה החדשה, מעוררת שאלות קשות על הנהגת יהושע ועל התהליך העובר על העם אחרי מותו.
מה מתרחש באותו דור עד שעשו את הרע בעיני ד', "וימכרם ד' ביד כושן רשעתים מלך ארם נהרים", ועד שקם עתניאל בן קנז להושיעם?
כיצד בכל זאת לא חזר העולם לאחוריו? ומה עשו מנהיגי ישראל לכוון את ישראל לקראת העתיד?
הנבואה הראשונה נותנת בעקיפין תשובה לשאלות אלה.
* * *
תחילת הפרשה בשאלה כללית הנוגעת להשלמת כבושה של ארץ ישראל. עם ישראל כולו, נתכנס לאחר מות יהושע כשהשאלה העומדת על הפרק היא "מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם בו". התשובה האלקית: "יהודה יעלה, הנה נתתי את הארץ בידו". מכאן עוברים הפסוקים לתאר את כיבושיהם המשותפים של יהודה ושמעון על פי הסכם פנימי שחתמו ביניהם.
סיומה של הפרשיה מתמקד בנושא, שהיה צריך להיזכר, בתאור קצר הרבה יותר. פסוקים ה-ז אינם עוסקים כלל בכיבושים, לא בכיבושים כלליים, לא בכיבוש בזק, אף לא בהורשת יושביה. הפסוקים מתמקדים בעונשו של אחד ממלכי הערים שנכבשו על ידי שבט יהודה: אדני-בזק. כיצד נתפס, מה היה עונשו ומה היה צדוק הדין שלו 1 .
השאלה המתבקשת מפשט הפסוקים היא: מה חשיבות ספורו של אדני-בזק שנבחר להכתב בפרשת הפתיחה ?

וישאלו בני ישראל בד'
בביטוי זה, המופיע בפסוק הראשון בפרשיה, טמון אחד המפתחות להבנת הפרק כולו.
השוואה קצרה בין "השאלה בד'" בספר שופטים לבין ספר שמואל 2 מעוררת נקודה למחשבה:
בספר שמואל, המתאר את תקופות שאול ודוד, נפוצה למדי השאלה בד'. נמנה מספר דוגמאות:
1. בפרשת בעלת האוב נאמר:
ויקבצו פלשתים ויבאו ויחנו בשונם ויקבץ שאול את כל ישראל ויחנו בגלבע. וירא שאול את מחנה פלשתים וירא ויחרד לבו מאד. וישאל שאול בד' ולא ענהו ד' גם בחלמות גם באורים גם בנביאם ויאמר שאול לעבדיו בקשו לי אשת בעלת אוב...
ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אתי ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי ואלהים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד נביאים גם בחלמות ואקראה לך להודיעני מה אעשה. ויאמר שמואל ולמה תשאלני וד' סר מעליך ויהי עָרֶך ויעש ד' לו כאשר דבר בידי ויקרע ד' את הממלכה מידך ויתנה לרעך לדוד... 3

מן הפסוקים המציינים, שהפעם לא עונה ד', גם בחלומות, גם באורים, גם בנביאים, וכדברי שמואל ושאול עצמו "וד' סר מעלי", "וד' סר מעליך" ברור, שעד אותו מקרה היה שאול שואל בד' דרך קבע, ואף נענה.
2. דוד עצמו מרבה גם הוא לשאול בד' בעניינים שונים.
ראיתי את בן ישי בא נבה אל אחימלך בן אחטוב וישאל לו בד' וצידה נתן לו ואת חרב גלית הפלשתי נתן לו.
וישאל דוד בד' לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה 4
ויוסף עוד דוד לשאול בד' ויענהו ד' ויאמר קום רד קעילה כי אני נותן את פלשתים בידך... 5
ויהי אחרי כן וישאל דוד בד' לאמר האעלה באחת ערי יהודה ויאמר ד' אליו עלה ויאמר דוד אנה אעלה ויאמר חברנה 6
וישאל דוד בד' לאמר האעלה אל פלשתים התתנם בידי 7

לעומת זאת, לכל אורך תאור התקופה, בספר שופטים, משתמש הכתוב בביטוי "וישאלו בני ישראל בד'", פעמיים בלבד. כאן 8 , ובפרשת פילגש בגבעה:
ואיש ישראל התפקדו לבד מבנימן ארבע מאות אלף איש שלף חרב כל זה איש מלחמה. ויקמו ויעלו בית אל וישאלו באלקים ויאמרו בני ישראל מי יעלה לנו בתחלה למלחמה עם בני בנימן. ויאמר ד' יהודה בתחלה ...
ויעלו בני ישראל ויבכו לפני ד' עד הערב וישאלו בד' לאמר האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימן אחי ויאמר ד' עלו אליו ...
ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבאו בית אל ויבכו וישבו שם לפני ד' ויצומו ביום ההוא עד הערב ויעלו עלות ושלמים לפני ד'. וישאלו בני ישראל בד' ושם ארון ברית האלהים בימים ההם. ופנחס בן אלעזר בן אהרן עמד לפניו בימים ההם לאמר האוסף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל ויאמר ד' עלו כי מחר אתננו בידך. וישם ישראל ארבים אל הגבעה סביב ... 9

1. מדוע כה מעטים הם הכתובים המציינים את השאלה בד' בספר שופטים?
האם לא נועצו בני ישראל בתקופה זו בשכינה?
2. אם לא, מדוע בכל זאת מופיע הבטוי "וישאלו בני ישראל בד'" בפרק א' ובפרק כ'?
* * *
התשובות לשאלות הללו תתבררנה, מתוך הבנת השאלה בד'.
חז"ל, בסוף פרק כהן גדול, אומרים:
... באלו נשאלין באורים ותומים, ואין נשאלין אלא למלך, ולאב בית דין, ולמי שהצבור צריך בו 10

המקור לדברי חז"ל הוא בפרשת מינוי יהושע למנהיג, בספר במדבר.
ויאמר ד' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו. והעמדת אתו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וצויתה אתו לעיניהם. ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל. ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ד' על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה. 11

" הוא ", דורשת הגמרא, זה מלך.
חז"ל מבינים, שהמושג "לשאל בד" אינו מתיחס לפרט, ולא יתכן שתהיה השאלה פרטית, גם לא מצדו של שבט שלם. המושג "לשאל בד'" מתיחס אך ורק לשאלה כלל ישראלית הנוגעת לחיי הצבור. ממילא יכלו להשתמש בכלי הזה רק אותם שבידיהם מופקדת ההנהגה והאחריות לכלל האומה, ורק באותם מקרים שלשאלותיהם תהיינה השלכות לחיי הצבור כולו.
כשמשה רבינו ע"ה מפקיד את האומה בידי יהושע בן נון, הוא מפקיד בידיו בד בבד את הכח להשתמש בכלי האלוקי שידריך אותו בשאלות הצבור. "ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ד', על פיו יצאו ועל פיו יבאו".
על פיו של מי?
על פי הכהן המקבל הדרכה אלקית מפי השכינה. חז"ל למדים מפרשה זו, שהשאלה באורים ותומים היא צורך בסיסי להנהגת האומה, כיון שהיא מהווה את החותם האלוקי למעשי המלך, או כל מי שהצבור נזקקין לו.
תנו רבנן: כיצד שואלין? השואל (המלך או אב בית הדין) פניו כלפי נשאל, והנשאל (הכהן) פניו כלפי שכינה 12

צורת השאלה באורים ותומים היא כזו שהמלך עומד מאחרי הכהן והכהן עומד לפני השכינה, משום שתפקידו של הכהן להיות חוט מקשר בין מנהיג האומה לבין השכינה.
מכאן גם שהנהגה זו צריכה לכלול מלכות וכהונה, ולא די באחד מהם.
לכאורה, העובדה שדוד הרבה לשאל בד' בטרם היה למלך על כל ישראל אינה מתישבת יפה עם מאמר חז"ל שרק המלך נשאל באורים ותומים. ברם, על פי דבריהם, שנשאלין באורים ותומים גם למי שהצבור זקוקים לו, ההסבר פשוט. הביטוי "על פיו יצאו ועל פיו יבאו" המופיע בפרשת מנוי יהושע, עניינו, כפי שבארנו, הנהגת הצבור על פי שכינה. ביטוי זה נזכר גם ביחס לדוד, בטרם הומלך, שעה ששמש שר צבא לפני שאול.
וישמהו לו שר אלף ויצא ויבא לפני העם 13

ברור, שהאדם העומד בראש מחנה ישראל הוא איש שהצבור זקוקים לו, וממילא גם דוד שכבר בשלב זה קנה לעצמו מעמד ישראלי-כללי צריך לצאת ולבוא לפני העם על פי דבר ד'. זו היא הסבה שבגללה מרבה דוד להיוועץ בשכינה. על רקע זה ברור מאד מדוע כששאול גוער באחימלך, שהתיר לדוד הנמלט להסתייע באורים ותומים, מצטדק אחימלך בטענה: "היום החלותי לשאל לו באלקים"? 14 , שהרי זה זמן רב דוד שואל בשכינה בסוגיות שונות!

