ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- משיח בן יוסף
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אפרת בת נעמי
לאחר מכן, מסופר שבן השונמית חלה ומת, ואלישע החיה אותו. במסכת נדה (דף ע, ב) מובא שחכמי אלכסנדריה שאלו את ר' יהושע בן חנניה, האם "בן שונמית" מטמא בטומאת מת, והוא ענה להם "מת מטמא, ואין חי מטמא!". רד"ק הסיק מהדברים הללו שר' יהושע בן חנניה סבור ש"בן השונמית" לא מת ממש 1 . אם כך צריך להבין, מדוע הכתוב מתאר את בן השונמית כמי ש"מת"?!
במאמר הזה נדון בשאלה מדוע השונמית לא ביקשה בן; ובמאמר הבא נדון בשיטת ר' יהושע בן חנניה - מדוע הכתוב מתאר את בן השונית כ"מת" אם הוא לא מת ממש.
אליהו ו"בני רחל"
המעשה מזכיר מעשה קודם, באליהו, רבו של אלישע. אליהו התארח בבית אלמנה; ו"בן האלמנה" חלה ומת, ואליהו התפלל והחיה אותו. רד"ק מדייק מתרגום יונתן (מלכים א יז, כ), שהתרגום סבור ש"בן האלמנה" לא מת ממש 2 . בשני המעשים, מדובר באם שחשה שבנה "מת"; והנביא מחיה אותו. מה משמעות הדבר?
המענה לשאלות האלו ניתן על ידי אליהו הנביא עצמו. ב"סדר אליהו רבה" (יח) 3 מסופר, שחכמים נחלקו האם אליהו הוא מ"בני רחל" או מ"בני לאה"; ואליהו גילה להם שהוא מ"בני רחל"; וש"בן האלמנה" שהוא החיה - הוא "משיח בן יוסף". מה אליהו רמז בכך?
אליהו גילה לחכמי בית המדרש שהמעשה בבן האלמנה, משקף רעיון שמרומז בפרשיות לידת בני רחל. הדברים התבארו במאמר הקודם"אליהו ומשיח בן יוסף" , ונחזור בקצרה על עיקרי הדברים. רחל אינה מרוצה לגמרי מהבנים שנולדו לה. כאשר יוסף נולד היא אומרת: "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר". המילה "אַחֵר" מיותרת ואומרת דרשני. למילה "אַחֵר" יש משמעות של משהו "שונה". משהו מסוים בבן לא מצא חן בעיניה הרוחניות; ולכן היא התפללה שה' ייתן לה בן - שיהיה "אַחֵר" מהבן הזה.
כאשר נולד בנה השני, רחל קראה לו "בֶּן אוֹנִי" במשמעות של "בן הָאֵבֶל שלי". לכאורה, היא קראה לו כך רק מפני שהיא מתה בלדתו. אלא שאם יעקב בא לשלול את המשמעות העצובה הזו הוא היה צריך לקרוא לו "בִּנְ-חָי". יעקב קרא לו "בִּנְ-יָמִין" כדי לשלול כוונה אחרת של רחל. רחל ראתה בעיניה הרוחניות שגם הבן הזה שייך לצד של השמאל, שקשור בעיניה למוות. אולם יעקב היטיב לראות ממנה, והוא ראה גם בו בן שקשור לצד של הימין, הצד של החיים.
שְׁנֵי הָעַמּוּדִים
הפנים השונים של ה"ימין" ושל ה"שמאל" מרומזים במקדש. בספר מלכים (א ז, כא) מסופר ששלמה המלך הקים שני עמודים לאולם, והוא קרא לעמוד הימני בשם "יָכִין" ולעמוד השמאלי בשם "בֹּעַז". ונאמר עליהם (שם, טו):
"וַיָּצַר אֶת שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת, שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד, וְחוּט שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה יָסֹב אֶת הָעַמּוּד הַשֵּׁנִי".
