בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חיי שרה
קטגוריה משנית
  • הלכה מחשבה ומוסר
  • אהבת ה'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יאקוט ז"ל

undefined
9 דק' קריאה
גדול המצווה ועושה
בפרשה, מוצאים אנו אריכות רבה בסיפור בחירת רבקה ליצחק על ידי עבד אברהם. חז"ל עמדו על אריכות זו ואמרו 1 :
"אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים. פרשתו של אליעזר שניים וג' דפים הוא אומרה ושונה, והשרץ, מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מרבוי המקרא, רשב"י אומר טמא ה טמא, ר' אליעזר אומר זה ו זה".


אכן, לימודים חשובים יכולים אנו ללמוד משיחתו של אליעזר בבחירת רבקה ליצחק. אליעזר מחפש כלה שתתאים לרוח החינוך של בית רבו. הכלה המיועדת צריכה להיות אשת חסד. אולם לא די שתהיה בעלת חסד המעניקה חסד משהיא מתבקשת לכך, אלא צריכה היא להיות בעלת חסד אקטיבי, המחפשת כיצד ניתן לעזור לזולת גם מעבר לבקשתו. תכונה כזו מעידה על בעליה כי החסד טבעי הוא לו. ודאי שאת הדרישה לתכונת חסד כזו למד אליעזר מהנהגות רבו הגדול. גם האמונה הברורה של אליעזר שהקדוש ברוך הוא אכן יזמן לו את הכלה המיועדת, שתכונותיה יענו על ציפיותיו למד אליעזר מתכונת האמונה שאפיינה את אברהם אבינו שעליו נאמר-"והאמין בה'" 2 .

אולם, עדיין עלינו לנסות לברר ולהעמיק בהבנת המיוחד שבשיחת עבדי אבות לעומת תורת הבנים, ולבאר במה עדיפה אותה שיחת עבדי אבות מתורתן של בנים. נדמה שהמאפיין והמייחד את עבודת ה' של אברהם אבינו יותר מכל דבר אחר הוא היותה של עבודתו עבודת נדבה 3 . אין אברהם אבינו גומל חסדים כיון שנתבקש לכך, אלא מחמת טוב פנימי טבעי המצוי בו, והחפץ להופיע. וכך הם הדברים ביחס לכל עבודת ה' שלו הבאה לא מתוך שנצטווה עליה אלא מתוך שלמות של אהבת ה' כפי שמעיד עליו הכתוב-"זרע אברהם אוהבי " 4 , ושלמות של יראת ה' כעדות הכתוב-"עתה ידעתי כי ירא אלו-הים אתה" 5 . ההתגלות האלוקית באה אל אברהם מתוך התפרצות רצונו הפנימי לעבודת ה', וכהמשך ל"אתערותא דלתתא" זו, בא הגילוי האלוקי, הברכות, ההבטחות, והצווים.

במסכת קידושין 6 מסופר על רב יוסף, שהיה עיור, והיה רגיל לומר שאם יבוא חכם ויוכיח שעיור פטור מן המצוות, יעשה יום-טוב לחכמים, מאחר שסבור היה שגדול מי שאינו מצווה ועושה מן המצווה ועושה, ומכוח דרשה כזו, יוכל להשתבח על-כך שהוא גדול מחבריו המצווים ועושים את מצוות ה'. אולם מאוחר יותר, מששמע את דרשת חכמים-"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", הפך את הכרזתו ואמר שיעשה יום-טוב דווקא אחר שיוכח שעיור חייב במצוות.

על פניה, נראית הקביעה שדווקא המצווה ועושה גדול ממי שאינו מצווה ועושה, נראית תמוהה. הגיון אנושי בריא יסיק שדווקא המתנדב ועושה לא מחמת שצווה לעשות מראה גדלות נפש רבה מזה שכל עשייתו נובעת רק מחמת הציווי המוטל עליו. אם-כן מדוע גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה?! בתירוץ תמיהה זו מוצאים אנו שתי גישות מרכזיות בתורת רבותינו הראשונים:

התוספות 7 : באור התוספות מתבסס על ההנחה הפסיכולוגית שההכרח גורם לאדם רתיעה מעשיית הדבר שהוא מוכרח לעשותו. יצר הרע מתגבר, כאשר יודע האדם שאין לו ברירה ומוטל עליו חיוב עשייה. הידיעה של מי שאינו מצווה שבכל רגע שיחפוץ רשאי הוא לפרוש מעשיית הטוב, 'מרגיעה' את היצר, ובכך מאפשרת לכוחות הטובים שבאדם להשתלט על אישיותו. לפיכך גדול המצווה ועושה, מחמת היותו נזקק לתעצומות נפש רבות מזה שאינו מצווה ועושה בהיות יצרו הדוחף אותו לעבור על הציווי תקיף מיצר של זה שאינו מצווה ועושה.