אם כך, אין ספק שהשאלה בד' היא מעניינו של מנהיג בלבד, מנהיג שבידיו האחריות לגורל הצבור כולו. מתוקף תפקידו זה עליו לקבל למעשיו במלכותא דארעא את חותמה ואשורה של מלכותא דשמיא.
כששאול מציג בפני שמואל את הצטדקותו, לפיה מוכרח היה להעלות את שמואל באוב, בגלל שהקב"ה לא ענהו, כדרכו, תמה שמואל על שאול, שאינו מבין את הקשר הברור בין "ויקרע ד' את הממלכה מידך" לבין "וד' סר מעליך".
ומכאן, שהביטוי "לשאל בד'" מעיד על קיומה של הנהגה בצבור, הנהגה אנושית הנסמכת על הנהגה אלוקית, בין אם היא מופקדת בידי אדם אחד ובין אם היא מפקדת בידי ראשי צבור. הכתוב אכן מעיד שהיתה הנהגה כזאת. "ויעבדו העם את ד' כל ימי יהושע, וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע" 15 . וכך פותחת מסכת אבות:
משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים 16

השאלה בד' מלמדת שההנהגה הכללית של ישראל, הנהגת הזקנים קיימת ופועלת. הם מתכנסים לשאול בד'. פרשת פילגש בגבעה, גם היא, על פי סדר עולם 17 , היתה בראשית תקופת השופטים, לכן גם שם יכול עדיין להופיע הביטוי "וישאלו בני ישראל בד'". מיעוט הכתובים בספר שופטים, המציינים את המושג "וישאלו... בד', הוא אחד מן הסמנים המעידים על התפרקות ההנהגה הצבורית בתקופה זו . עם התפוררות ההנהגה הזו והיעלמותה, נעלמת עמה גם היכולת להשתמש בכלי הציבורי, שעניינו להדריך את כלל האומה במהלך חייה. הירושלמי במסכת יומא אומר, שאפילו לפנחס בן אלעזר, הכהן והנביא יוצא דור המדבר אבדה רוח הקדש, עם פרוס תקופת השופטים:
ומניין שהוא מתמנה להיות כהן גדול שנאמר "ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם, לפנים ד' עמו" 18 רבי יוסי כד הוה בעי מקנטרה לרבי לעזר בי רבי יוסי, הוה אמר ליה: "לפנים עמו", לפנים עמו, בימי זמרי 19 מיחה בימי פילגש בגבעה לא מיחה 20 .

(בזמן מעשה פילגש בגבעה כבר לא היתה לפנחס רוח הקדש. אמנם נשאלו על ידו באורים ותומים, כמו שמפורש בפסוקים, אבל מעצמו לא קבל רוח הקדש, כי רק לפנים היה ד' עמו, ולכן לא מיחה במעשיהם.
השופטים, איש איש משבטו וממקומו לא יוסיפו לשאול בד', עד שתשוב ההנהגה לקראת תקופת המלכים ותרכז בידיה את השלטון על כלל האומה.

כנוס חירום
התשובה לשאלה מדוע נתכנסו ראשי הצבור דווקא בשעה זו, מצויה בצוואתו של יהושע למנהיגי העם:
כי אם שוב תשובו ודבקתם ביתר הגוים האלה הנשארים האלה אתכם והתחתנתם בהם ובאתם בהם והם בכם. ידוע תדעו כי לא יוסיף ד' אלקיכם להוריש את הגוים האלה מלפניכם והיו לכם לפח ולמוקש ולשוטט בצדיכם ולצננים בעיניכם עד אבדכם מעל האדמה הטובה הזאת אשר נתן לכם ד' אלקיכם 21

יהושע מזהיר בצוואתו את ראשי הצבור, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שאם לא תמשך התנופה בכבוש הארץ, או - במקרה הגרוע יותר - תחול נסיגה בתהליך הכבוש, יהיו תוצאותיה הרות אסון "עד אבדכם מעל האדמה הטובה הזאת אשר נתן לכם ד' אלהי אבותיכם"!
תהליך כבוש הארץ כבר נעצר פעם אחת בימי יהושע, שהשאיר את הארץ "הרבה מאד לרשתה" 22 . כיון שכך, גדולה הסכנה כפליים. החשש שגלגל הכבושים ייעצר, ואף ישוב לאחוריו גובר והולך.
א"ר סימון: בכל מקום שנאמר "ויהי אחרי" - חזר העולם לאחוריו ... "ויהי אחרי מות יהושע" – מיד נתגרו בהם יתדות הארץ. 23

יהושע מסתלק והסנהדרין, החרדה לסכנה, מתכנסת להחליט על המשך הדרך. כנוס זה הוא תוצאה ישירה מצוואת יהושע, ומטרתו: השלמת כבוש הארץ . החרדה מן האפשרות שתהליך ירושת הארץ יעצר דוחפת את הנהגת האומה למאמץ רוחני עליון להמשיכו, ומכיון שלא ידעו כיצד לפעול - שאלו בד'.

מי יעלה?
דווקא על רקע זה צריכה שאלת הסנהדרין הבהרה נוספת:
מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם בו ?

בימי יהושע היתה התשובה לשאלת היוצא בראש המחנה מובנת מאליה. בני ראובן, גד וחצי המנשה הם, שעברו חלוצים לפני המחנה בקביעות. כשתמה תקופת הכיבוש וההתנחלות, שבו לוחמי שניים וחצי השבטים לנחלתם, שבעבר הירדן המזרחי. בשאלה "מי יעלה... בתחלה", ניתן לראות נסיון למלא את החלל הריק, שנוצר בעקבות עזיבתם של שניים וחצי השבטים. אלא שהסבר זה אינו מספק.

האמנם חשבו ראשי האומה לחזר ולגבש מחדש את המערך הצבאי הלאומי?
בספר יהושע בפרק יג מסתיימת מערכת המלחמות המשותפות לכלל האומה. תקופת הכיבוש נעצרה, ויהושע הצטווה להפיל גורלות ולחלק את הארץ לנחלות: שבט, שבט ונחלתו. הצבא הלאומי מתפרק, ומכאן ולהבא מוטל על כל שבט ושבט לכבוש את חלקו, במקומו הוא. מעתה ואילך סדר הכבוש הנורמלי הוא פרטי, שבטי, בו אין ראשון ואין אחרון. על רקע זה לא ברורה שאלת "מי יעלה", מדוע שבט אחד צריך ליטול על כתפיו ראשון את המשימה, כשכל שבט אמור לפעול עצמאית בשטחו?!
* * *
עיון, בחציו השני של הפרק: פרשית כבוש בית אל, ופרשת המובלעות , שופך אור על עניינה של שאלה זו.

בית יוסף כובשים את בית אל 24 בעזרת איש היוצא מן העיר. מה חשיבות הענין?
את מהלך כבוש הארץ מחדש פותח שבט יהודה. יהודה עושה מאמץ גדול, בנסיון לכבש את חלקו. אחריו מחרה, מחזיק בית יוסף, "ויעלו בית יוסף גם הם .. וד' אתם ". בית יוסף הוא השבט השני שנוטל את היזמה לידיו, אלא שלהבדיל משבט יהודה אין הוא מצליח לכבש את בית אל בכח עצמו. יוסף צר על בית אל בנסיון להכניע את יושביה, אך ללא הצלחה. כאן מתערבת יד נעלמה, אלוקית, ומושיטה להם סיוע בדמות האיש היוצא מבית אל. הכתוב רוצה להדגיש, שעם כל הרצון של שבט יוסף, ועל אף כחו הרב, מתגלה חולשה ביכולתו להשלים את כיבוש נחלתו. עניינה של פרשת המובלעות הוא הסיפור הכושל של כיבוש הארץ ולפיכך מסדר הנביא את רשימת הכשלונות בהדרגה ברורה מן הקל אל החמור 25 :
אפרים, מנשה וזבולון: "וישב הכנעני בקרבו ".
אשר ונפתלי: "וישב בקרב הכנעני ".
דן: "וילחצו האמורי את בני דן... כי לא נתנו לרדת לעמק".
הפסוקים מספרים סיפור עגום של חולשה בירושת הארץ, השבטים אינם עושים את המוטל עליהם. סדר השבטים תואם גם לסדר גיאוגרפי : מדרום לצפון. ככל שמצפינים בסדר הנחלות הולך ומתערער כח האחיזה בארץ 26 . יהודה ויוסף מורישים את נחלותיהם, כששבט יוסף נחלש ונזקק לסיוע. שבטי המרכז כושלים במילוי המשימה, ובגבול הצפון כבר נבלעים בני ישראל בקרב הכנעני. יש קשר הדוק בין יכולתו ועצמתו הרוחנית של כל שבט ושבט לבין מדת ריחוקו מנחלת יהודה וממקום המשכן.
ברור, שהשאלה "מי יעלה" היא תולדה של מציאות קשה וכואבת, שבה אין שבט שמוכן לעלות ולכבוש את חלקו. אין, ולו גם שבט אחד, שרוצה להקדים לעלות ולהוריש את היושבים בשטחו. כל עניינו של הפרק הוא סיפור הרפיון בירושת הארץ. ענין, שמסביר גם את הקשר בין פרשת הכיבוש לבין ספורו של אדוני-בזק.
אולי שמואל הנביא כותב ספר שופטים רוצה לשלול את האפשרות, שהמעצור בירושת הארץ צמח על רקע מוסרי . שמא, נפגשו ישראל בכניסתם לארץ בעם מתוקן, שעדיין לא "נתמלאה סאתו", והרי הוא מחזיק בארץ, בינתיים, בזכות. זכות, שמקשה על בני ישראל למלא אחר צווי התורה הבסיסי "רק מערי העמים האלה אשר ד' אלקיך נתן לך נחלה לא תחיה כל נשמה . כי החרם תחרימם החתי והאמרי הכנעני והפרזי החוי והיבוסי כאשר צוך ד' אלקיך". 27
כנגד אפשרות שכזו יוצא הנביא, וחושף, לעין כל, את דמותו של הכנעני היושב בארץ. כך נהג אדני-בזק במלכים שכבש:
שבעים מלכים בהנות ידיהם ורגליהם מקצצים היו מלקטים תחת שלחני