העמודים היו זהים, אך לעמוד הימני מיוחס הקו הישר והניצב ("קומה"); ואילו לעמוד השמאלי מיוחס הקו העגול ("יסוב"). בספרי הקבלה מבואר שהקו הישר מסמל את עבודת התורה והמצוות, ואלו הקו העגול מסמל את העיסוק בעולם הטבע הגשמי - העולם שגם הגויים מתעסקים עמו.
רחל ראתה בעיניה הרוחניות שגם הבן הנוסף שנולד לה עתיד לעסוק בענייני החול של ה"צד השמאלי", בעיניה הצד הזה קשור ל"מָוֶת"; ולכן היא קראה לו "בֶּן אוֹנִי" במשמעות של "בן הָאֵבֶל שלי". אולם יעקב ראה בהשגה נבואית גבוהה, והוא "ראה" שגם ה"שמאל" הזה הוא "ימין"; וכעין המבואר ב"מאור ושמש" (דברים פרשת שופטים):
"לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל... שהצדיק מיחד הכל שמאל בימין והימין בשמאל, וממתיק הדינים בשרשם, וממילא נעשה משמאל שהוא דין - ימין שהוא רחמים גמורים. וזה שפירש רש"י ז"ל אפילו אומר לך על שמאל שהוא ימין..."
בעם ישראל קיימות שתי קבוצות מרכזיות, קיימת "קבוצת משיח בן יוסף" שמכונה "בני רחל" - שעוסקת בענייני המעשה; וקיימת קבוצת "משיח בן דויד" שמכונה בני לאה - שעוסקת בענייני הרוח. רחל ראתה ברוח קודשה באספקלריא שאינה מאירה, והיא התייחסה למי שעוסקים בגשמיות כאל "מתים". אולם יעקב ראה באספקלריא המאירה והוא ראה שגם הם חיים וגם הם שייכים ל"ימין".
אליהו גילה לחכמי בית המדרש, שהחייאת "בן האלמנה" - מרמזת לאופן שרחל מתייחסת ל"משיח בן יוסף", ולאופן שיעקב "מחיה" אותו. ההבנה שרחל ויעקב התייחסו באופן שונה לבנים, חוזרת ומבארת פרשיות תמוהות אצל האישה השונמית; וכדלקמן
רוני עקרה לא ילדה
לאה ילדה ארבעה בנים, ורק אז מסופר שרחל קינאה בה (בראשית כט-ל):
"וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד... וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת: וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי: וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן:
רחל מתחננת אל יעקב שיתפלל עליה שתלד, ויעקב נראה כמי שמסרב. במדרש הקשו על כך (בראשית רבה עא): "אמר לו הקדוש ברוך הוא כך עונים את המעיקות?!" ברם, ההבנה שרחל ויעקב התייחסו באופן שונה לבנים מבארת את כוונת יעקב באופן אחר, שמלמד זכות על יעקב!
תרגום יונתן כותב שם, שלאה ראתה ברוח קודשה שמהבן הרביעי יצא דויד המלך שעתיד להודות לקב"ה (בחיבור ספר תהילים ועוד); ולכן היא קראה את שמו יהודה. הכתוב מספר שרחל קינאה בלאה רק לאחר לידת יהודה. רחל רצתה ללדת רק בנים מהסוג הזה של "משיח בן דויד", בנים שאמורים לעסוק בתורה ובהודאה. כשרחל ראתה בעיניה הרוחניות, שלאה ילדה ליעקב בן מהסוג הזה, היא פנתה אליו בתביעה שיתפלל עליה שתלד גם היא "בנים" כאלו.
