ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- שם מרדכי
- בבא מציעא - פרק ראשון
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרסיה
מפשטות המשנה משמע שלשון השבועה היא - "שאין לי בה פחות מחציה". אולם הסוגיה בבבא מציעא דף ה' ע"ב הכריעה על פי דברי רב הונא - שמי שנשבע אומר לדיינים את הלשון הבאה: "כולה שלי, ולדבריכם - שבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה".
הרי"ף הביא את דברי הסוגיה בלא להזכיר שהם בנויים על דברי רב הונא, ומכאן שהוא רצה לסתום את ההלכה כסוגיה הזו. אולם מאידך הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פרק ט' הלכה ז' השמיט לגמרי את הסוגיה, ופסק כפשט לשון המשנה, וזו לשונו:
"כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ - שאין לו בזה הדבר פחות מחציו , ויחלוקו".
ויש לברר, מהם שרשי מחלוקת הרמב"ם והרי"ף? ומדוע הרמב"ם התעלם משיטת רב הונא שבסוגיה?
שינויי הגרסה ברי"ף בפרק המפקיד
המחלוקת שבין הרי"ף לרמב"ם קשורה למחלוקת נוספת בינם - בפסיקת דברי רב הונא שבפרק המפקיד.
במשנה בפרק המפקיד נאמר ששומר שטוען שהכלים שהופקדו בידו נגנבו - יכול לשלם את שווים והוא פטור מלהישבע שהם נגנבו. בסוגיה בדף ל"ד ע"ב מובא:
"אמר רב הונא: משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. מאי טעמא - חיישינן שמא עיניו נתן בה".
אולם בגירסת הרי"ף מופיעה שם הלשון הזו:
"אמר רב הונא אמר רב - אמר הריני משלם - משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו , מאי טעמא חיישינן שמא עיניו נתן בה".
בגירסת הרי"ף קיימים שני שנויים מגרסתנו:
א. " אמר הריני משלם" - ממעט לכאורה מקרה שמביא את הכסף לשלם ממש. 1
ב. רב הונא אומר את דבריו בשם רב .
שני השינויים קשורים זה בזה, והרי"ף תולה את דברי רב הונא בדברי רב, כדי להסביר את הגירסה המיוחדת שלו בדברי רב הונא שם - 'אמר הריני משלם"; וכפי שיתבאר לקמן.
זלזול שבועה בצבור
בירושלמי בתחילת בבא-מציעא וכן בירושלמי בכתובות בפ"ב ה"א מובאת מחלוקת בדין 'רבי חייא קמייתא', וזו לשון הירושלמי בתחילת בבא-מציעא:
"שנים אוחזין בטלית כו'. תני 'אדם שאמר לחבירו תן לי מנה שאתה חייב לי, אמר לו לא היו דברים מעולם, הלך והביא עדים שחייב לו חמשים זוז - רבי חייה רבה אמר הודיית עדים כהודיית פיו וישבע על השאר. רבי יוחנן אמר אין הודיית עדים כהודיית פיו שישבע על השאר. אמר רבי לא (*אילא 2 ) משנים אוחזין בטלית דרבי חייה רובה - מכיון שתפוש בחצייה אלא כמי שהביא עדים שחצייה שלו ותימר נשבע ונוטל, אוף הדא דמייא לה. ... אמר רבי יוחנן אם מזו שבועת תקנה היא"
רבי חייא הגדול (רבי חייה רבה) סבור שהעדאת עדים על מקצת החוב דומה להודאת פיו במקצת החוב - ולפיכך צריך להשביע את הכופר שבועה מן התורה על השאר. אולם רבי יוחנן חולק על כך.
שיטת רבי אילא דומה בשתי הסוגיות שבירושלמי. רבי אילא מביא לרבי חייא סיוע מן המשנה; והוא אומר שר' יוחנן חולק על הסיוע ולשיטתו - שבועת המשנה היא מדברי חכמים (תקנה).
הירושלמי בבבא מציעא מפסיק את דברי רבי אילא בהבאת מימרות. נלענ"ד שכוונת הירושלמי, להביא שמועות בשם רב; שמשמע מהם שגם רב סבור כרבי יוחנן, - שהשבועה היא מתקנת חכמים. וזו לשון הירושלמי שם בבבא מציעא (בתוספת ביאור):
"רבה בר ממל ורב עמרם סליקו הן דרב ביניי (העלו ביניהם אותן שמועות של רב ) אמר ליה אין מוסרין שבועה לחשוד (לדעתם, במשנה בתחילת הפרק קיים קושי. אם מדובר בטענת תקיפה רגילה, כפי שמשמע מדברי רבי חייא; אין להשביעם; מפני שלשיטת רב החשוד על הממון חשוד גם על השבועה. ולכן אין להסביר כרבי חייא שאוחזין כל אחד בחציה ממש. 3 לשיטתם, מדובר כשאוחזין בקצותיה ; ומצורת אחיזתם ניכר, שהם שותפים בה, אלא שהתגלע בינם ריב 4 ). אמר ליה אפילו לשון שבועה אין מוסרין לו (אפילו באופן זה של העמדת המשנה, אסור להשביעם את לשון השבועה המוזכרת במשנה; ואפילו בלי שם או כינוי. מאחר שלשון השבועה שבמשנה עלולה להתפרש בלבו של הנשבע - שאין לו בה כלום ואף לא פחות מחציה; עלול להיגרם זלזול שבועה בצבור אם ימסרוה לו). כיצד נשבע (והרי מוזכרת במשנתנו שבועה)? רב הונא אמר - שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות משווה פרוטה ."