קיצוץ בוהן הרגל - מנע את יכולת התנועה.
קיצוץ בוהן היד - מנע את היכולת לאחז חרב, את יכולת הלחימה.
הנביא מתמקד בהצהרת אדני-בזק "כאשר עשיתי כן שלם לי אלהים". אדני-בזק מודה בפה מלא, שקיומה של המפלצת הכנענית בארץ, לא רק שלא הביא תועלת ליושבי האזור, אלא גם סיכנה את סביבתה מוסרית, חברתית ותרבותית. אין יושבי הארץ הנוכחיים ראויים להחזיק בה. "שלם עוון האמורי" 28 , וממילא סלולה הדרך המוסרית ליוצאי חלציו של אברהם אבינו לרשת אותם ואת מקומם. בפרק י"ח בספר ויקרא מגלה הכתוב טפח מן העיוות המוסרי הנורא, שבעטיו מקיאה הארץ את יושביה, אותם באים ישראל לרשת. "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם " 29 . זו כנען. אילו מעשיה. הנביא מביא את העדות העצמית של מלך כנעני: "מקולקלים אנו במוסר, בפריצות, ברצח ..."
הרפיון, שהצמיח מתוכו את המציאות העגומה בה אף שבט אחד אינו מסוגל להשלים לעלות לחלקו, אינו במקומו , ועל כן בוחר הנביא דוקא במקום הזה לפרט את פרשת צדוק הדין של אדוני-בזק. לומר: הרקע לכשלון העתידי בכיבוש הארץ אינו מוסרי. הכשלון נבע, אך ורק, מרשלנות. רפיון ידיהם של השבטים, הבא לידי ביטוי בפרשת המובלעות, הוא הסבה היחידה לתוצאות החמורות, לעתיד בירושת הארץ. כיון שהארץ "נשארה הרבה מאד לרשתה", וכיוון שיהושע הזהיר שלא להשאיר , בשום אופן, את הגויים בארץ ברור מדוע חוששים זקני הדור לשקוע במצב של הקפאת תהליך הכבוש. הסנהדרין מתכנסת כדי לנסות ולהציל את ישראל מההדרדרות, ולחדש את תנופת ההתיישבות. מכיון שאין שבט שמוכן להענות לקול הקורא, מפנה ההנהגה את השאלה לקב"ה: מי יעלה?

יהודה יעלה
התשובה לשאלה מדוע נבחר שבט יהודה דווקא לנצח על מלאכת כיבוש הארץ, היא בדיוק עניינה של הפרשיה השניה: המלחמה בירושלים ובקרית ספר (פס' ח-טו).
דבר מוזר ישנו בפסוקים שלפנינו: הן הפרשה כולה מופיעה ככתבה בספר יהושע! 30 והנה בא שמואל הנביא וכותבה בשנית 31 בספר שופטים?!
וכן כותב הרד"ק בתחילתם של פסוקי הפרשיה שלפנינו:
וילחמו בני יהודה בירושלים. פירוש: וכבר נלחמו, כי בימי יהושע לכדו ירושלים כמו שפרשתי בספר יהושע 32

השאלה הניצבת במרכזה של הפרשה השניה היא: מה ראה הנביא חשיבות בפסוקים הללו, שחזר ושבץ אותם כאן, לתחילת תקופת השופטים?
הפרשה הזו היא בדיוק התשובה, שנותן שמואל הנביא לשאלה מדוע קבעה השכינה ש"יהודה יעלה". אין ספק, שרק שבט אחד מסוגל להוביל את המערכה. הוא, רק הוא היחידי שכבר הוכיח את עצמו במסירות נפשו למען הארץ, בנכונותו וביכולתו לבצע כל שנדרש ממנו למען כבוש הארץ. יהודה יעלה, כי אלו כיבושיו. זה אופיו, לכן יעלה ראשון וינצח על מלאכת כבוש הארץ.
כך גם בספר יהושע, בפרקי הכבוש, בולט שבט יהודה גבוה מעל כולם.
ויגשו בני יהודה אל יהושע בגלגל...
ועתה תנה לי את ההר הזה אשר דבר ד' ביום ההוא כי אתה שמעת ביום ההוא כי ענקים שם וערים גדֹלות בצֻרות אולי ד' אותי והורשתים כאשר דבר ד' ויברכהו יהושע ויתן את חברון לכלב בן יפנה לנחלה... 33
וירש משם כלב את שלושה בני הענק את ששי ואת אחימן ואת תלמי ילידי הענק 34

" אולי ד' אותי והורשתים", אפשר שכלב עדיין חושש 35 את חשש המרגלים, אליהם הצטרף לפני שנים, בתקופת המדבר, "אפס כי עז העם הישב בארץ... וגם ילידי הענק ראינו שם... וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות". 36 ברם, אין החשש הזה מרתיע את כלב מלנסות ולעשות את המוטל עליו בכיבוש חברון. יהודה מוסר נפשו.
עליונותו של יהודה, ביחד עם שבט יוסף, בולטת עוד יותר בפרשת הקמת משכן שילה:
ויקהלו כל עדת ישראל שִלֹה וישכינו שם את אהל מועד והארץ נכבשה לפניהם. ויִוָתרו בבני ישראל אשר לא חלקו את נחלתם שבעה שבטים. ויאמר יהושע אל בני ישראל עד אנה אתם מתרפים לבוא לרשת את הארץ אשר נתן לכם ד' אלקי אבותיכם 37

הרקע לפסוקים ידוע: לשנים וחצי שבטים כבר דאג משה לנחלה. שאר השבטים ממתינים ליהושע שיוריש להם את חלקם בעבר הירדן המערבי. השבטים היחידים שנטלו את יוזמת הכבוש לידיהם הם יהודה ויוסף (אפרים וחצי המנשה). שבעת השבטים הנותרים יושבים בשילה ומחכים . על כך גוער בהם יהושע: "עד אנה אתם מתרפים לבוא לרשת את הארץ".
גם בפרק א בספר שופטים בולטים שבטי יהודה ויוסף. הכיבוש הממשיך את כיבושי יהודה הוא כיבוש בית אל בידי בני יוסף. הם השבט השני, שמצליח להשלים את משימותיו, אלא שהשבט הראשון הוא יהודה, שגדולתו מתגלה ביתר שאת בפרשיה השניה בפרקנו. נראה, שסיפור כבוש קרית ספר חוזר במדת מה על ספור כבוש קרית ארבע. זה, כמו זה מלווה בחששות, שהרי אם לא היה קושי יוצא דופן לכבש את קרית ספר, לא היה כלב צריך להציע את עכסה בתו ל"אשר יכה את קרית ספר". הצורך בתמריץ הזה מאשש את ההשערה שקרית ספר היתה מעוז קשה מאד לכבוש, אולי הקשה מכולן. אף על פי כן לא נרתע עתניאל בן קנז, שלימים יהיה השופט הראשון בישראל, מלכבוש את העיר. כיבוש קרית ספר, קרית ארבע ודמויותיהם של עתניאל ועכסה משרטטים את הקוים לדמותו ולגבורתו של שבט יהודה, השבט היחיד בעל עצמה רוחנית וגבורה מעשית.
דמותה של עכסה חושפת צד נוסף באופיו של שבט יהודה. לא רק גברים, אלא גם נשים שותפות למסירות הנפש. לא רק בכיבוש הארץ, אלא גם ביישובה . "הבה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני ונתתה לי גלת מים". יכולתו של יהודה להוריש את הארץ ולהפריח את השממה, מצטרפת לגבורתו בירושת יושבי הארץ 38 , ונותנת תמונה שלמה, המשמשת הסבר וסבה לקביעה האלקית של פסוק ב: "יהודה יעלה".
זו, אם כן, הסבה לחזרה על כיבושי שבט יהודה: להבליט את סבת הבחירה בשבט יהודה להובלת המשך הכבוש.