עד אז, רחל היתה מקיימת בעצמה את דרשת ברוריה אשתו של ר' מאיר. הנביא ישעיהו (נד, א) מנבא: "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה", וברוריה הסבירה בסוגיה בברכות (דף י, א) שמדובר באישה ששמחה בעקרותה מפני שהיא לא רוצה ללדת בנים לגיהנום. לפי ראיית הרוחנית של רחל, בנים מהסוג של משיח בן יוסף, שייכים לצד של השמאל, לצד של הגיהנום; והיא רצתה שלא יוולדו לה בנים כאלו. עד אז, רחל לא החשיבה ו"לא ספרה" את הבנים האחרים שנולדו ללאה. אולם כעת כשלאה ילדה את יהודה, היא החשיבה את לאה כמי שילדה "בנים". רחל רצתה שגם לה יהיו "בני לאה" כאלו.
לעומתה, לאה באה בגישה של הכנעה לרצון הבורא. לאה שמחה בכל הבנים שהקב"ה העניק לה. גם בבנים הראשונים שלה, שלא היו מהסוג של יהודה ("משיח בן דויד").
יעקב ידע שרחל רוצה שלא יוולדו לה בנים מהסוג של "משיח בן יוסף". לפיכך, כשהיא פנתה אליו בתביעה שיתפלל עליה לבנים; הוא כעס עליה. הוא הסביר לה שהמעצור נגרם מפני שהקב"ה נעתר לה – "אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן". יעקב מתפלל לקב"ה שייתן לה בנים, אלא שיעקב מתפלל מתוך הכנעה לרצון הבורא. גם אם הבן שיוולד יהיה מסוג של "משיח בן יוסף" הוא ישמח בו; ואילו רחל אינה רוצה שיוולד לה בן כזה.
בסופו של דבר, הקב"ה זכר את רחל, והעניק לה את הטובה המגיעה לה; למרות שהיא לא רצתה בה. הקב"ה הוליד ממנה את יוסף ואת בנימין, למרות שהם לא התאימו לשאיפותיה. המאורעות האלו חוזרים גם בפרשיית האישה השונמית.
העקרות של האשה השונמית
האשה השונמית ידעה את גדולת אלישע; וידעה שהנביאים מסוגלים להתפלל על העקרות שיפקדו. אולם גם היא שמחה בעקרותה. הכתוב מספר שהשונמית היתה "אִשָּׁה גְדוֹלָה", ותרגום יונתן מסביר "אתתא דחלת חטאין"; כלומר, השונמית היתה צדקת ויראת חטא. בעלה היה איש עשיר, והם היו בני המעמד הגבוה; אך החיים הגשמיים האלו לא סיפקו את רוחה, והיא חשה שאלו חיים "מתים" וחסרי תכלית. לפי השקפתה, "כל המוליד מוליד בדומה" 4 ; היא היתה משוכנעת שהבן שיוולד לה יהיה דומה לאביו. גם הוא יהיה שייך לקבוצת משיח בן יוסף, וגם הוא יעסוק בצד הגשמי של החיים. היא לא ביקשה מאלישע שיברך אותה בבן, מפני שהיא לא רצתה שגורלה יהיה כגורלה של רחל. היא לא רצתה שבסופו של דבר, יוולד לה בן שיהיה שייך לקבוצת משיח בן יוסף.
אלישע ידע דברים רבים גם בלא שיגידו לו; וכן מצאנו שהארמים אמרו (מלכים ב ו, יב): "אֱלִישָׁע הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ". אלישע ידע שלאשה השונמית אין בן, וגם את הסיבה לכך; והוא רצה להאיר את עיניה בטעותה. הוא רצה להחשיב בעיניה גם אנשים מקבוצת משיח בן יוסף; ולאחר מכן לברך אותה בבן.
