האם יש קדושת ארץ ישראל במקומות שלא כבשום עולי בבל? | הרב דניאל קירש | בית המדרש

משנה וגמרא
גיטין

קטגוריה משנית

8 דק' קריאה

לדעת התוספות מה שאינו קדוש בקדושת עולי בבל נחשב כחוץ לארץ
ננסה דרך הראשונים בסוגייתנו להבין מהי הגדרת ארץ ישראל לעניין איסור יציאה מהארץ ועוד עניינים.
כתבו התוספות בסוגייתנו (גיטין דף ב. ד"ה 'ואשקלון'):
"ועכו אף על גב דכבשוהו עולי בבל כדאמר בסוף כתובות (דף קיב.) רבי אבא הוה מנשק כיפי דעכו ובפרק מי שאחזו (לקמן דף עו:) פריך למימרא דעכו לאו מארץ ישראל הוה הא כי הוו מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי מהדדי לפי שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ אמר ר"ת דלא קשה מידי דעכו היתה חציה בארץ וחציה בחו"ל...". עכ"ל התוספות.
הרי שהיה פשוט לתוספות (ד"ה ואשקלון) שאם עכו לא נכבשה על ידי עולי בבל, אז היה אסור לצאת לשם, וכן לא היה מתאים לנשק את אדמתה.

הרמב"ן וריטב"א חלקו על התוספות
הרמב"ן והריטב"א חלקו על קביעה זו של התוספות.
וזה לשון הרמב"ן:
"וכ"ת שלא כבשוה עולי בבל הא אמר בשלהי מס' כתובות ר' אבא מנשק כיפי דעכו אלמא קדישה, איכא למימר סבירא להו קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ולפיכך היתה חביבה עליהם אבל לענין גיטין כיון שלא כבשום אינם בקיאין לשמה ולא מצויין לקיימו דלא שכיחי בתי דינין, ואי נמי סבירא להו לא קדשה לעתיד לבא לענין תרומות ומעשרות, חביבא עלייהו, דהא איכא דאמרי קדושה שלישית יש להם ואעפ"כ ארץ ישראל בחיבתה היא עומדת ובקדושתה לענין ישיבתה ודירתה".
הרי מבואר בדברי הרמב"ן שיש מקום לומר שאף על פי שעכו לא נכבשה על ידי עולי בבל, מכל מקום ראוי לנשק את אדמתה משום ש"ארץ ישראל בחיבתה היא עומדת ובקדושתה לענין ישיבתה ודירתה".
הריטב"א כתב כעין דברי הרמב"ן, אך הוסיף עוד דברים וז"ל:
"אבל עכו ודאי מכבוש שני היתה וכדאמרינן בשלהי כתובות (קי"ב א') ר' אבא מנשק כיפי דעכו אלמא בקדושתה היתה, ואם לא כבשוה לא היתה קדושה דהא קיימא לן דקדושה ראשונה שקדש יהושע קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא.
ויש לפרש דמשום הא לא איריא, דאפשר דלא כבשוה ואף על פי שבטלה קדושתה חיבת הארץ לא בטלה , דאי לא תימא הכי למ"ד (יבמות פ"ב ב' עיין שם) דקדושה ראשונה ושניה ושלישית יש להן דקדושה שניה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, עכשיו שהארץ חרבה מי איכא למ"ד [דכיון] דאינה קדושה דחיבתה נמי בטלה האי ודאי אינו נראה, ואף על פי שיש לחלק ולומר שעכשיו שהכל חרבה אף על פי שבטלה קדושתה חיבתה לא בטלה, אבל בכבוש שני כיון דמקצת הארץ כבושה והיא קדושה מה שלא כיבשו שאינו קדוש בטל נמי חיבתו שאינו חביב אלא הקדוש, אבל עכשיו בעוונותינו שאינה קדושה כלל ליכא למימר דחיבת כל הארץ בטלה ואכתי במקומה עומדת, אף על פי שיש לומר כן אין נראה שיהא חילוק בזה.
מכל מקום אכתי קשיא דהא לקמן בפרק מי שאחזו (ע"ו ב') כי הוו מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי משום דאסור לצאת מן הארץ לחוצה לארץ, ואילו לא היתה בכבוש שני היכי מפטרי שם דכי היכי דאסור לצאת מן הארץ לחוצה לארץ ה"נ אסור מכיבוש שני לכבוש ראשון לדידן דקי"ל דקדושה ראשונה לא קדשה אלא לשעתה. לפיכך העיקר דעכו חציה בארץ ישראל וחציה בחוצה לארץ…". עכ"ל הריטב"א.