חברון וירושלים
מבין כיבושיו הרבים של יהודה, פותחת פרשיה זו בכבושי ירושלים וחברון דוקא.
ויהי אחרי כן (אחרי מות שאול) וישאל דוד בד' לאמר האעלה באחת ערי יהודה ויאמר ד' אליו עלה ויאמר אנה אעלה ויאמר חברנה ...
ויבאו אנשי יהודה וימשחו שם את דוד למלך על בית יהודה 39
בן שלשים שנה דוד במלכו ארבעים שנה מלך. בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה 40

חברון - ערש המלכות. 41
ירושלים - מקדש מלך, עיר מלוכה.
לעתיד, כשדוד, המלך משבט יהודה, יעלה למלוכה הוא יסלול את דרך המלכות, בהוראת ד', דרך שתי הערים הללו: חברון וירושלים. בחברון ייסד את מלכותו, ובירושלים יכין את המקדש. הנביא פותח בתיאור הכיבוש של שתי ערים מרכזיות מאד בחיי האומה, אשר לחשיבותן נודעת חשיבות מכרעת במהלך כיבוש הארץ 42 .
היוצא, אפוא, הוא שאין בפרשה הזו, ולו שמץ של כפילות מיותרת. זוהי הפרשה דרכה בוחר הנביא להסביר מדוע "יהודה יעלה" בראש. הנביא מציג את שבט יהודה: זהו יהודה. זו גבורתו, אלו כיבושיו, לכן יעלה וינצח על מלאכת כיבוש הארץ.
* * *
הפרשה השלישית בפרק אינה עשויה מקשה אחת. נהפוך הוא. הכתובים מדלגים מעניין לעניין.
ששה עניינים שונים נמסרים בכתוב:
הגירת בני הקיני מיריחו לערד
כיבושי יהודה ושמעון בחרמה
כיבוש ארץ פלשתים
מובלעות כנעניות בשטח יהודה כיבוש חברון
כשלון הכיבוש של בנימין
מהי הנקודה המשותפת לששת הפסוקים?

בני הקיני
מי הם?
באיזה אופן הם קשורים למסכת כיבושי יהודה?
ומדוע הם שפותחים את הפרשיה החדשה?
בפרשת בהעלתך מסופר שמשה מציע לחותנו להצטרף למסעם אל ארץ ישראל, אבל יתרו מסרב. בניו, ככל הנראה, הצטרפו 43 , ועליהם אומרים רבותינו את הדברים הבאים:
"והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ד' עמנו והטבנו לך" 44 . וכי מה טובה הטיבו לו? אמרו: כשהיו ישראל מחלקין את הארץ הניחו דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה. אמרו: כל מי שיבנה בית הבחירה בחלקו יטול דושנה של יריחו. נתנוהו (בינתיים) ליונדב בן רכב חלק בראש 45 והיו אוכלים אותה ארבע מאות שנה וארבעים שנה... כיון שהשרת שכינה בחלקו של בנימין באו בני בנימין לטול חלקם. עמדו (בני יתרו) ופנו אותו מפניהם שנאמר "ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים. 46

(ביאור: השבט, שבעתיד יתברר, כי מקום המקדש בנחלתו - יפסיד שטח. לשם כך השאירו ביריחו קרקע פוריה מאוד, ששטחה שווה לשטח המקדש, 500 אמה רבועות. חלק זה לא נמסר לירושה. לעתיד, כשיתברר בחלקו של מי תשרה השכינה - יזכה הוא בשטח שביריחו כפיצוי לאדמות שתופקענה לצורך בנין הבית).
ברם, הוכחת חז"ל לקיומה של אדמת-חליפין שכזו, תמוהה מאד.
הראיה, שבני יתרו קבלו אדמה כפקדון עד לבנין המקדש היא מ... תחילת תקופת השופטים!
"ובני קיני עלו מעיר התמרים", ומדוע באמת עלו? האם בגלל שהתגלה מקומו של בית המקדש? האם נקבע מקום השכינה בתקופה זו בחלקו של מי שהוא מן השבטים? והרי מות יהושע קדם כארבע מאות שנה 47 לזמן בנין הבית?!
כדרכם, רצו חז"ל לגלות את הרעיון, הטמון בתיאור מעשי יהודה בנבואת הפתיחה של הספר.
חז"ל מבינים, שאם הכתוב אומר שבני קיני עולים מיריחו לערד, הווה אומר שהיתה להם סבה חשובה לעשות את זה.
הסבה כתובה בפרשה הקודמת:
יהודה הוא השבט שפותח את כיבושי נחלותיו בתנופה אדירה. בראש רשימת כיבושיו נמצאות ירושלים וחברון: יהודה כובש את חברון, משם הוא ממשיך לכיוון ירושלים, משתלט עליה, ושורף אותה. ירושלים מהווה נקודה מרכזית בפרשיה. בה פותחת הפרשיה, "וילחמו בני יהודה בירושלים ", ובה היא מסיימת, "ואת היבוסי ישב ירושלם לא הורישו בני בנימין וישב היבוסי את בני בנימן בירושלם עד היום הזה". ירושלים מקבלת חשיבות מרובה מאד במסכת כבושי יהודה. אם בשעה שיהודה כובש את ירושלים מתפנים בני הקיני משטחי יריחו נראה שהם הבינו שתמה תקופת הפקדון. מהרה יבנה המקדש. יתרה מזו: כדי להפגין את זכותו על ירושלים, מקום המקדש, נאות יהודה להקצות לבני יתרו שטח חלופי משלו, כדי ליטול מידם את דושנה של יריחו, ולהצהיר בכך קבל עם, שקרב ובא הזמן בו תשרה שכינה בבית המקדש. בני הקיני, שמבינים את משמעות המאורעות ממהרים לעלות לנגב יהודה, לערד.
הפרשה השלישית בפרק היא הפועל היוצא מהפרשיה השניה. היא מספרת מה היו התוצאות, שארעו בשטח בעקבות בחירת יהודה. ברגע שנבחר יהודה לנצח על מלאכת כיבוש הארץ, הוא פתח בתנופה, שלא הותירה מקום לספק בדבר כוונותיו מרחיקות הלכת. ליהודה היתה תכנית, אולי עוד מזמן יהושע, ולפיה ינסה למשך אחריו את כל האומה עד להקמת המלכות ובנין בית המקדש. כיבושי ירושלים וחברון, שסידר הנביא בראש רשימת הכיבושים הם בבחינת הצהרת כוונות. יהודה שואף לרוץ קדימה ולהרים את קרן ישראל מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. בין הראשונים שקלטו את הרמזים העבים ששדר יהודה, היו בני הקיני, שמהרו להעביר את הפקדון שברשותם למי שנראה היה להם בעליו החוקי. זה, הזדרז להקצות להם שטח חלופי בתחום שלטונו כדי להעמיד את דושנה של יריחו לשבט היורש את נחלת המקדש.
הפסוק בענין בני הקיני פותח את הפרשיה החדשה כיון שהוא מהווה את האות לפתיחתה של שרשרת תגובות למעשיו של יהודה, שמצא עצמו דוהר קדימה לקראת מימושה של התכנית האלוקית, שלהגשמתה צפה זמן רב.
ייסוד המלכות והמקדש.

יהודה ושמעון
הסיבה לתלותו של שמעון ביהודה טמונה בברכות יעקב, בפרשת ויחי:
שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרֹתיהם. בסֹדם אל תבֹא נפשי בקהלם אל תחד כבֹדי כי באפם הרגו איש וברצֹנם עקרו שור ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל 48

אכן נתקיימה "ברכתו" של יעקב במלואה 49 :
שמעון אינו יורש נחלה עצמאית. נחלתו מובלעת בתוך נחלת יהודה. ערי שמעון נמצאות בתוך גבולות יהודה 50 .
כך כתוב בספר יהושע, בפרשת נחלת בני שמעון:
ויצא הגורל השני לשמעון למטה בני שמעון למשפחותם ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה 51

ובסיום הפרשיה:
זאת נחלת מטה בני שמעון למשפחתם מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם 52

הקב"ה קבע: יהודה יעלה, אבל שמעון יושב בשטחו.
שיתוף הנחלות יצר מציאות צבאית מאוחדת לשני השבטים. שמעון צריך להשתתף במאמץ. על רקע זה צומחת ההצעה, שמציע יהודה לשמעון בפסוק ב': "עלה אתי בגורלי ונלחמה בכנעני והלכתי גם אני אתך בגורלך". אם תרצה עזרה בחלקך, עלה אתי גם לחלקי.
"וילך אתו שמעון".

תיקון העבר
תכניתו של יהודה הולכת וקורמת עור וגידים, והוא כובש בזו אחר זו ערים, שמשמעותן ביחס לכבוש הארץ עמוקה מאד.
חרמה, ארץ פלשתים וחברון.
ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקרא שם העיר חרמה.