הדרך שאלישע ניסה לפתור את בעיית האישה השונמית
נערו של אלישע, גיחזי, התעסק בעניינים הגשמיים של אלישע; והוא היה נציג של קבוצת "משיח בן יוסף". אלישע רצה להכריח את השונמית להכיר טובה לגיחזי; ולכן אלישע צרף אותו לתכנית הברכה. אלישע הורה לגיחזי לקרוא לשונמית, ולמרות שהיא עמדה לפני אלישע, אלישע ניהל את השיחה בינם באמצעות גיחזי: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא?". אלישע רצה שגיחזי ידגיש שהיא היטיבה גם עם גיחזי וגם עם אלישע ("חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ"); וזו הסיבה שמזכה אותה לשכר על עמלה. אלישע הוסיף והזכיר בדבריו את המלך ואת שר הצבא, שעוסקים בפעולותיו של משיח בן יוסף; כדי להראות לשונמית שלמרות היותו נביא - גם הוא מחשיב אותם.
אך השונמית לא התרשמה מכך. היא אמרה שהיא אינה זקוקה להתערבות המלך או שר הצבא, מפני שמשפחתה דואגת לה – "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת"; והיא אף לא ביקשה מאלישע שיתפלל עליה לבן.
לאחר שהשונמית יצאה, אלישע פנה לגיחזי: "וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ? וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן". גיחזי לא חידש לאלישע דברים שלא היו ידועים לו. אולם אלישע רצה שישועתה של השונמית תבוא באמצעות גיחזי. לאחר שגיחזי יזם את הברכה, אלישע הורה לגיחזי לקרוא לה בשנית, ואז אלישע פנה אליה ישירות: "וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן".
לשון אלישע דומה להבטחת המלאכים על לידת יצחק: "כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה". אולם אלישע מוסיף את המילה "חֹבֶקֶת". ה"חיבוק" יוצר היקף של "עיגול" סביב הבן. אלישע רמז לשונמית שהבן שלה יהיה שייך ל"עולם העיגולים", לקבוצת משיח בן יוסף. 5
אך השונמית נשארה איתנה בהשקפתה: "וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ". בעיניה, בן ששייך לקו העגול של משיח בן יוסף הוא בן של "כזב"; והיא לא רוצה בן שכזה.
בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שהמעשה באשה השונמית ובחוסר רצונה לבקש ברכה לבן, חוזר על עקרון שמרומז בתורה. ראייתה הרוחנית של השונמית דומה לראייתה של רחל, שתיהן רואות בבן ששייך ל"קו העגול" ומתעסק בענייני העולם הזה – בן לא רצוי. אך יעקב אבינו ואלישע הנביא רואים באספקלריא המאירה, והם רואים גם אותו כבן רצוי.
יעקב אמר לרחל "הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן" - כהסבר לעקרותה. כלומר, הקב"ה נעתר לרצונה שלא ללדת בנים מסוג של "משיח בן יוסף". ברם, בסופו של דבר, הקב"ה העניק לרחל את הטובה המגיעה לה; למרות שהיא לא רצתה בה. הקב"ה הוליד ממנה את יוסף ואת בנימין, למרות שהם לא התאימו לשאיפותיה. אלישע רוצה להידבק בדרכיו של הקב"ה, והוא רוצה שהשונמית תוליד בן למרות שהוא לא יתאים לשאיפותיה.
במאמר הבא נשתדל נדון בעזהשי"ת בפרשית מיתת והחייאת בן השונמית.
^ 1.ה'חתם סופר' (שו"ת ח"ב יו"ד סי' שלח) כתב, שגם לדעת הרמב"ם בן השונמית לא מת ממש.
^ 2.כך סבור גם רבנו פרץ (שיטה מקובצת, בבא מציעא דף קיד, ב).