כמו לדעת הרמב"ן כך גם לדעת הריטב"א מקום שלא כבשו עולי בבל יש מקום לנשק את אדמתה. אך לדעת הריטב"א (שלא כדעת הרמב"ן) אסור לצאת ממקום בארץ ישראל שנכבש על ידי עולי בבל למקום שלא נכבש על ידי עולי בבל.

דעת הרב צבי יהודה שלפי הריטב"א ארץ ישראל שלא נתקדשה בקדושת עולי בבל קדושה ולא רק חביבה
בספר שיעורי עיון לרב פנחס מונדשיין שליט"א (עמ' עג) דייק שיש הבדל נוסף בין הרמב"ן לריטב"א. הרמב"ן כתב שמקום בארץ ישראל שלא נכבש על ידי עולי בבל "קדושה". ואילו הריטב"א לא כתב את המילה "קדושה" אלא כתב שהיא "חביבה".
וכתב בשערי עיון שרואים בריטב"א שמקום שלא נכבש על ידי עולי בבל אינה קדושה עכשיו אלא חביבה בגלל העבר. לכן לדעת הריטב"א אסור לצאת מארץ ישראל שנכבשה על ידי עולי בבל למקום שלא נכבש על ידי עולי בבל. לדעת הרמב"ן מותר לצאת לשם משום שהיא קדושה. עכ"ד השערי עיון.
לענ"ד לא נראה כן. קשה לומר שיש חביבות גדולה בגלל העבר. אם המקום לא קדוש עכשיו - אין סיבה לנשק את אדמתה. דוגמא לדבר - הר סיני שעליו קיבלנו את התורה, וכיום אינו קדוש ולא מצינו שיש בה חביבות (כך באופן פשוט, ואכמ"ל בעניין הר סיני, כי יתכן שהר סיני נמצאת בארץ ישראל, וגם יתכן שיש בה חביבות כשלהי. כתבתי בזה כאן:
https://www.yeshiva.org.il/ask/140224
בהקשר הזה יש לציין שעיקרון זה נכון אף לחגים. אף על פי שכל החגים שלנו הם זכר לדברים שאירעו בעבר, כבר כתבו הספרים שבכל שנה יש התעוררות חדשה של האור שהיה בחג, ואכמ"ל.
נראה שהריטב"א השתמש במילה 'חיבה' ולא 'קדושה' מסיבה פשוטה. הוא מדבר לשיטה שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. אם כן היא לא נקראת 'קדושה' במובן ההלכתי. לכן היה יותר נוח לריטב"א לקרוא לקדושתה המצומצמת יותר - 'חיבה' כדי להבדיל בינה לבין מקום שהתקדש בקדושה שנייה. יצויין שגם הרמב"ן משלב את המילה 'חיבה' עם 'קדושה'.

וכך דעת מו"ר הרצי"ה בגליון הש"ס שלו (כמובא שם בשערי עיון) שלריטב"א יש קדושה בארץ ישראל אף אם לא נתקדש בקדושה שנייה, וכך נראה ברור, שאחרת אין טעם לנשק אותה.
ובגליון הש"ס של רבינו הרצי"ה הביא שכן כתבו החתם סופר ואביו מרן הראי"ה קוק בספרו שבת הארץ.
בספר שבת הארץ (מבוא אות טו) האריך מרן הראי"ה קוק לבאר על פי הכפתור ופרח שארץ ישראל קדושה בלי קשר למצוות התלויות בה, וכבר בימי האבות השתוקקו אליה.
ונראה שאין מי שחולק על כך שארץ ישראל קדושה בכל גבולות הארץ המובטחת גם היום לא רק בגלל העבר. ואף התוספות שכתבו שרבי אבא נישק את עכו בגלל שהיא נתקדשה בקדושת עולי בבל מסכימים עקרונית שכל ארץ ישראל קדושה עכשיו ולא רק בגלל העבר. אלא שלדעת התוספות אם המקום לא נתקדש בקדושת בית שני אין בה מספיק קדושה (גלויה) כדי לנשק את אדמתה.