בהסבת שם העיר לחרמה מוזכר כנראה רק יהודה, "ויקרא" - לשון יחיד. למה חותר יהודה? מה עומד מאחורי השם "חרמה" 53 ?
חרמה מוזכרת בתורה, בפרשת המעפילים. מתברר, שיש למיקומה משמעות עמוקה מאד ביחס לכיבוש הארץ.
וישכִּמו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ד' כי חטאנו. ויאמר משה למה זה אתם עברים את פי ד' והִוא לא תצלח. אל תעלו כי אין ד' בקרבכם ולא תנגפו לפני אֹיביכם. כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב כי על כן שבתם מאחרי ד' ולא יהיה ד' עמכם. ויעפילו לעלות אל ראש ההר וארון ברית ד' ומשה לא משו מקרב המחנה. וירד העמלקי והכנעני היֹשב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה 54

ביתר פרוט חוזר משה על פרשת המעפילים בספר דברים פרק א' פסוקים מ-מו.
כדי להבין היטב את פרשת המעפילים נזדקק לרקע מקדים.
שלשה מסלולים אפשריים נכונו לעם היוצא ממצרים לקראת כניסתו לארץ:
1. דרך הים.
2. דרך המדבר.
3. דרך עבר הירדן המזרחי.
האפשרות הראשונה להכנס לארץ, שהיא גם האפשרות הקצרה והנוחה ביותר, נפסלה כבר בראשית הדרך, ביום יציאתם ממצרים:
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם 55
ארץ פלשתים, שמיקומה בדרומה של דרך הים המוליכה ממצרים לישראל שימשה מחסום לישראל. בגלל המכשול הזה נפסלה הדרך הראשונה, דרך הים. חוסר בשלות לאומית של ישראל בא לידי ביטוי בחוסר יכולתו להתמודד עם המכשול . "פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה". לפיכך מנע רבש"ע את ההליכה בדרך הים ואת המלחמה, שהליכה זו מוכרחה היתה להוליד.
מכאן פנה העם למסלול שני.
ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף 56
בדרך המדבר היו אמורים בני ישראל לעלות מקדש ברנע, שבמדבר פארן ולהיכנס לארץ ישראל מדרומה .
ונסע מחרב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא ההוא... ונבא עד קדש ברנע. ואֹמר אֲלֵכֶם באתם עד הר האמרי אשר ד' אלקינו נֹתן לנו. ראה נתן ד' אלקיך לפניך את הארץ עלה רֵש כאשר דבר ד' אלקי אבתיך לך אל תירא ואל תחת. ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ... 57

לאחר שנת חניה במדבר לצורך הקמת המשכן נעשו ההכנות לכניסה לארץ ישראל מדרומה. העם יושב בקדש ברנע ומשה מצווה עליהם לעלות ולרשת את הארץ , אלא שאז עולה רעיון המרגלים, שנשלחים לתור את הארץ. המרגלים חטאו והחטיאו. בעקבות החטא נגזרו על העם שלש גזרות, שתיים מהן נוגעות להמשך מסעיהם:
1. ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה 58 מות דור יוצאי מצרים
2. ובניכם יהיו רֹעים במדבר ארבעים שנה 59 גזרת הנדודים
3. מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף 60 שנוי מסלול הכניסה לארץ
על משמעות הפניה לאחור, לדרך ים סוף עומד רש"י בפירושו לפרשת דברים:
ונפן ונסע המדברה. אילו לא חטאו היו עוברים דרך הר שעיר ליכנס לארץ מן דרומו לצפונו, ובשביל שקלקלו הפכו לצד המדבר שהוא בין ים סוף לדרומו של הר שעיר והלכו אצל דרומו מן המערב למזרח דרך ים סוף, דרך יציאתן ממצרים שהוא במקצוע דרומית מערבית. משם היו הולכים לצד מזרח. 61

כלומר: עונשם של המרגלים, לבד גזרת הנדודים, ומות דור המדבר היה: חסימת דרך הכבוש מדרום.
ברם, היו מבני ישראל שלא השלימו עם הגזרה. למחרת הגזרה הם משכימים לעלות לכוון ארץ ישראל בנסיון נואש להכנס אליה מדרומה, "וישכימו בבקר לעלות אל ראש ההר". הנסיון נכשל. הגזרה נחתמה. "וירד העמלקי והכנעני הישב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה ".
חרמה, אפוא, היא המקום שבו נסתם סופית הגולל על האפשרות להכנס לארץ ישראל מדרומה.
מכאן ואילך יצטרכו בני ישראל לפנות, על כרחם, למסלול שלישי. מסלול מאולץ, שבלבל את הסדר והכשיר בעקיפין שטח חדש לנחלת שנים וחצי שבטים מישראל.
דרך עבר הירדן המזרחי.
העובדה, שעם מינויו לתפקיד פונה שבט יהודה דווקא אל שני היעדים הללו: חרמה ופלשתים, מעידה על הכוונה העמוקה שבכיבושיו: לתקן מהשורש את מהלך הכניסה לארץ. למחוק את הכשלונות מן העבר. זו הסבה שיהודה רואה צורך לכבש את צפת, עיר בגבול הדרום 62 ולהמיר את שמה ל"חרמה". לאמר: טוהר נגע המרגלים, וסרה חרפת המעפילים. אמנם כבר נקרא שם המקום בעבר "חרמה", על שם תבוסת ישראל, אולם הפעם שונה קריאת השם לחלוטין. יהודה מכנה את העיר בשם "חרמה" על שום שזכה לקיים את הציווי"החרם תחרימם" , בהורשת יושבי הארץ הכנעניים. מכאן פונה יהודה לתקן את הפגם השני, שחצץ בין ישראל לארצם: פלשתים. אותם פלשתים שלא הנחה הקב"ה את ישראל דרכם, "פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה". חלפו ארבעים שנה ויהודה מגיע בשל יותר, ומתקן מן היסוד את המכשול הזה. הוא כובש את עזה, אשקלון ועקרון שהיו, בעבר, מכשול לכבושה של ארץ ישראל, מדרך הים.
פרשה זו עוסקת בפעולתו של יהודה עצמו, והם המעשים המצביעים על רצינות כוונתו להוביל את מהלך הכיבוש המחודש. לא רק שיהודה נכון לרשת את הארץ, ולייסד מלוכה ומקדש, אלא שהוא שואף גם לתקן מן היסוד את מהלכי כיבושה של ארץ ישראל. יהודה מוחק את חרפת כשלונות הכיבוש מן העבר. משום כך הוא מזדרז להחליף את שמה של צפת לחרמה, ממשיך לארץ פלשתים ומשם לחברון.

חברון
ויתנו לכלב את חברון... ויורש משם את שלשה בני הענק

עניין זה של כיבוש חברון הוזכר כבר במסגרת הפרשיה הקודמת.
וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון ושם חברון לפנים קרית ארבע ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי.

החזרה על הענין מלמדת, שלמשמעותה של כיבוש חברון יש קשר לעניין כיבוש חרמה ופלשתים. קשר כה הדוק, שניתן להבין את עומקו רק על רקע שני הכבושים הללו. משום כך חוזר הנביא וכותב שנית את עניין כבוש חברון בין פסוקי פרשיה זו.
אילו זכו ישראל ולא חטאו במרגלים היו נכנסים לארץ מדרומה. עכשיו שחטאו השתנה כיוון הכניסה מדרום למזרח. המפסיד הראשי משינוי המסלול היה שבט יהודה. לו זכו ונכנסו מדרום, היתה חברון, בירת יהודה, העיר הראשונה בה היו פוגשים בני ישראל בכניסתם לארץ. "ויעלו בנגב ויבא עד חברון " 63 . זכורים דברי רבותינו ש"ויבא" מתיחס לכלב בן יפונה. עולה כאן אפשרות שאילולא חטא המרגלים היה כלב בן יפונה מנהיגם של ישראל אחרי משה. חברון, ולא יריחו, היתה הופכת ל"מנעולה של ארץ ישראל" 64 , על כל המשמעויות הכרוכות בכך. אולי גם המשכן היה מוקם בחברון. ורק ירידת העם גרמה שינויים גורליים. יהודה מעונין לחזור לתכנית המקורית: לכבוש את צפת ופלשתים, ובכך לסלול חזרה את הדרך אל חברון, ערש המלכות ובירת יהודה, על כל המשמעות הרוחנית הכרוכה בזה.

המובלעות
בפשט הפסוקים מתגלה סתירה לכאורה בין פסוק יח לבין פסוק יט:
בפסוק יח כתוב:
וילכד יהודה את עזה ואת גבולה ואת אשקלון ואת גבולה ואת עקרון ואת גבולה

ובפסוק יט כתוב:
ויהי ד' את יהודה וירש את ההר כי לא להוריש את יֹשבי העמק כי רכב ברזל להם

מפסוק יח משמע שיהודה מוריש את ישבי השפלה שבשטחו וכובש את ארץ פלשתים (השוכנים בשפלת הדרום שבשטחי יהודה), אבל מפסוק יט משתמע ההפך הגמור: יהודה מסוגל להוריש את יושבי ההר (רכס חברון, גוש עציון, הרי ירושלים) הנמצאים במזרח נחלתו, אבל על ישבי השפלה אין הוא מצליח להתגבר, לאמר: יהודה אינו כובש את ארץ פלשתים!?
ברם, דיוק הפסוקים מורה כי המקורות הללו אינם סותרים. אדרבה, הם משלימים זה את זה.
יהודה לוכד את ישבי העמק, אבל אינו יכול להוריש אותם.
ההבדל בין "ללכוד" ל"להוריש" הוא פשוט:
לכידה - משמעותה שלטון צבאי מוגבל, המושג מכח השליטה בשטח.
הורשה - משמעו להרג או לגרש 65 את ישבי האזור.
מצבם של יושבי העמק מורכב. יושבי העמק אינם נלחמים ביהודה. אבל עדיין אין יהודה מסוגל להורישם, בגלל רבוי רכבי הברזל, "צבא השריון" הפלשתי, שהקשה מאד את המלאכה על שבט יהודה.
קיומן של מקומות כנוס לרכבי הברזל הפלשתיים מעיד על קיומן של מובלעות פלשתיות בשטחי יהודה עצמו. הנביא חושף סדק בתכניותיו של יהודה. סדק שעוד ילך ויתרחב בעתיד. יהודה פותח את מסע הכבוש בעצמה רבה, אך כבר בתחילת הדרך מתגלים בקיעים בכחו. הרפיון הכללי באומה נותן אותותיו גם בשבט יהודה עצמו, שנכשל בירושת הפלשתים.
ההבדל שבין יהודה לשאר השבטים הוא שיהודה רוצה להוריש את ישבי העמק. הוא אינו מתרפה. הוא פשוט אינו יכול. על הפסוק "כי לא להוריש" מסכימים פה אחד המפרשים לתרגומו של יונתן בן עוזיאל: "ולא יכילו לתרכא" - ולא יכלו להוריש. יהודה עושה כל שביכולתו ואף מעבר לכך לשם הגשמת תכניתו. פסוקים יח-יט חושפים את הבקיעים ביכלתו של השבט המוביל. יציבותו של שבט יהודה מתחילה להתערער.
אבל גם שבט אחר פוגע קשות בתכניותיו של יהודה.

