ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו

שיחה לפרשת תולדות תשע"ב

עבודת ה’ הטבעית של האבות

עניינה של התפילה ◆ האם יש מצווה להתפלל ◆ האבות קיימו את כל התורה כולה ◆ רעב רוחני ורעב גשמי ◆ המצווה לגור בארץ ישראל ◆ עניינו של ראש חודש
מוקדש לעלוי נשמת
הוגט בת תורקיה
לחץ להקדשת שיעור זה
עניינה של התפילה
קראנו השבת את פרשת תולדות. נאמר בפרשה: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה’ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה’ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (בראשית כה, כא). יצחק מתפלל והתורה מתארת את התפילה בלשון "ויעתר". רבי יוחנן אומר (בראשית רבה סג, ה) שזה מלשון עשירות, כלומר הוא התפלל ושפך תפילות בעושר רב. כשאנחנו קוראים את הפסוק נראה כאילו יצחק התפלל ומיד: "ותהר רבקה אשתו", אבל האמת יצחק התפלל הרבה ‘כי עקרה היא’, הוא מתפלל ומתפלל עוד ועוד. על הפסוק: "קַוֵּה אֶל ה’ חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה’" (תהלים כז, יד). אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני, תשז): התפלל אדם ולא נענה, ישוב ויתפלל. זה מה שעשה יצחק, הוא התפלל שנים. וברוך ה’ הוא זכה " ותהר רבקה אשתו".
חכמים אמרו: שהאמהות היו עקרות, מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים. בעצם חכמים מלמדים אותנו כאן לימוד גדול מאוד, שהתפילה לא הייתה כדי שהן לא תהיינה עקרות, אלא הן עקרות כדי שהן תתפללנה. כלומר, הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים אז הוא יוצר מצבים שיעוררו אותם לתפילה. זו בעצם הדרכה לכל עניינה של התפילה. התפילה לא באה כדי להשיג את המבוקש, אלא המבוקש הוא זה שמעורר את האדם להתפלל. התפילה היא המטרה לא אמצעי. התפילה היא התקרבות לריבונו של עולם. אם יש גורם שמעורר את האדם לתפילה, זה אומר שהאדם לא מספיק קרוב לקב"ה ויש כאן איזה צורך לעורר אותו כדי להתקרב יותר. על ידי התפילה האדם מתקרב לקב"ה, התמלאה המגמה אין עוד צורך שהגורם הזה יישאר, כי האדם כבר התקדם והתרומם והתעלה. זו הייתה המטרה, וכאשר היא הושגה, מסתלקת הסיבה שגרמה את התפילה.
עניינו של האדם הוא להתפלל לקב"ה, התפילה היא דבר גדול מאוד. יצחק הוא עמוד התפילה. על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ‘על התורה’ יש מפרשים שזה יעקב, והמהר"ל אומר שאברהם הוא עמוד התורה. לכאורה מידתו של אברהם היא גמילות חסדים. יצחק הוא עמוד העבודה, הקרבנות, התפילה. "ויעתר יצחק לה’". עיקר עניינה של התפילה הוא לקחת את הרצון של האדם, את הדבר שאותו הוא רוצה להשיג, מה שחסר לו, ולפנות אל ה’ ולבקש שרצונו יהיה מתאים לרצון ה’. וכדי שרצון ה’ יהיה כמו רצונו אז הוא צריך לעשות התאמה בין רצונו לרצון ה’. מי שיבוא לבקש איזו בקשה משר, הוא צריך לשכנע את השר לתת לו את מבוקשו, איך הוא משכנע אותו, הוא אומר לו שזה בעצם מה שגם השר רוצה, שגם השר מעוניין באותו דבר, שזה מתאים גם למטרות ולשאיפות שלו. ואז השר אומר: בסדר, זה גם מה שאני רוצה, אני אמלא את בקשתך. זאת אומרת, צריך להביא לתיאום בין הרצונות, אם האדם פונה אל ריבונו של עולם, הוא רוצה להתאים את רצונו לרצונו של הקב"ה, אז הוא צריך להעלות את רצונו, שהוא יהיה לרצון ה’. זה בעצם הדבר הכי גבוה שיכול להיות אצל האדם. הרי כוח הרצון של האדם זה הוא, כל עניינו של האדם זה הרצון, כל מה שהאדם עושה זה מתוך שהוא רוצה, גם הדברים הגשמיים וגם הדברים הרוחניים, הכול מתחיל מנקודת הרצון, והוא לוקח את הכוח הזה של הרצון, את הצד העליון של הרצון, הוא פונה עם הרצון שלו לרצון ה’.
בעצם רצונו של האדם הוא גם כן רצון ה’. מה פירוש רצון ה’ - כל מה שיש בעולם זה רצון ה’. כל בריה שיש בעולם זה ברצונו של הקב"ה. הקב"ה ברא את האדם, והוא ברא לו רצון. אז הרצון של האדם הוא בעצם הופעת רצונו של הקב"ה. מה לוקח האדם כשהוא פונה אל הקב"ה עם רצונו, הוא בעצם מחבר את רצונו לשורש, לרצון האלוקי, שממנו נמשך רצונו, ועכשיו הדברים שהוא רוצה זה בעצם המשך של רצון הקב"ה, והוא מזכך את רצונו ומקרב אותו לרצון האלוקי. על ידי זה האדם מתרומם מעלה מעלה, הוא לוקח את הכוח הכי מרכזי שלו, את כוח הרצון, שאומנם הוא רצון מסוים ומוגבל, והוא מרומם אותו מעלה מעלה. זה עניינה של התפילה, שהיא מביעה את כוח הרצון הפונה אל הקב"ה. האדם מתעלה על ידי זה מעלה מעלה כי אם הוא רוצה שרצונו יתקיים הוא צריך לזכך את רצונו. כדי שהקב"ה יסכים לרצונו הוא צריך להתעלות, ההתעלות היא לא רק ברצון שלו אלא גם צריך שיהיו לו זכויות. האם האדם תמיד עושה את רצון הקב"ה כדי שגם הקב"ה יעשה את רצונו - האדם צריך להשתפר ולהיטהר. כשאדם פונה לקב"ה הוא צריך להבטיח לו שזה מגיע לו. הווי אומר שהאדם מתעלה על ידי התפילה מעלה מעלה, זה עמוד התפילה, זה עניינו של יצחק. ‘ויעתר יצחק לה’.