אפשר שיסוד המחלוקת בין הרמב"ן לריטב"א בעניין יציאה מהארץ למקום שלא נתקדש בקדושה שנייה הוא בטעם האיסור של יציאה מהארץ. לדעת הרמב"ן איסור היציאה מארץ ישראל נובע ממצות ישיבת ארץ ישראל ומקדושת הארץ. ואילו לדעת הריטב"א האיסור לצאת מארץ ישראל יתכן שהוא מפני שמפקיע את עצמו מהמצות התלויות בארץ. עיין רשימות שיעורים לגרי"ד סולוביצ'יק (גיטין סי' א).

הרב יעקב אריאל מוכיח שלדעת הריטב"א ואולי גם לתוספות כל ארץ ישראל קדושה במידה מסוימת
יש לציין שהגר"י אריאל בשו"ת באהלה של תורה (ח"ג סי' ב, עמ' 38) ביאר שמוכח מהריטב"א שיש
מדרגות בקדושת ארץ ישראל. שהרי העלה הריטב"א סברא, שלא דחאה לחלוטין, שאולי בזמן שרק חלק מארץ ישראל קדושה, אסור לצאת לחלק שקדושתה פחותה ממנה. מה שאין כן כאשר כל ישראל לא קדושה ממילא כל המקומות שווים ובכולם יש חיבת ארץ ישראל.
מוכח מדברי הריטב"א שקדושת ארץ ישראל יחסית ואין קדושת עולי מצרים לגמרי כחוץ לארץ. ולפי זה כתב הרב אריאל שיש מקום לדעת הריטב"א להתיר לצאת למקומות שנתקדשו בקדושת עולי מצרים ולא בקדושת עולי בבל אם המטרה היא כדי להכליל את גבול עולי מצרים בגבול הקדושה העיקרית של ארץ ישראל.
והוסיף שאולי התוספות יודו לריטב"א.
למעשה נראה שאפשר לצאת לטייל באילת, בין השאר לאור הסברא הנ"ל של הרב אריאל, וכפי שכתבתי כאן: https://www.yeshiva.org.il/ask/144064 .

אגב ראה בריטב"א הוצאת מוסד הרב קוק שלדעת המהדיר, הרב ליכטנשטיין, הריטב"א של גיטין באמת אינו הריטב"א אלא ר' קרקש וידאל תלמיד הרשב"א והר"ן.

