פרשת השבוע - נח

נראה שההשקפה המקובלת ביהדות על נוח היא כזאת שעל אף שהוא עצמו היה צדיק, הוא לא ראוי כל כך לשבחים מאחר שלא היה מסוגל, ויש האומרים אפילו לא מוכן, להציל את דורו מאסון המבול. מאחר שחכמי ישראל בכל הדורות היו חלוקים בשאלה איך להתייחס לנוח, בייחוד בהשוואה לאברהם, אני באמת לא יכול להסתכן ולהשמיע דעה פסקנית בעניין זה. אך כאדם פרטי, ובוודאי כרב, אני מזדהה מאוד עם נוח ועם האתגרים שעמדו בפניו.
מספרים סיפור על יהודי קדוש וגדול (הכניסו כאן כל שם שאתם רוצים) שאמר פעם בצער "כשהייתי צעיר ורק יצאתי מהישיבה למשרת הרבנות הראשונה שלי, הייתי בטוח שאוכל להשפיע על כל האנושות לטובה. ככל שהתבגרתי הבנתי שזה מעבר לכוחותיי, ולכן השקעתי את מאמציי בניסיון לשנות את הקהילה שלי לטובה. כשהתבגרתי עוד יותר, הבנתי שגם זה מעבר לכוחותיי, ולכן החלטתי להשקיע את כוחותיי בחברי הקהילה בבית הכנסת בלבד, כדי לרומם אותם לרמה רוחנית ראויה יותר. כשגיליתי שגם זה מעבר לכוחותיי, בחרתי להשקיע את המאמצים בשיפור משפחתי. כשהתברר לי שגם זה מאמץ עקר, הבנתי סוף סוף שאני צריך להשקיע את כוחי אך ורק בעצמי, במאמץ לשפר את הרמה הרוחנית שלי."
ברור שזאת השקפה פסימית מאוד על ההנהגה הרוחנית של העם היהודי ועל יכולתה לשנות אנשים ולהשפיע עליהם, אך אין ספק שיש פה תובנה בעניין נוח, גדולתו ולבסוף גם אסונו.
נוח בונה את התיבה בפומבי ובהקפדה במשך עשרות שנים. הוא מטיף לבני דורו לחזור מדרכם הרעה ומזהיר מפני האסון המתקרב. הוא סופג לעג ושנאה על מאמציו ועל נבואתו, ונשאר דחוי ומבודד. בסופו של דבר, גם אחדים מצאצאיו בגדו בו ובדרכו בהתנהגותם. לא הטראומה של המבול עצמו מדכאת את נוח אלא יותר העובדה שהוא לא מצא דרך להעביר את המסר שלו לחברה שבה הוא חי ואפילו למשפחה שלו.
התורה מספרת לנו מעט מאוד על נוח אחרי האכזבה שנחל במשפחתו לאחר שכולם יצאו מהתיבה. נראה שנוח איבד את כוח השפעתו על אנשים האחרים לאחר כל כך הרבה שנים שסבל דחייה. הוא לא רואה שום הבדל משמעותי בין האנושות שלפני המבול לזו שאחריו.
גם אברהם עתיד להתמודד עם אכזבות רבות וכישלונות חוזרים ונשנים במשימה שנטל על עצמו להפיץ יראת שמים בעולם של כפירה, הפקרות מוסרית ואלימות. אך כשאברהם נכשל בתחילה עם ישמעאל, הוא מצליח עם יצחק. כשאברהם לא מצליח לגייס את לוט למטרתו, הוא מצליח לפחות להציל אותו מחורבן. כשהוא לא מצליח לשנות את סדום, הוא טורח לפחות לדאוג לכך שהעיר לא תיבנה מחדש לעולם. המבחן האמיתי של המנהיגות הרוחנית הוא במה שהיא עושה אחרי שהאכזבות שמהן היא חששה כל כך אכן התרחשו.
נוח לא הצליח להציל את הדור שלפני המבול, ולכן הוא מתייאש ומוותר גם על הדורות שבאים אחרי המבול. כאן טמונה עיקר הביקורת על האיש הגדול והצדיק הזה שמשתמעת מדברי חז"ל וממסורת היהודית בכל הדורות.