ראשונים רבים אחרים 8 בארו שגדול המצווה ועושה, בהיותו מקיים את דבר המלך, דבר שאינו בגדר אפשרות, שניתן לעשותו וניתן שלא לעשותו, אלא בגדר הכרח אלוקי מוחלט, ולכן גדול המקיים את דבר ה', שהוא מוחלט ומוכרח, מזה העושה את האפשרי, שאינו מוכרח, ואינו מצוות מלך. הסבר זה, מקביל לדברי המהר"ל 9 , בביאור הצורך בנתינת התורה בסיני במעמד של הכרח, ב"כפיית הר כגיגית" כלשון חז"ל 10 , שם מבאר המהר"ל שצורך זה נובע מן הרצון האלוקי להכריז כי נתינת התורה לישראל אינה בגדר אפשרות, אלא היא חוק טבע, הכרח מוחלט, הנובע מתוך האמת האלוקית שקבעה כי הקדוש ברוך הוא, ישראל, והתורה חד הם 11 , וממילא לא ייתכן ניתוק ביניהם, קיומו של עולם תלוי בנתינת תורה לישראל, וממילא אי אפשר שתהיה נתינת התורה בגדר דבר אפשרי, בחירי.

רבותינו הראשונים והאחרונים 12 , התחבטו רבות בפתרון שאלה מרכזית בענייני האמונה: האם ידיעת עיקרי האמונה צריכה שתבוא מתוך האדם, עקב חקירה שכלית מאומצת, האמורה להביא את המאמין להכרה ברורה באמיתות האמונה ועיקריה, או שמא על האמונה לבוא מתוך התגלות אלוקית, נבואה וכדו'. עיקר הקושי בקבלת הדעה הגורסת כי עיקר בנין האמונה צריך לבוא מתוך האדם, בחקירות שכליות וכדו', נובע מהכרתנו את מגבלות שכל האדם, וממילא את חוסר יכולתו להביא לאמונה שלמה ומדויקת בכל פרטי עיקרי האמונה, כפי שאכן מבואר בספר 'הכוזרי' 13 .

אמנם, מאידך, ברור גם כי אמונה הבאה מתוך התגלות אלוקית למאמין, חסרון יש בה בהיותה חיצונית למאמין, במעין כפיה המכריחה את המאמין להאמין, ואינה נובעת מרוחו הפנימית הטבעית של המאמין, המרוממת אותו אל האמונה. לכן, ברור הדבר כי האמונה הבריאה והמובחרת היא זו הבאה משילוב המאגד בתוכו אמונה הבאה מתוך גילוי אלוקי, מוכרחת, שאינה בגדר המקרי והאפשרי, בבחינת "גדול המצווה ועושה", אולם אינה זונחת את שאיפת ההזדהות הפנימית של המאמין עם עיקרי האמונה, התורה, והמצוות, בחינת מי שאינו מצווה ועושה.

עבודת ה' של האבות, טרם ניתנה תורה ומערכת חוקים מסודרת המחייבת את המאמין בעשייתה, הייתה בבחינת "מי שאינו מצווה ועושה", מתוך התנדבות פנימית המכירה בערך המעשה. מקור המילה 'תורה' הוא מלשון הוראה, הדרכה, ובהיותה כזו, סכנה יש בה שתהפוך את עשיית המצווה לפעולה מלאכותית, חסרת הזדהות העושה עמה. לעומתה, 'שיחה' המבטאת דבור טבעי, משוחרר. "שיחתן של עבדי אבות" היא הטבעיות הבריאה של הנהגות חיים שלמדו עבדי האבות מן האבות. אמנם, עתידה טבעיות זו להשתכלל, ולהיקבע כצו אלוקי מוכרח, אולם רבות יש לנו ללמוד מאותה טבעיות בריאה של עבודת ה' של אבותינו, בריאות רוחנית שחייבת היתה לבוא בהקדמה לנתינת התורה, בבחינת דרך ארץ שקדמה לתורה 14 , ולכן, אף שגדול המצווה ועושה, מכל מקום-" יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים".

