בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • חנוכה בראי דורנו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

על רבנים ופוליטיקה

מדוע בימינו מנהיגי המדינה אינם רבנים, ואף הרבנים אינם מתערבים כל כך בהנהגת הציבור, המדינה, ודברים פוליטיים? לעומת זאת, בימי חנוכה והחשמונאים, מנהיגי העם היהודי היו הרבנים והכוהנים?

undefined

הרב אליעזר מלמד

א' בטבת - חנוכה, תשס"ג
5 דק' קריאה
מניעי המרד
שאלה: מדוע אין הרבנים קמים בגבורה ובאומץ, כמתתיהו הכהן בשעתו, ומנהיגים את עם ישראל לחיזוקה של היהדות ולמלחמת חרמה באויב הערבי? מדוע אין לומדים מהמכבים, שנלחמו ביוונים ובמתייוונים?

תשובה: מתתיהו הכהן לא התחיל במרד כאשר ההתייוונות פשטה בעם, וירושלים עיר קודשינו ותפארתנו שינתה את פניה ונראתה כעיר הלניסטית. גם כאשר ההתייוונות הגיעה לתוככי בית המקדש, והכוהנים הגדולים קראו לעצמם בשמות יווניים, וחיבבו את תחרויות הספורט באצטדיון שהקימו ליד הר הבית יותר מאשר את עבודת ה' בבית המקדש, גם זה לא עורר מרד.

המרד החל רק כאשר הגיעו מים עד נפש בכפייה על דת, כשהיוונים בסיוע המתייוונים החלו לכוף אנשים לעבוד עבודה זרה. מרבית החסידים ברחו להרים ולמערות, וכשנתפשו מסרו את נפשם על קידוש ה' ובלבד שלא יעבדו עבודה זרה. מתתיהו הכהן בחר בדרך ההתנגדות הפעילה והכריז על המרד.

דרך הגאולה הרוממה
אכן, אין זו הדרך האידיאלית לגאולה. לכתחילה ראוי שהגאולה תצמח על ידי התעוררות ורצון שלנו. שמתוך ההתחזקות באמונה ובלימוד התורה יתלכד העם סביב ערכי התורה, ומתוך כך יפעל לשחרור הארץ ולבניית בית המקדש. כך היה בתקופת שמואל הנביא ודוד המלך: בהשפעת פעילותו החינוכית של שמואל הנביא העם התגבש, והיה מוכן לקבל מלך שיוביל אותו להגשמת הייעודים האלוקיים.

בזה היה ייחודו של דוד המלך, שבאופן יזום ומכוון בנה את ממלכת ישראל. השופטים שקדמו לו, קמו בתגובה להתקפות האויבים שקמו עלינו מסביב, וכדי להתגונן ולהדוף את התוקפים איחדו את העם ורוממו את רוחו. דוד פעל מלכתחילה בצעדים מדודים לגיבוש העם: תחילה סייע לשאול במלחמתו בפלישתים, וכשקנאת שאול כנגדו גברה העדיף להסתלק מהזירה הציבורית כדי שלא לגרום קרע בעם. גם לאחר מותו של שאול לא דחק את השעה, אלא ביסס תחילה את מלכותו ביהודה. כשהוכשרה השעה והעם קיבל אותו עליו כמלך, העביר את בירתו לירושלים, כדי שסביבה יתגבש העם כולו, והיא תהיה עיר הקודש ועיר הבירה. גם במלחמותיו בלטה היוזמה. דוד פתח במלחמות כנגד אויבי ישראל שמסביב, ולא המתין עד שהם יתחזקו ויתקפו. ועל כן עד היום אנו אומרים "דוד מלך ישראל חי וקיים" -הוא שבנה את מלכות ישראל.

אבל ברוב המקרים האחרים צמחה ישועתנו מתוך קשיים וייסורים שעוררונו לחזור בתשובה.

שתי דרכים לגאולה
הדרך האחת, מתוך יוזמה ופעילות שלנו. כשמואל הנביא ודוד המלך, שפעלו בארץ, והקב"ה סייעם מן השמיים. זוהי 'גאולת יש ברירה', ואליה אנחנו משתוקקים יותר.

הדרך השנייה נובעת מההשגחה האלוקית, שרואה כי "אפס עצור ועזוב" ואין בישראל כוח להתקדם לקראת הייעודים האלוקיים, ואז, על ידי ההנהגה האלוקית המסתתרת בהיסטוריה, נוצר מצב של אין ברירה, ומתוכו אנחנו נלחמים ומשתחררים. זוהי 'גאולת אין ברירה', שקשייה וייסוריה מרובים. במידה מסוימת כך הייתה גאולתנו בנס החנוכה, שהתחילה מתוך גזרה קשה של אנטיוכוס.

אנו משתוקקים כמובן לגאולה הבאה מתוך התגדלות האומה כולה באמונה ותורה ויישוב הארץ. ומתוך כך תצמח מלכות דוד, שתוביל את גאולתנו בשובה ונחת. "הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעיתה אחישנה" (ישעיה ס, כב). "זכו - אחישנה, לא זכו - בעיתה" (סנהדרין צח, א).

גאולה משולבת
וייתכן שתהיה גאולתנו משולבת משתי הבחינות: עיקרה מתוך כורח, כמבואר בספר יחזקאל פרק ל"ו, ובתוכה משולבת ההשתתפות שלנו. וכפשט הפסוק: "אני ה' בעיתה אחישנה", כלומר בתוך התהליך הטבעי של גאולת "בעיתה" נכנס יסוד של "אחישנה".