בנימין וירושלים
ואת היבוסי יֹשב ירושלם לא הורישו בני בנימן וישב היבוסי את בני בנימן בירושלם עד היום הזה

ובספר יהושע נאמר:
ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יכלו בני יהודה להורישם וישב היבוסי את בני יהודה בירושלים עד היום הזה. 66

למי שייכת ירושלים? ליהודה או לבנימין?
כך שנו חכמים במסכת יומא:
מה היה בחלקו של יהודה: הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין: אולם והיכל ובית קדשי הקדשים. ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי. 67

הגבול בין יהודה לבנימין עבר בהר הבית, במקומו של מזבח העולה.
איזה חלק במזבח היה בחלקו של בנימין ואיזה ברצועה שהיתה שיכת ליהודה?
מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה. 68
יהודה נוחל באורך הצד הדרומי והמזרחי של המזבח, רצועה בעובי אמה. בנימין נוחל את הצדדים צפון ומערב ועוד נוגס אמה אחת בדרום ואמה אחת במזרח המזבח, מצדי יהודה. זאת על מנת שיוכל לנחול שלש קרנות במלואן. "וקרן מזרחית דרומית (של יהודה) לא היה לה יסוד לפי שלא היתה בחלקו של טורף" 69 . כי לא שרתה שכינה אלא בחלקו של בנימין שנאמר עליו: "חֹפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן" 70 . בכל השטח של יהודה במזבח היתה... מגרעת! לא היה יסוד בחלקו של יהודה. במקום יסוד היה שם חלל. אין ליהודה חלק במזבח. ירושלים נחלקה בין יהודה לבנימין, אבל המפתח להשראת שכינה נמצא בידי בנימין בלבד.
יהודה עושה את כל ההכנות להגשמת תכניותיו מרחיקות הלכת. הוא כובש בסערה כל שביכולתו: בזק, קרית ספר, צפת, עזה, אשקלון, עקרון וחברון אבל מקום המפתח הוא ירושלים. בכיבושה תלויה ועומדת כל התכנית. כאן יזדקק יהודה לעזרת בנימין. היעד החשוב ביותר בעיר נמצא באחריות בנימין, בנימין אינו עוזר ליהודה, ואינו כובש את היבוסי. הוא משאיר אותם בשטח שלו. שטח, שבלעדיו לא יוכל יהודה להתקדם ולו צעד אחד נוסף. 71
ביהושע נאמר "ולא יכלו בני יהודה להורישם". ומדוע לא יכלו?
בספר שופטים חושף הנביא את הסבה שעמדה מאחורי הפסוקים שבספר יהושע: יהודה תלוי בבנימין, ובנימין מתרפה מלהוריש את חלקו. בנימין משאיר את היבוסי בירושלים, ואלה ימשיכו להחזיק בירושלים עד שיואב בן צרויה ישתלט עליה, ויכשיר אותה להקמת עיר דוד. ביום מן הימים עוד יבוא איש יהודה, דוד המלך, וימצא את מלך יבוס, ארונה, חורש במקום המזבח. רק אז יגאל דוד את מקום המקדש.
בנימין הוא המעצור הנוכחי של שבט יהודה.
מדוע בנימין אינו מתאמץ?
מאז ומעולם היתה נתונה ההנהגה בישראל במאבק בין בני לאה לבין בני רחל, בין שבטי יוסף ויהודה. במות יהושע רואה שבט יהודה עיתוי מתאים להעביר לידיו את ההנהגה. יהושע בן נון עצמו - משבט אפרים, מבני רחל. לאחר מותו מורה הקב"ה לסנהדרין: "יהודה יעלה". יהודה יודע, שמלכות בית יוסף היא מלכות זמנית בלבד, יתכן שרצה כבר להעמיד מלך מיהודה 72 . לשם כך הוא ניגש להכין את ערי המלכות: חברון וירושלים. הכתוב מגלה, שבכיבוש ירושלים נתקל יהודה במעצור, בנימין. שמא לא אצה לו הדרך כל כך, ולא ראה חשיבות גדולה בחידוש מלכות יהודה. 73 בסופו של דבר הכריע בנימין את כף המאזניים. הנביא חותם את פסוקי הפרשיה במלים: "וישב היבוסי את בני בנימין בירושלם עד היום הזה".
תכניתו של יהודה נעצרה.

סיכום:
הפרק הראשון בספר עוסק בהתעוררות לכיבוש הארץ, לאחר מות יהושע.
עם ישראל סובל מרפיון כללי חמור בירושת הארץ. כדברי רבי סימון במדרש "חזר העולם לאחוריו". הסנהדרין, החרדה להשלמת כבוש הארץ, מתכנסת לשאול בד': מי יוביל את מהלך הכבוש? השכינה מחזירה: "יהודה". יהודה הוא היחיד, שמסוגל 74 להוביל את המהלך והוא מבצע זאת מכח עצמתו הרוחנית. הפרשיה השניה פורשת לעינינו תכנית מקיפה, לפיה ינסה יהודה להכין את המלוכה. הוא מתחיל לסלק את כל המכשולים בדרך למקדש. מכשולים מן העבר ומן ההווה. אז צצה הבעיה הראשונה בתכנית, יהודה אינו יכול ליושבי העמק. המעצור הסופי, מתגלה אצל בני בנימין, וסותם את הגולל על תכניתו של יהודה - לתת תנופה למהלך כבוש הארץ המחודש. התוצאה: "וישב היבוסי... בירושלם עד היום הזה".
תנופת הכיבוש נעצרה.