במקורות רבים בחז"ל 15 , מוצאים אנו כי קיימת תופעה של 'ירידת הדורות'. למן האבות ועד עתה, הולכים הדורות ופוחתים ברמתם הרוחנית. דורו של משיח משול לעקב 16 , התחתית של כל הדורות. אף-על-פי כן, עדים אנו לתופעה מעניינת: דווקא בדורות האחרונים, מתרבים דקדוקי מצוות וחומרות בפסקי רבותינו האחרונים, הרבה מעל ומעבר לכל מה שהיה נהוג בדורות קדומים. נדמה, שדווקא הדורות האחרונים, הנמוכים ברמתם, מחמירים במצוות יותר מדורות קדומים ומשתאים אנו לפשר הדבר.

נראה, כי דווקא ירידת הדורות הנזכרת היא סיבת התופעה הנזכרת. בדורות הראשונים, היו עבודת ה', וקיום המצוות דבר שבטבע, החיים, היו חיים של קדושה, וגדלות הנשמות הביאה לקישור טבעי בקדוש ברוך הוא. בדורות האחרונים, נתנמכו הנשמות, ושוב, אין הקדושה זורמת בטבעיות, על כן צרכים אנו למעוררים, לזרזים שאינם טבעיים, על-מנת שיעוררונו לרמת קדושה דומה, לזו של הדורות הראשונים.

אולם, דורו של משיח הוא דור שונה, כפי שבאר מרן הרב קוק זצ"ל בספר 'אורות' 17 . דור זה, הוא דור של נשמות גבוהות, השואפות לשוב לטבעיות של קדושה, דורשות הן לשוב למדרגת "שיחתן של עבדי אבות", ועל-כן, בוחלות הן בכל אותם מעוררים חיצוניים ומלאכותיים לעבודת ה'. בנקודה זו נעוץ שורש הכפירה בכל תקנות דרבנן ודקדוקי מצוות המצויה בדור האחרון, כפירה התובעת לשוב לטבעיות של קדושה כמקדם, כי "יפה שיחתן של עבדי אבות, יותר מתורתן של בנים".

מידת האמונה
"ואברהם זקן בא בימים..." 18 כפילות הביטוי המציין אריכות ימים נדרשת על ידי חכמינו ז"ל במדרש 19 , בלשון זו:
"א"ר אחא יש לך אדם שהוא בזקנה, ואינו בימים, בימים ואינו בזקנה, אבל כאן-זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה, בא בימים...א"ר יצחק באותן הימים שכתוב בהן-'עד אשר לא יבואו ימי הרעה'...".

יש אדם הזוכה לאריכות ימים, לזקנה, אולם ימיו מלאי צרות וייסורים. ויש הזוכה לימים מאושרים, אולם אינו זוכה לזקנה ולאריכות ימים, אברהם אבינו זוכה גם להיות זקן, שחי שנים רבות, וגם לימי חיים יפים וטובים, מלאי תוכן ואושר.

אולם, במבט ראשוני, נראים דברי חכמינו תמוהים. האם אמנם היו חיי אברהם אבינו כל-כך יפים ושמחים? קריאה מהירה של הקורות את אברהם אבינו מרגע שהחל במסעו אל ארץ כנען, מגלה מסכת ארוכה של צרות וקשיים הרודפים זה את זה. מאה שנה ממתין אברהם בעקרות עד שזוכה הוא לבן משרה, הוא מתנסה ברעב קשה בארץ, רעב המאלץ אותו לרדת למצריים, סביבתו מתנכרת לו, והוא נאלץ להלחם על מקומו בארץ אחר ששב מגלות מצריים. הלחיים כאלה ייקרא חיים יפים ושמחים?!

תשובה לשאלה זו נמצא בהבנת מידת האמונה שניחן בה אברהם אבינו שעליו מעיד הכתוב-"והאמין בה'" 20 . אברהם אבינו מאמין אמונה שלמה במציאות ה', ובכך שכל אירוע הפוקד אותו הוא מכוון ומושגח על ידי הקדוש ברוך הוא. ממילא, מכיוון ש"טוב ה' לכל" 21 , לא ייתכן במציאות דבר רע, ולכן, כל הקשיים והצרות מקבלים במבטו של אברהם אבינו פירוש אמוני, אין אברהם אבינו מכיר קשיים, אלא אתגרים, אין הוא רואה את המלחמות, אלא את תוצאות ההתקדמות הברוכות שהן מביאות 22 . כל קושי עבור אברהם אבינו הוא אמצעי חישול שמטרתו העיקרית היא הצמחת כוחות חדשים באישיותו. לפיכך, לאדם כזה, גם חיים מלאי "קשיים", ו"צרות", יכולים להיות ימים מאושרים ושמחים.