האם יש מצווה להתפלל?
נחלקו הראשונים, הרמב"ם והרמב"ן, אם יש מצווה עשה מהתורה להתפלל. לפי דעתו של הרמב"ם יש מצוות עשה להתפלל, אבל הנוסח של התפילות, ומספר התפילות - שלוש תפילות ביום, זה מדרבנן. הרמב"ם לומד את זה מהפרשה השנייה של פרשת שמע: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹקיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא, יג). דרשו חז"ל איזו היא עבודה שבלב - זו תפילה (תענית ב ע"א). הלב יכול רק להתפלל. אם כן עבודה שבלב זו תפילה. מכאן לומדים שיש מצווה מדאורייתא להתפלל, כמה ואיך זה כבר מדרבנן. משהו של תפילה זה החיוב מדאורייתא. הרמב"ן חולק ואומר: התפילה היא מדרבנן. הוא לא מונה את התפילה כאחת מתרי"ג מצוות.
נתבונן בנקודת המחלוקת. הרמב"ם אומר: איך אפשר לפנות לקב"ה בלי שהוא נתן לך רשות, אפשר להיכנס ולפנות אליו בלי שהוא אישר את זה, לא יכול להיות. כל הגודל של התפילה הוא מפני שקבלנו רשות להתפלל אליו, וה' אפילו מעודד אותנו, הוא אומר שזה רצוי לפניו שהאדם יתפלל, ומתוך שזו מצוות ה’, התפילה מקבלת את מקומה הגדול והמרכזי. כך אומר הרמב"ם. הרמב"ן חולק על זה ואומר שכל עניינה של התפילה היא שתבוא מהאדם, מלמטה. לא מצווי ה’ אלא מתוך תוכו של האדם, זה גודלה של התפילה, זה אולי המיוחד שבה, שהיא באה בלי ציווי, אולי מפני שלא צריך ציווי על זה, מפני שזו סברא היא למה לי קרא. זה כל כך בסיסי ומינימאלי שהאדם יפנה אל הקב"ה בבקשתו, שהאדם יודע שהוא יציר ה’ והכל תלוי בו, והוא פונה אל הקב"ה בתפילה ובקשה, גם בשבח ותודה. אלו שני צדדים איך לראות את עניינה של התפילה.
אולי אפשר לשייך את נקודת המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן למה שאמרו חכמים (ברכות כו ע"ב): דעה אחת אומרת: תפילות אבות תיקנום. דעה שניה אומרת: תפילות כנגד קרבנות תיקנום. מי שאומר תפילות כנגד אבות תיקנו אומר שהאבות מעצמם התפללו לריבונו של עולם, אברהם מתפלל: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" (בראשית יט, כז), יצחק: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (שם כד, סג) "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה" (שם כה, כא), יעקב מתפלל בצאתו מבית אביו לחרן. בבית אל הוא מתפלל: "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ" (שם כח, כ). האבות מתפללים, והתפילה שלהם באה מעצמם. כל ההופעה של האבות זה שהם מתקרבים מעצמם לריבונו של עולם, הקב"ה מתגלה אליהם והם עושים את כל מצוות ה’, האבות קיימו את המצוות מתוכם, כאינם מצווים ועושים. זה עניינה של התפילה, אם תפילות אבות תיקנום, אנחנו המשך שלהם, אנחנו גם כן פונים באותו אופן כמו שהאבות פנו, מעצמם עבדו את ה’, כך גם עניינה של התפילה האדם פונה אל ריבונו של עולם.