^ 1 אין ספק, שהנביא מבליט על ידי כך שתי זויות ראיה שונות של המאורע. ההוכחה לכך היא הכפילות שבפסוקים ד-ה: ענין הכאת הכנעני והפרזי נזכר, כמעט באותה הלשון, בשני הפסוקים. נראה, אפוא, שהנביא בוחן, מזוית ראיה נוספת, את אותו המאורע, לשם התמקדות בענין מסוים.
^ 2 בשאלת השימוש באורים ותומים בזמן יהושע נחלקו הפרשנים:
לדעת המלבי"ם, בתקופת יהושע לא נזקקה ההנהגה לשמוש באורים ותומים. פעמים רבות נזכר בספר יהושע הביטוי "ויאמר ד' אל יהושע", שעניינו להורות על קיומה של הנהגה אלקית ברורה ורציפה הנמסרת לנביא, כמו גם "ויאמר ד' אל משה". בשתי התקופות הופיעה ההדרכה האלקית למנהיגי האומה, בדרך הנבואה.
לדעת הרלב"ג, נראה שגם בימות יהושע שמשו האורים ותומים במקביל לנבואה. הרלב"ג על הפסוק "ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל" מעיר, "כי אין הרצון בזה לומר שלא היו שואלין באורים ותומים בימי יהושע כי התורה העידה כי בימי יהושע גם כן ישאלו במשפט האורים". בדבריו "התורה העידה", מתיחס הרלב"ג למקור מפרשת פנחס (יובא להלן) ולפיו נראה כי בתחומים רבים בחיי הצבור היו שואלים באורים ותומים. כך או כך, הדרך של דרישת אלקים בשאלות הצבור, באופן זה או אחר, נפוץ היה עד כדי כך, שבפרשת הגבעונים נוזף הכתוב באיש ישראל על האמון שנתנו באנשי גבעון, ועל ההחלטה שקבלו ביחס אליהם, מבלי להוועץ בשכינה, בצורה זו או אחרת:
"ויקחו האנשים מצידם ואת פי ד' לא שאלו ויעש להם יהושע שלום ויכרת להם ברית לחיותם וישבעו להם נשיאי העדה" (יהושע ט', יד-טו).
^ 3 שמואל א כ"ח, ד-יח; ועיין עוד שם י"ד, יח, לז, מא; כ"ב, יג.
^ 4 שם כ"ג, ב.
^ 5 שם כ"ג, ד.
^ 6 שמואל ב ב' א.
^ 7 שם ה' יט.
^ 8 שופטים א' א.
^ 9 שם כ' יז-כט.
^ 10 יומא עא:
^ 11 במדבר כ"ז יח-כא.
^ 12 יומא עג., רמב"ם הלכות כלי מקדש י' יא.
^ 13 שמואל א י"ח יג; וכן שם טז.
^ 14 שמואל א כ"ב טו.
^ 15 שופטים ב' ז.
^ 16 אבות פ"א מ"א.
^ 17 מדרש ר' יוסי בן חלפתא המפרט את דברי הימים מימות אדם הראשון ועד לתקופת הבית השני.
18דברי הימים א ט' כ.
^ 19 עיין במדבר כ"ה ו-ט"ו.
^ 20 ירושלמי א' א.
^ 21 יהושע כ"ג יב-יג.
^ 22 שם י"ג א.
^ 23 בראשית רבה ס"ב ד.
^ 24 בפרשת הנחלות, (ביהושע י"ח כב) נזכרת בית אל כעיר בנחלת בנימין, ולא באחת מנחלות בני יוסף.
"למדנו ששתיים היו" (רש"י שם). כלומר: ישנן שתי ערים, ששמן בית אל.
האחת בגבול בנימין, ושניה כנגדה בנחלת אפרים, והיא הנקראת לוז.
^ 25 מנשה, אפרים, זבולון, אשר, נפתלי ודן. מהו הקריטריון לפיו מסדר הנביא את רשימת השבטים בפרק זה?
סדר רשימת השבטים, המופיעה בפרשת המובלעות כאן, זהה לחלוטין לסדר המופיע בפרשת הגורלות (יהושע י"ח-י"ט). דהיינו, סדר מקביל לצורה המקורית בה חלק יהושע לבני ישראל את הארץ לראשונה: יהודה, יוסף, בנימין, שמעון, זבולון, יששכר, אשר, נפתלי, דן. מעבר לכך נראה שלנביא היתה כונה נוספת כשבחר להשתמש דוקא בסדר זה. הוא בוחר להעמיד זה לעומת זה את רשימת הגורל האלוקי של ספר יהושע מול רשימת הכשלונות השבטיים של ספר שופטים, בכדי להבליט את הכשלון, שבמסירות הנפש על ארץ ישראל, שנחלקה בגורל אלוקי. הגורל, שכל עניינו חלוקה אלוקית של הארץ, נרמס צעד אחר צעד ברגלי השבטים: מנשה, אפרים, זבולון, אשר, נפתלי וכו', כשכל שבט מתרחק יותר ויותר מן הגורל, שקבעה לו השכינה בימי יהושע.
על מיקומו של בנימין, אחרי יהודה ולא אחרי יוסף, ועל צירופו של שמעון ליהודה נעמד בהמשך.
הקושי הבולט לעין ברשימה הזו, הוא חסרונו של שבט יששכר. במחשבה ראשונה ניתן היה לתרץ שבשטחי יששכר פשוט לא היו מובלעות! אלא שאם נכון הדבר, היה צריך יששכר להופיע בראש הרשימה, לפני או אחרי יהודה, כשבט שבצע את מלאכת הכבוש ללא דופי, ולא "להעלם" ממנה!
תתכן אפשרות, ששמואל פטר את יששכר מאחריות למובלעות שהיו בתחומו בשל ההסכם שהיה ליששכר מקדמת דנא עם זבולון. ראוי לשים לב לפירושו של אבן עזרא על הפסוק (דברים ל"ג, יח) "שמח זבולון בצאתך" - למלחמה. יששכר יושב באהלו, בעוד שהאחריות על חיי המעשה רובצת על כתפי זבולון.
האפשרות השניה היא, שאמנם לא היו מובלעות בתחומי יששכר, אבל העובדה הזו אינה תוצאה של גבורה מיוחדת של שבט יששכר, אלא משתי סיבות אחרות:
1. שבט יששכר מוקף בנחלותיהם של שבטים אחרים מישראל.
2. עיון בפרשת הנחלות מגלה, שהערים הבעייתיות שהיו בכל זאת בשטחי יששכר (תענך, מגידו, דאר, בית שאן, יבלעם) נמסרו לידי שבט מנשה, והוא זה שלחובתו זוקף הכתוב את הכשלון בהורשת הערים הללו, שאינן בתחומו! (עיין ביהושע ט"ו, יא-יג).
חז"ל בבראשית רבה צ"ח יז, חלקו בדבר, יש שאמרו ששבט יששכר לא הניח גויים, ויש אומרים שהניח וגבה מהם מס.
^ 26 המקדש ושבט יהודה - משכנם בדרום. ככל שמצפינים יותר הולכת הקדושה ופוחתת. צד ימין, הדרום, מעולה יותר בקודש "ארך חיים בימינה", "ימין ד' עשה חיל", "הרוצה שיחכים - ידרים". צפון הוא הצד הגשמי , היותר מנותק מן הקודש. ביטוי לזה נמצא גם בסדר נחלות השבטים בארץ ישראל. בני השפחות נוחלים בצפון הארץ, אחריהם נפתלי, זבולון ונפתלי. אפרים ומנשה (בית יוסף) - במרכז. יהודה ובנימין חולקים את מקום המקדש.
^ 27 דברים כ' טז-יז. חז"ל (יומא כב:) מלמדים מה היתה הבעיה, שהכשילה את שאול במלחמת עמלק:
"וירב בנחל. אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול לך והכיתה את עמלק, אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, על הנפשות הללו על אחת כמה וכמה, ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו?. יצתה בת קול ואמרה לו: אל תהי צדיק הרבה."
הקושי, שהפיל את שאול היה, כביכול, קושי מוסרי הכרוך בהחרמת "איש עד אשה משור ועד שה מגמל ועד חמור". ניתן היה לחשוב שהתופעה המתרחשת בתקופת הכניסה לארץ, צומחת על גבי שורשים דומים. שמא לא שלם עוון האמורי, ומשום כך עדיין חסומה הדרך לכבוש הארץ.
^ 28 בראשית ט"ו טז.
^ 29 ויקרא י"ח כח.
^ 30 יהושע ט"ו יג-יט. הקושיה מחריפה על רקע העובדה שבתחילת הפרק כבר סופר על מות יהושע, וכאן לכאורה חוזרים לספר על אירועים בחייו.
^ 31 בבא בתרא יד:, שמואל כתב ספרו ושופטים ורות.
^ 32 שאלת זמן כבושי ירושלים, חברון וקרית ספר שנויה במחלוקת פרשנים:
הרד"ק, כאמור, סבור שכל הכבושים הללו ארעו בחיי יהושע, שכן מלך ירושלים נהרג כבר בימי יהושע (יהושע י', כג-כז).
ברם, אין הוכחה זו מוכרחת, שהרי הוא מת במערה במקדה, ולא בירושלים (אברבנאל).
לדעת רש"י בפירושו ליהושע ט"ו, יג ארעו כיבושי ירושלים, חברון וקרית-ספר לאחר מות יהושע. הפסוקים, שאינם במקומם ההיסטורי הם דוקא אלו של ספר יהושע, המתארים ספור שיארע בעתיד, לצורך השלמת תמונות ההתנחלות של יהודה, שהתבצעה ברובה בתקופת יהושע.
לדעת האברבנאל מערבים פסוקי הפרשיה ארועים משתי תקופות:
כבוש ירושלים - "היתה אחרי מלחמת בזק" ( תקופת השופטים ).
"מלחמות דביר וחברון היו בימי יהושע".
בזק (א-ז) ירושלים (ח) חברון ודביר (י-טו)
רש"י שופטים שופטים שופטים
רד"ק רלב"ג שופטים יהושע יהושע
אברבנאל שופטים שופטים יהושע
ברם, אין המחלוקת הזו משנה את תוכן הענין הנדון. בין אם ארעו הכבושים הללו בתקופת יהושע, והנביא חוזר עליהם כאן מסבה כל שהיא, או אם ארעו לאחר מות יהושע, בכל מקרה, הם מצביעים על כיוון בכבושי יהודה.
^ 33 יהושע י"ד ו-יב.
^ 34 שם ט"ו יד.
^ 35 ואולי נכון יותר להבין את דבריו, שאינו בטוח שהוא הראש הראוי לסיוע אלוקי.
^ 36 במדבר י"ג כח-לג.
^ 37 יהושע י"ח א-ג.
^ 38 עיין במדבר ל"ג נב-נג.
^ 39 שמואל ב ב' א-ד.
^ 40 שם ה' ד-ה.
^ 41 פעמיים נמשח דוד בחברון לפני שנמשח בירושלים. פעם בידי אנשי יהודה ובפעם השניה, כהכנה לקראת מלכותו בירושלים, נמשח דוד בידי "כל זקני ישראל" בחברון. עיין בשמואל ב ב' ד; ד' ג.