מידת האמונה ביסודה, היא מידה טבעית לאדם, שאינה קשורה בהכרח באמונה בבורא עולם. בחיי החברה, מוצאת לה מידה זו ביטוי באמון ההדדי הטבעי שרוחש איש לרעהו במסחר ובשאר אורחות החיים. בעולם בריא, כאשר האדם מאמין לזולתו, גם הזולת, מאמין לו. הן משום ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" 23 , וכך הוא טבע העולם שאדם זוכה ליחס מתאים לזה שהוא נותן לזולת, והן משום שחישוב הגיוני מורה כי עובדת היות האדם מאמין לזולתו נובעת ככל הנראה מכך שעצם המרמה פסולה בעיניו, ולכן מסרב הוא לחשוב שייתכן שהזולת אוחז במידה זו. לכן, ברור שראוי, גם מצד ההגיון האנושי הפשוט, להאמין לאדם כזה.

שורשה של מידת האמונה, הן באדם והן בבורא עולם זהה. האדם, בטבעיותו הבריאה, המכירה רק את הטוב שבעולם, אינו מסוגל להאמין כי יש לרע שלטון ואחיזה ברת קיימא במציאות העולם. אמונה זו, יסודה ודאי בידיעה פנימית ברורה ש"יש מנהיג לבירה", בורא מנהיג ומכוון, שהוא טוב לכל, ולכן לא ייתכן שלרמאות ולשקר יהיה מעמד של קבע בעולם. לכן, מכחה של אמונה זו, באה גם האמונה באדם. גם אם אין האדם מודה בפה מלא כי הוא מאמין בה', ואף אם בפיו יכפור, יעיד עליו האמון שהוא רוחש לזולתו, כי בפנימיותו, הוא מאמין בבורא עולם המנהיג ומכוון עולמו לטוב.

חכמינו ז"ל הורונו 24 כי כאשר בא אדם עם תום שנות חייו לבית-דין של מעלה, הוא נשאל בתחילה- האם "נשאת ונתת באמונה " האם היתה בך אותה בריאות טבעית של אמונה, או שמא חלילה השחתת טבע בריא זה?!. רק על גבי שאלה זו ובעקבותיה, ניתן לשאול את הנידון את השאלה הבאה-"קבעת עיתים לתורה?". ללא הכנה מידותית טבעית ובריאה של ישרות ואמונה, אי-אפשר ללמוד תורה, במצב כזה, עלול לימוד התורה להתעקם, ולהיהפך ל"סם מוות" 25 , משום כך הדריכונו חז"ל שדרך ארץ קדמה לתורה.

נכון אמנם, שתיקון המידות ותורה אחוזים זה בזה, תורה הינה הדרכת חיים על-פי דבר ה', ולכן, ממילא מתוך שהאדם מסגל לעצמו אורח חיים של תורה, זוכה הוא לתקן מידותיו וליישרן, כמאמר חז"ל - "ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר ונאמן..." 26 . אף-על-פי כן, כל אלו יבואו כהמשך הבא אחר לימוד התורה, אולם הבסיס והשער ללימוד התורה, חייב להיות בדרך ארץ טבעית ובריאה כאמור.

מידת התמימות
את מידת התמימות מייחס המדרש בפרשתנו 27 הן לאברהם אבינו, והן לשרה אשתו:
"'ואלה ימי שני חיי אברהם', יודע ה' ימי תמימים , ונחלתם לעולם תהיה, ואלה שני חיי אברהם, שחבב הקדוש ברוך הוא שנותן של צדיקים וכתבם בתורה, שתהא נחלת ימיהם זכורה לעולם".


פירוש התמימות אינו נאיביות, אלא שלמות. אמונתו של אברהם אבינו, אינה נובעת מהתעלמות מן המציאות, אלא מתוך מבט מעמיק, החודר לשורשה של המציאות, משמעותה, ותפקידה. ומתוך מבט זה נובע המבט החיובי על המציאות, על כל סיבוכיה וקשייה. שלמות אישית זו מוצאת לה ביטוי בדברי חכמינו ז"ל על הפס' "וה' בירך את אברהם בכל" 28 -"ר' לוי אמר תלת בכל: בכל שהשליטו על יצרו, בכל שעשה ישמעאל תשובה בחייו, בכל שלא חיסר קילורין (אוצרות) שלו כלום" 29 . אברהם אבינו משיג שלמות מוחלטת, ברוחניות, ובגשמיות. הוא עובד את בוראו בשני יצריו, ביצר הטוב וביצר הרע, ועם זאת, הוא אינו חסר דבר בגשמיות.