לירושלמי ידוע, שלשיטת תלמידי רב - יש שני חידושים במשנה:
א. מדובר כשאוחזין בקצותיה. באופן זה הם אינם חשודים לביה"ד בתקיפה - ולכן ניתן להשביעם.
ב. מחשש זלזול שבועה בצבור - יש לשנות את נוסח השבועה.
הרי"ף פסק באופן עקרוני כשיטת תלמידי רב בסוגיית הירושלמי; אך לגבי נוסח השבועה הוא העדיף את הנוסח כפי שנקבע בסוגית הבבלי. לפיכך הרי"ף פסק את דברי רב הונא (תלמידו של רב) - "דאמר: כולה שלי, ולדבריכם - 'שבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה .' ".
מדוע הרי"ף קשר בין הסוגיות
כזכור, בסוגיה בפרק המפקיד מופיעה שיטה של רב הונא בענין שבועת שומר שטוען שהחפץ נעלם והוא רוצה לשלם עליו. לשיטת תלמידי רב אם השומר מביא את הכסף כדי לשלם על החפץ - אסור להשביע אותו. בעיני הצבור הוא חשוד שהוא רוצה לגזול את החפץ; ומחשש של זלזול שבועה בצבור - אסור להשביעו.
לפי הבנת הרי"ף, רב הונא שהוא תלמידו של רב חידש את דין השבועה שלו, רק כאשר השומר אומר בפיו שהוא רוצה לשלם - אך הוא אינו מביא את הכסף לבית הדין. הציבור מניח שהוא לא רוצה לגזול אך גם לא רוצה לישבע שבועת השומרים, והוא מוכן לשלם רק אם בסופו של דבר לא יימצא הגנב.
אולם המשך הסוגיה אינו עולה בקנה אחד עם הבנת הרי"ף. רבא מקשה שם בהמשך הסוגיה על דברי רב הונא - ממקרה שמלוה ששומר על המשכון טוען שהוא אבד והוא מקזז את שווי המשכון מן החוב. רבא מקשה מדוע המשנה לא מזכירה את שבועת רב הונא. אולם לשיטת הרי"ף - אין מקום לקושיה. במקרה זה המלוה חשוד בעיני הציבור שהוא גזל את החפץ ושהוא שילם עליו באמצעות קיזוז מהחוב. - ולכן אין להשביעו.
הרי"ף התקשה לקבל את המהלך של רבא שם, לפי מה שהתבאר - לתלמידי רב יש מסורת שרב חושש מזלזול שבועה בצבור; ושיטת רב הונא לגבי נוסח השבועה ב"שנים אוחזין" קשורה למסורת הזו. לדעת הרי"ף, רב הונא ממשיך את השיטה הזו - גם בפרק המפקיד. לשיטתו, הצבור חושד בשומר שמביא את הכסף עבור הפיקדון - שהוא גזל אותו ורוצה לעבור גם "שבועת שקר"; ואין שום אפשרות להשביעו.
לפיכך, בפרק המפקיד הרי"ף שינה את דברי רב הונא, ותלאם בשיטת רב ; כדי ללמדנו שהם צריכים להתאים לשיטת רב. לפי השינוי שהרי"ף שינה בדברי רב הונא, משביעים רק שומר ש"אמר" שהוא ישלם. שומר כזה אינו חשוד בעיני הצבור ולכן ניתן להשביעו.
ומטעם זה הרי"ף השמיט את דברי רבא בהמשך הסוגיה, שמשמע מהם שאין לחשוש לזלזול שבועה בצבור.
אולם הרמב"ם פסק כרבי יוחנן, שחשוד על הממון אינו חשוד על השבועה. כמו כן הוא פסק כמסקנת סיום הסוגיה בפרק המפקיד, ממנה עולה שרבא סבור שרב הונא חזר בו , ונוקט שמשביעין חשוד בלא תחמוד; ואין לחשוש מזלזול שבועה בצבור.
ומכיוון שהרמב"ם נקט שרב הונא חזר בו; נדחו דברי רב הונא הראשונים בסוגיה בדף ה' ע"ב - "דאמר: כולה שלי; ולדבריכם, שבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה". וענין זה יורחב בפרק "מחלוקת הרי"ף והרמב"ם בשומר שמשלם".
^ 1 ואמנם הרא"ש הקשה על חלוקה זו, ויבואר לקמן בפרק "מחלוקת הרי"ף והרמב"ם בשומר שמשלם".
^ 2 הכוונה לרבי אילא, וכן מתבאר מהשוואת סוגיות הירושלמי.
^ 3 ועיין בדברי רש"י בב"מ דף ג' ע"א בהסבר הדרך שרבי חייא העמיד את משנתנו.
^ 4 וכפי שהתבאר במאמר "שנים אוחזין בטלית או בקצותיה".
^ 2 הכוונה לרבי אילא, וכן מתבאר מהשוואת סוגיות הירושלמי.
^ 3 ועיין בדברי רש"י בב"מ דף ג' ע"א בהסבר הדרך שרבי חייא העמיד את משנתנו.
^ 4 וכפי שהתבאר במאמר "שנים אוחזין בטלית או בקצותיה".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