ככל שנזכה להיות יותר שותפים בתהליך גאולתנו, על ידי התיישבות, חינוך, עזרה לזולת, ומעל לכל על ידי העמקה בתורתה של ארץ ישראל, המכוונת להכרת הייעוד של עם ישראל לתקן עולם במלכות ה' - כך יתמתקו יותר יסודי גאולתנו, וחבלי משיח יבואו לנו בנעימים.

תפקיד החכמים לעומת המנהיגים המעשיים
שאלה: מדוע מתתיהו הכהן התחיל במרד רק כשהכפייה לעבוד עבודה זרה הגיעה למודיעין, מקום מגוריו?

תשובה: נראה כי מחויבותו של מתתיהו ככהן היתה לעסוק בתורה, ללמוד וללמד ולחנך, ולא להנהיג את העם מבחינה מדינית. ולכן באופן טבעי המתין לכך שמנהיגי הציבור יובילו את המהלך הנחוץ לטובת העם. ורק כשראה שאין איש המסוגל להתמודד עם המצב, והגיעו מים עד נפש, פתח במרד.

זהו ההבדל היסודי בין המנהיגים המעשיים לתלמידי החכמים. המנהיגות הציבורית, בין אם זה מלך ובין אם נבחרי ציבור, צריכה להוביל את העם מבחינה מדינית, כלכלית, ביטחונית, חברתית. החכמים - אף שחובה שיהיו שותפים בכל ההתייעצויות החשובות - אין מתפקידם להוביל יוזמות, אלא לבקר, להאיר ולהעיר על המגמות שהמנהיגות המעשית יוזמת.

וכך אנו מוציאים תמיד כי המנהיגות המעשית יוזמת פעילות, ואילו חכמי בית הדין עונים לשאלות המגיעות לפתחם. וכך גם הרבנים מביעים את דעתם בענייני הציבור בעיקר דרך מתן תשובות לשאלות.

שאלה : מדוע שהמנהיגות הרוחנית לא תנהיג את העם?

תשובה : ככלל, טוב שתהיה הפרדת רשויות. שיהיו אנשים שתפקידם הוא לעסוק בלימוד רוחני וחינוך, ואחרים שתפקידם לקדם את ענייני העם מכל הבחינות המעשיות. אם הרבנים יעסקו בהנהגה מעשית, יש חשש שלימוד התורה והחינוך שעליו הם מופקדים ייפגם.

כמובן, צריך שגם המלכים והמנהיגים המעשיים יהיו מלאים בתורה, אלא שתפקידם העיקרי הוא מנהיגות מעשית. וכן ראוי שתלמידי החכמים יהיו מצויים בענייני המדיניות והכלכלה, כדי שיוכלו לסייע בעצה למנהיגות המעשית, ובשעת הצורך אף לבקר אותה. ולעיתים אף לעורר אותה לטיפול בתחום מסוים שהוזנח.

אבל הכלל הוא שיש שני סוגי מנהיגות: מעשית ורוחנית. המנהיגות המעשית מנהלת את ענייני הציבור ומגשימה בפועל את היעדים הרוחניים, והמנהיגות הרוחנית מחנכת ומציבה את היעדים ארוכי הטווח של העם. ומן הראוי שיהיה שיתוף פעולה פורה בין שני סוגי המנהיגים, כאשר בתחומים מסוימים אלו מבטלים את דעתם בפני אלו. כאשר יש ביניהם נתק מתחוללים משברים וקרעים.

דוגמאות היסטוריות:
מסופר על דוד המלך שאחר שהחליט שיש צורך ליזום מלחמה היה מפנה את ראשי הצבא להתייעצות עם האסטרטגים הצבאיים, ולאחר מכן היו נמלכים בסנהדרין (ברכות ג, ב). כלומר לסנהדרין, שבה היו מרוכזים גדולי התורה שבדור, הייתה סמכות לעכב את המלחמה, אבל הסנהדרין לא הייתה יוזמת את המלחמה. זהו תפקידו של המלך.

גם יהושפט היה מלך צדיק, שכיבד מאוד תלמידי חכמים, וזכה לברכה והצלחה במעשה ידיו.
לעומת זאת מצינו תרעומת גדולה על עלי הכהן וביתו, שהיו גם כוהנים וגם מנהיגים, ומנהיגותם נפגמה והם כשלו במלחמה בפלישתים, ואף כהונתם נפגמה על ידי מעשי בני עלי (עיין שמואל א' ב-ד). וכן ביקרו חכמים את בית חשמונאי שהיו כוהנים על שלקחו לעצמם גם את המלוכה, וכך גם המלוכה וגם הכהונה נפגמו.

רבנים מלכים
אמנם היו בישראל גדולי תורה יוצאים מהכלל, שהיו גדולים כל כך, עד שמכוח תורתם העמוקה והרחבה גם כל ענייני העם הסתדרו על פיהם. כך היה בתקופת המדבר, שמשה רבינו היה רב ומלך. גם שמואל הנביא הנהיג את העם מכוח תורתו ונבואתו. ייתכן שכהכנה לקראת תקופה חדשה היה צורך בהנהגה שתאחד את הרוח והמעשה. משה רבינו לקראת גיבוש העם וכניסתו לארץ, ושמואל הנביא לקראת הקמת המלכות ובניית המקדש.

כמו כן מצינו בתקופות של חולשה לאומית מקרים בהם גדולי התורה היו גם המנהיגים המדיניים, כדוגמת הנשיאים שלאחר חורבן בית המקדש השני, וכן גאוני בבל, שהיו שותפים להנהגה המדינית. ייתכן שדווקא החולשה הלאומית חייבה את איחוד ההנהגה, כדי לתת יותר משקל לערכים הרוחניים-דתיים.

עד כאן בקיצור על נושא ארוך ומורכב.

(מתוך העיתון "בשבע", גליון 20, פרשת מקץ - חנוכה, תשס"ג).

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il