וכך הם הדברים אף ביחס לשרה אמנו. מלחמתה למען סילוקה של הגר ובנה מבית אברהם, מעידה עליה שודאי לא היתה נאיבית. תמימותה של שרה כתמימות אברהם הינה שלמות רוחנית, המחוברת עם הבנת המציאות העולמית לעומקה, שמתוכה היא מגיעה להבחנה החדה והבלתי מתפשרת של ההבדלה בין ישראל לעמים, ומכחה, באה ההכרה הברורה כי אין לישמעאל חלק עם יצחק בירושת אברהם. גם עליה דרשו חכמינו ז"ל 30 :
"'ויהיו חיי שרה מאת שנה', יודע ה' ימי תמימים, ונחלתם לעולם תהיה, כשם שהם תמימים, כך שנותם תמימים, בת כ' כבת ז' לנוי, בת ק' כבת כ' שנה לחטא ...".


^ 1 בראשית רבה ס', י"א.
^ 2 בראשית ט"ו, ו'.
^ 3 עוד בעניין זה, ראה בשיחה לפרשת לך-לך, בפרק העוסק בעניין זה.
^ 4 ישעיה מ"א, ח'.
^ 5 בראשית כ"ב, י"ב.
^ 6 ל"א ע"א, ונזכר גם בבבא קמא פ"ז ע"א.
^ 7 כך משמע במסכת עבודה זרה דף ג' ע"א, ד"ה "גדול", והובאה דעה זו גם בריטב"א בקידושין שם. ויש לעיין קצת, משום שבקידושין שם בתוס' ד"ה "גדול", משמע טעם שונה ויעוין שם, ובחידושי ר"י עמדין על אתר.
^ 8 ריטב"א בשם הרמב"ן, תוס' הרא"ש, ובהרחבה בדרשות הר"ן, דרוש השביעי, עמ' קט"ז-קי"ז.
^ 9 תפארת ישראל, פרק ל"ב.
^ 10 שבת פ"ח ע"א.
^ 11 ע"פ זהר ויקרא עג ע"א.
^ 12 יעוין בהקדמת רב סעדיה גאון לספרו 'אמונות ודעות', רבנו בחיי בספר 'חובות הלבבות', שער היחוד פרקים ג', ד', ה'. ולעומתם- ר' יוסף אלבו ב'ספר העיקרים', מאמר א', פרק כ"א, לקוטי מוהר"ן תנינא, אות י"ט, ועוד מקורות רבים בעניין זה בהקדמת פירוש 'פתחי לב' לשער היחוד בספר 'חובות הלבבות'.
^ 13 מאמר ראשון, אות י"ג, ובהרחבה, באות ע"ט.
^ 14 ע"פ ויקרא רבה פ"ט, ג', וילקוט שמעוני בראשית, סוף סי' ל"ד.
^ 15 ראה למשל: עירובין נג, ע"א; סוטה, מט ע"א עד ע"ב; שבת, קיב ע"ב, וראה הקדמת המהר"ל לספר באר הגולה.
^ 16 ראה: בראשית רבה, צט, יא; דברים רבה, ג, א
^ 17 אורות התחייה, פיסקה מ"ז (עמ' פ"ה), וראה גם בעין אי"ה, שבת, יב ע"א (יוצא אדם בתפילין ערב שבת סמוך לחשכה).
^ 18 בראשית כ"ד, א'.
^ 19 בראשית רבה נ"ט, ט'.
^ 20 בראשית ט"ו, ו'.
^ 21 תהילים קמ"ה, ט'.
^ 22 ראה: אורות, המלחמה, פרק א'.
^ 23 יבמות, קי"ז ע"א, ובפירוש רש"י שם, ד"ה "ורבנן כמים הפנים לפנים".
^ 24 שבת ל"א ע"א.
^ 25 ע"פ שבת פ"ח ע"ב, וכן ביומא ע"ב ע"ב, בשינויי לשון משמעותיים.
^ 26 אבות ו', א'.
^ 27 בראשית רבה ס"ב, א'.
^ 28 בראשית כ"ד, א'.
^ 29 בראשית רבה נ"ט, י'.
^ 30 שם, נ"ח, א'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il