^ 42 עיון בפרשיה הבאה יגלה רובד נוסף בהבנת הקשר של כבושי חברון וירושלים בפרשה זו.
^ 43 באותו הזמן או מאוחר יותר.
^ 44 במדבר י', לב.
^ 45 יתרו-גר צדק היה (עיין ספרי, בהעלותך פ-פא, ובפרושי: רמב"ן במדבר י', כט; רש"י שם לא).
בניו של יתרו נתפלגו לשני שבטים, כנזכר בשופטים ד' יא: "וחבר הקיני נפרד מקין מבני חבב חתן משה ויט אהלו עד אלון בצעננים אשר את קדש".
כלומר: יתרו קבל על עצמו עול גרים. בניו נחלקו לשתי קבוצות:
קבוצה אחת, והיא המדוברת במדרש הצטרפה לעם ישראל. היא קבלה שטח ביריחו. על קבוצה זו מספרים חז"ל ש"זכו מבני בניו של יתרו וישבו בלשכת הגזית" (מקום הסנהדרין).
קבוצה שניה לא קבלה על עצמה את דת ישראל. עליהם אומרים חז"ל, שהיו "אחים לישראל בעת צרתן". לקבוצה זו שייכת, יעל "אשת חבר הקיני", ומהם מבקש שאול
סרו רדו מתוך עמלקי פן אוספך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל... (שמואל א ט"ו ו).
46ספרי, במדבר פא, פרשת בהעלותך.
^ 47 יציאת מצרים 2448- לברה"ע.
הכניסה לארץ 2489- לברה"ע.
מות יהושע 2516- לברה"ע.
בנין הבית - 2928 לברה"ע.
דוד מגלה את מקום המקדש כעשר שנים לפני ששלמה חנך אותו. מזמן מות יהושע ועד לזמן הזה חולפות כארבע מאות שנה.
^ 48 בראשית מ"ט ה-ז.
^ 49 כיצד נתקיים בלוי הכתוב "ואפיצם בישראל"?
רש"י: "ושבטו של לוי, עשאו מחזר על הגרנות. נתן לו תפוצתו דרך כבוד".
רמב"ן: "ונחלת לוי ערי מקלט מנופצות בכל גבול ישראל".
^ 50 יתרה מזו, מלבד העובדה ששמעון אינו יורש נחלה משלו בארץ, הוא גם אינו יורש אזור רצוף! שמעון לא זוכה לקבל אפילו גוש ערים בין גבולות יהודה. הוא מקבל מספר מסוים של ערים (שבע-עשרה) מרוחקות זו מזו בתוך תחומי יהודה. וכך כותב הרמב"ן בפרושו לבראשית מ"ט ד: "ובעבור זה יחלקם בישראל...ויהי להם כן כי נחלת שמעון בתוך בני יהודה. והיו עריהם מחולקות זו מזו בכל שבט יהודה".
בכל נחלות השבטים מופיעה מלה אחת, שעניינה להורות על ירושת חבל ארץ: "גבול". "ויהי גבול בני אפרים", "ויהי גבול מנשה" וכו'. שבט שמעון הוא השבט היחידי, שבתיאור נחלתו לא מוזכר "גבול" כל שהוא. לאמר, כדברי הרמב"ן, שלשמעון אין גבול. לשמעון אין חבל ארץ. שמעון ינחל ערים מסוימות בלבד. השטח שבין הערים שייך ליהודה.
^ 51 יהושע י"ט א.
^ 52 שם ח-ט.
^ 53 אמנם לדעת חלק מהמפרשים כבר נזכר מעשה כיבוש העיר חרמה בספר במדבר כ"א, א:
"וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי. וידר ישראל נדר לד' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם. וישמע ד' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה".
לדעת הרמב"ן נחלק פס' ג לשתי יחידות זמן. מה שנאמר "וישמע ד' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם" - ארע במדבר, בימי משה. מה שכתוב "ואת עריהם" לא היה בימי משה, שהרי הכנעני היה יושב בערד הנמצאת בנגב ולא מצינו שכבשו ישראל ערים בתחומי ארץ ישראל לפני ימי יהושע. כיבוש ערי הנגב ארע, לדעת רמב"ן, רק לאחר מות יהושע והוא הוא הארוע הנזכר כאן, בפרק הראשון בספר שופטים. מובן, שהשאלה המתבקשת לאור הסבר זה היא: מדוע ציין הכתוב את שני הארועים בסמיכות בספר במדבר אם באמת פרק זמן גדול הבדיל ביניהם?
תשובת הרמב"ן היא שדרך הכתוב להשלים ענין שבו הוא עוסק, אף על פי שבהשלמת הענין הוא כורך גם ארועים, שבפועל יתרחשו זמן רב אחרי המאורעות המהווים את גוף הענין. הרמב"ן מביא גם שתי דוגמאות לביסוס טענה זו , ואלו דבריו:
"והשלים עוד בכאן לספר, כי החרימו ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען, אחרי מות יהושע, לקיים את נדרם אשר נדרו, ויקראו שם הערים חרמה. והוא מה שנאמר בספר שופטים "ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר נגב ערד", ושם כתוב "וילך יהודה את שמעון אחיו ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקרא את שם העיר חרמה", ושם נשלם הנדר הזה. אבל השלים הכתוב להזכיר הענין בכאן, וזה כענין הפרשה שאמרה ברדת המן "ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען", והוא לאחר מיתתו של משה עד ממחרת הפסח. וכן "אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגו'" - נבואה שיהיו חיים וקיימים, כי לא יתכן שיהיה השם מיחד להם אנשים על הספק, אבל היה ראוי שיצוה ליהושע בעת החלוקה".
אפשרות שניה, לדעת הרמב"ן, להסביר את סיומת הפסוק היא, שאמנם בני ישראל היכו את מלך ערד בימי משה, אך בדור שאחריו קם מלך חדש, ששלט בארץ הנגב, ביחד עם מלכי כנען האחרים, ואותו היכו בני יהודה אחר מות יהושע ( ע"ש ).
לשתי הדעות שמביא הרמב"ן נקראה העיר בשם "חרמה" על שם הקדשת שלל העיר לד' כפי שנדרו בני דור המדבר, בימי משה, והעיר היא אותה העיר שמלכה שבה שבי מישראל בעבר. לדעת הרמב"ן, אפוא, אין צורך לחפש הסבר נוסף להסבת שם העיר בידי בני יהודה.
ברם, אבן עזרא חולק על דעה זו ומבאר שערד ששמה הוסב לחרמה בימי משה, וצפת ששמה הוסב לחרמה בתקופת השופטים, אינן אותה עיר. עוד טוען א"ע כי ערד בספר במדבר היתה בעבר הירדן המזרחי, ומה שנאמר ש"הוא ישב בארץ הנגב" כנראה לדעתו הביאור הוא שהתפשט לשם, או ששלט גם על שטחים בנגב. העיר ערד עצמה היתה במקום כל שהוא סמוך לציר התנועה של ישראל בעבר הירדן המזרחי, בעוד צפת, הנזכרת בפרקנו, מצויה בנגב ממש, ואלו דבריו:
"...ורבים אמרו כי זאת הפרשה כתבה יהושע, והראיה "מלך ערד אחד", ומצאו שבני יהודה קראו שם המקום חרמה, ולא אמרו כלום כי אותו המקום יקרא בתחילה צפת וה מלך ערד, והאמת - שני מקומות. ורבים במקרא כמו הם. ומלך ערד על פי פשוטו הוא מעבר לירדן מזרחה...".
לדעת א"ע ואחרים המפרשים בדרכו - לפיהם אין כל קשר בין "חרמה" מספר במדבר לצפת מספר שופטים - ודאי שיש לחפש סיבה למעשה הסבת שמה של צפת ל"חרמה".
^ 54 במדבר י"ד מ-מה.
^ 55 שמות י"ג יז.
^ 56 שם יח.
^ 57 דברים א' יט-כב.
^ 58 במדבר י"ד לב.
^ 59 שם לג.
^ 60 שם כה.
^ 61 רש"י לדברים ב' א.
^ 62 העיר המדוברת היא העיר צפת, שבדרום נחלת יהודה, בגבולה הדרומי של ארץ ישראל, ולא העיר מן הגליל המוכרת לנו כיום בשם צפת. גם אם אין זו בדיוק אותה עיר, קריאת השם הזהה מעידה גם היא על כוונתם.
^ 63 במדבר י"ג כב.
^ 64 כיון שנכנסו ישראל מן המזרח היתה "יריחו ניגרא (מנעול) של ארץ ישראל. אם נכבשה יריחו מיד כל הארץ נכבשת..." (במדבר רבה ט"ו, טו).
^ 65 התורה מציעה את שתי האפשרויות. עיין ב: שמות כ"ג, לא; דברים ז', ב.
^ 66 יהושע ט"ו, סג.
^ 67 יומא יב.
^ 68 זבחים נג:
^ 69 שם.
^ 70 דברים ל"ג יב.
^ 71 אמנם, על פי הנביא ודברי רבותינו לא היה מקום הר הבית ידוע, אבל מסתבר שעל קרבתו של מקום המקדש לירושלים כבר ידעו על פי מספר סימנים. הלא דוד מעלה את הארון לירושלים זמן רב לפני המגפה, שבה נתגלה לו מקום המזבח. אבל גם אם נאמר, שלא ידעו כלל את ערכה של ירושלים, הרי שחולשתו של בנימין גרמה, מבחינה רוחנית, למעצור בכבוש.
^ 72 "וילכדה עתניאל בן קנז". עתניאל בן קנז, שלימים יהיה השופט הראשון בישראל, הוא המועמד הנוכחי של שבט יהודה למלוכה.
73אולי בנימין אינו סבור שיהודה זכאי כעת להנהיג את כלל ישראל. הרי יהודה רוצה להחזיר את ההנהגה לראש בני לאה ובנימין אינו מעונין להיות זה, שיפקיע את כח ההנהגה מידי אפרים אחיו.
^ 74 מעתה, הצלחת המהלך כולו תלויה בהצלחתו של שבט יהודה, ולהפך, גם הכשלון. ניתן, אפוא, לראות בסדר הפרשיות, שבחלקו השני של הפרק קשר סיבתי: כשלונות הכבוש של שבטי המרכז והצפון הן תוצאה של כשלונו של השבט המוביל, שבט יהודה, שכשל בהורשתו של הלב הרוחני של עם ישראל: ירושלים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il