דעת הרמב"ם
יש לעיין אם לדעת הרמב"ם ארץ ישראל שנתקדשה בקדושת עולי מצרים ולא בקדושת עולי בבל קדושה או לא.
בהלכות סנהדרין (פרק ד הלכה ו) כתב הרמב"ם: "וכל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה".
וברדב"ז (שם) כתב:
"וכל א"י וכו'. אף על פי שלא החזיקו בה עולי בבל אף על גב דאינה כא"י לענין תרומות ומעשרות ולקצת דברים לענין מינוי סמוכים הכל הוא א"י וכן לענין הדר בא"י ולענין הנקבר בה ולשאר קדושת ארץ ישראל דינם שוה וכבר האריך בזה בעל ספר כפתור ופרח ע"ש".
משמע שהבין שדעת הרמב"ם כדעת הכפתור ופרח, ולעניין מצות ארץ ישראל ויציאה ממנה כולה קדושה גם אם לא נתקדשה בקדושת עולי בבל.
וכן כתב החזון איש (שביעית סי' כד אות א בתו"ד): "וארץ ישראל היא גם בגלותנו, והרי אנו מחויבים בישובה ולדור בה גם בגלותנו. וכמו שהאריך הר"מ (פ"ה מהל' מלכים), וכמש"כ הרדב"ז (פ"ד מהל' סנהדרין ה"ו)".
וכן כתב בשיעורי רבי שמואל (אות טו) בדעת הרמב"ם שכל ארץ ישראל שכבשום עולי מצרים קדושה שלא כשיטת התוספות. והסתפק אם זה נכון גם לשטחים שלא כבשום עולי מצרים אך הם בגבולות הארץ המובטחת. וז"ל:
טו) בתוד"ה ואשקלון, ועכו אף על גב דכבשוהו עו"ב כדאמר בסוף כתובות רבי אבא הוה מנשק כיפי עכו, ובפרק מי שאחזו פריך כו' הא כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מיפטרי וכו', הר"מ בפ"ד מסנהדרין ה"ו כתב בהא דאין סמיכה אלא בא"י, דכל א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה, וכתב ע"ז הרדב"ז דהיינו אף על פי שלא החזיקו בה עולי בבל, ואף על גב דאינה כא"י לענין תרו"מ ולקצת דברים, לענין מינוי סמוכים הכל הוא א"י וכן לענין הדר בא"י ולענין הנקבר בה ולשאר קדושת א"י דינם שוה, ע"ש. ומבואר בזה דמה דאמרינן דקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל נ"מ בזה רק לענין מצוות התלויות בארץ דהקידוש לענין מצוות התלויות בארץ בטל, אבל לענין שאר מילי לא בטל קדושת הארץ, דמעלת א"י וקדושת הארץ לענין כל מה שהזכירו חז"ל במעלתה איכא בכל א"י שכבשו עו"מ אף שלא כבשו עו"ב,(והיה אפשר לומר, דזה גם בלי כבוש עו"מ, אלא ממה שהיא הארץ המובטחת לאברהם) . ולפי"ז אין ראיה מהא דר"א הוי מנשק כיפי דעכו, שכבשוה עו"ב דגם בלא"ה שפיר הוה מנשק, וכן אין ראיה מהא דבעכו הוו מיפטרי מהדדי, דאף אי לא כבשוה עו"ב מ"מ ליכא בזה האסור לצאת מא"י לחו"ל, אבל מדברי התוס' חזינן דלא ס"ל הכי. עכ"ל שיעורי רבי שמואל.

אך מצאתי שבהלכות מלכים הכסף משנה הלך בכיוון אחר מהרדב"ז לכאורה.
זה לשון הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ה הלכה י):
"גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".
וכתב (שם) הכסף משנה:
"גדולי החכמים וכו'. בסוף כתובות (דף קי"ב) רבי אבא מנשק כיפי דעכו סלעים שבעכו שחצי העיר היתה בתחום א"י כמו שכתבו שם התוספות וז"ש רבינו מנשקין על תחומי א"י היינו עכו שהיתה סוף תחום א"י".
משמע שהכסף משנה הבין שהרמב"ם הולך בשיטת תוספות. ועדיין צ"ע בדעת הרמב"ם. הגרי"ד סולוביצ'יק (גיטין סי' א ובבא מציעא סי' נג:) הרחיב בדעת הרמב"ם.

לסיום יש לציין את מה שמובא בחשוקי חמד (כתובות קיב.):
"בספר משאת המלך (סוף מסכת כתובות) מובא מעשה ששאלו את מרן הגרי"ז מדוע לא נישק את אבני ארץ ישראל כשנכנס לארץ הקודש, וכמו שמבואר בסוף מסכת כתובות דף קיב ע"א 'רבי אבא מנשק כיפי דעכו'. והשיב שהנהגה זו אינה לכל אחד, אלא רק לגדולי החכמים, וכמו שכתב הרמב"ם (פרק ה מהלכות מלכים הלכה י) 'גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל, ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'.
והקשו על דברי מרן הגרי"ז שדייק מלשון הרמב"ם שאין מצוה זו נוהגת לכל אחד, ממה שכתב הרמב"ם (פ"י מהלכות מתנות עניים הלכה טו) 'גדולי החכמים היו נותנין פרוטה לעני קודם כל תפלה ואחר כך מתפללין שנאמר אני בצדק אחזה פניך'. ואעפ"כ כולם נותנים צדקה לפני התפילה ואף הגרי"ז נהג כן". ע"ש בתירוץ.
וידוע שמרן הראי"ה קוק היה מנשק את אדמת ארץ ישראל מתוך התלהבות והתרגשות.

גיטין