^ 3.מובא בתוספות בבא מציעא קיד ב
^ 4.מהרש"א חידושי אגדות מסכת יבמות דף סג עמוד א
^ 5. שמו של הנביא חבקוק מורה גם כן על "חיבוק" שיוצר היקף של "עיגול"; וכן מצאנו שחז"ל אומרים על חוני המעגל (תענית דף כג, א): "עג עוגה ועמד בתוכה, כדרך שעשה חבקוק הנביא". משמעות ה"עוגה" שחבקוק וחוני עיגלו סביב עצמם התבארה במאמר"המעגל של חוני" . בזוהר (הקדמה דף ז, ב) נאמר שהנביא חבקוק הוא בנה של השונמית.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
רביבים קביעות עיתים לתורה
הדרכת התורה לכלל ישראל, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב | ההדרכה הראויה לתלמידי החכמים הייתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה | המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת בשבתות ובחגים | על ידי לימוד זה הקבוע בכל יום, נחשבים כלומדים כל היום כולו | בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה
יומא מצוות חינוך הבנים - חינוך לשעות
השיעור עוסק בדיני האכלת קטנים וחולים ביום הכיפורים, ובוחן האם מותר להאכילם גם מעבר לצורך המינימלי של פיקוח נפש. בעקבות פסק הרמ"א והשגת ה'מנחת חינוך', הרב מנתח האם חובת התענית היא רציפה בכל רגע או מהווה מציאות יומית כוללת שברגע שהופרה פוקע איסורה. במקביל, נבחנת מהותה של מצוות החינוך – האם תכליתה הרגל לקיום מצוות בעתיד או חיוב עכשווי על מעשה המצווה, תוך השלכות מעשיות לשאלות חינוכיות שונות.
ענינו של ראש השנה עבודת ראש השנה מתוך אהבה
הרב בוחן את יסוד המצוות של ראש השנה ומסביר כיצד קיומן מתוך שמחה, חיבוב ודבקות מעורר את האהבה והרחמים של הקב"ה כלפינו בדין. דרך דברי חז"ל והראשונים על תפילות היום ותקיעת שופר, מודגש שהמבחן האמיתי של האדם הוא בעשייה שמעבר לחיוב הבסיסי ומתוך רצון פנימי עמוק.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ניצבים וילך
עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. - למה כתיב אֶת הַשִּׁירָה. הול"ל אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מה הטעם שאין מברכים את חודש תשרי בברכת החודש שבת מברכין. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי. ומדוע כתיב חסר י'. ומדוע לא כתיב 'אל ארצות אחרות' בלשון רבים.
שיעורים בספר יהושע מבית המדרש להנהגת הארץ
יהושע פרק א'
השיעור עוסק במעברו של יהושע בן נון מחיי בית המדרש והתלות במשה אל עבר הנהגת עם ישראל וכיבוש הארץ. דרך מושגים כמו "לא ימוש" ו"חזק ואמץ", מוסבר כיצד המעבר לעשייה מעשית ומלחמה אינו ניתוק מהתורה, אלא הופעתה בשלמות בתוך מציאות החיים.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וסוד ההשגחה התמידית
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בביאור ספר הכוזרי ומזמור קל"ט בתהילים, תוך העמקה בהכרה שהבורא מחיה ומפעיל כל תנועה ואיבר באדם בכל רגע ורגע. מתוך כך מוארת מעלת ה'חסיד' החי בדבקות עליונה, ולצד זאת נשזרות תובנות על סבלנותו האינסופית של הבורא, מידות הרחמים וספרי המהר"ל.
אורות ארץ ישראל - הרב אליהו ברין סוד הגלות ותחיית ארץ ישראל
אורות ארץ ישראל א' - ג'
השיעור עוסק במשמעות הרוחנית של היציאה לגלות ככור היתוך לבירור וזיכוך כוחות החיים הישראליים והאוניברסליים. מתוך כך, מובהר תהליך הגאולה והשיבה לארץ ישראל כתנועה פנימית ועמוקה של תחייה לאומית ורוחנית שאינה מותנית מראש בתשובה שלמה.
מידות הראי"ה המצוות כציורי האמונה המעשיים
אמונה כ"א -כ"ב
השיעור עוסק בצורך המהותי של האדם באידיאל אלוקי עליון המעניק משמעות וחיות פנימית לחייו. מתוך כך מוסבר כיצד המצוות והמנהגים משמשים כביטוי מעשי וציור גשמי שמוריד את רעיונות האמונה הגבוהים אל מציאות החיים.