האבות קיימו את כל התורה כולה
התורה היא מלמעלה למטה, "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה" (משלי כח, ט), התורה היא להקשיב לדבר ה’, להיות מקבל, והתפילה היא פנייה אל ריבונו של עולם.
האבות קיימו את כל התורה כולה. זה רמוז בפרשה שלנו, הקב"ה אומר ליצחק לגור בארץ ואז הוא מברך אותו "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (שם כו ד-ה). אברהם שומר את כל המצוות. אפשר להבין שאברהם שמר את המצוות ההגיוניות, הרי אברהם האיר את מידותיו, הוא התבונן מהי הדרך היותר ישרה ויותר נכונה ואמתית והוא מואס בכל הדברים השלילים, בלגנוב, לרצוח, לחבול, כל הדברים שהגיוני שלא לעשות אותם. גם בדיבור, שלא לדבר לשון הרע. להסתכל בעין טובה, לאהוב את הבריות, לגמול חסדים עם הבריות, שהגיוני וסביר שזו הדרך הנכונה, ואלו המידות הנכונות. אברהם יכול להגיע לזה בעצמו, אדם ‘ישר דרך’ יכול בעצמו להגיע לתיקון עצמי, למידות טובות וישרות, גם בלי הדרכת התורה לכאורה. אבל איך שמר את ‘חוקותי’, הרי לחוק אין טעם, זה לא בסברא אנושית, איך אברהם מקיים גם את החוקים?!
מתייחס לזה ר’ מנחם מנדל מוויטבסק. ר' מנחם מנדל היה מתלמידיו של המגיד ממזריץ’, עמד בראש העלייה החסידית לארץ ישראל. גר בתחילה בצפת ואחר כך בטבריה, שם מקום קבורתו. הוא היה רבו של בעל התניא, בעל התניא הלך איתו בדרך על מנת לבוא איתו לארץ ישראל אבל באמצע הדדך החליט בעל התניא שהוא נשאר ברוסיה. ר’ מנחם מנדל מוויטבסק אומר בפרשה שלנו, שגם לחוקים יש טעם, כמו שאומרים חז"ל על פרה אדומה, שהקב"ה אמר למשה שרק לו הוא מגלה את הטעם אבל לא לאחרים, לאחרים זה חוק, כלומר גם לחוקים יש טעם, אבל הטעם הוא עליון מאוד, ולא כולם יודעים את הטעם. יש הסבר מדוע הקב"ה גוזר את המצוות שהם חוקים. לחוקים אין טעם מבחינתנו, אבל לריבונו של עולם יש טעמים למה הוא מצווה כך לעשות, הוא לא סתם אמר ‘כך אני רוצה ואתם חייבים לשמוע בקולי ללא שום הגיון’, ודאי שזה לא כך, יש טעם, עמוק מאוד, ויכול להיות שבשר ודם רגיל לא מסוגל להבין את הטעם הזה. אבל מי שהוא במדרגה עליונה, כמו משה רבינו, יכול להבין את הטעם של החוק. אם כן כיוון שאברהם התעלה למדרגה כל כך גבוהה, הוא התחיל להבין גם את הטעם של החוקים, והוא שומר גם אותם. ‘מצוותי חוקותי ותורתי’. אברהם מגיע למצב כזה של שלמות נפלאה שהוא שומר ומקיים הכול.
בהמשך לזה אומר בעל "מאור עיניים", רבי נחום מצ’רנוביל, גם הוא מתלמידי המגיד ממזריץ’, על פי דברי חז"ל (בראשית רבה סא, א) שאמרו מהיכן למדו האבות תורה, אחד אמר: נעשו כליותיו כשני רבנים והוא למד מתוך הכליות שלו ואחד אמר מעצמו למד. כלומר, השאלה היא אם מכולו או מחלקים מסוימים בתוכו שמעוררים את הלימוד. על כל פנים, מה פירוש מעצמו, איך אברהם למד מעצמו, מסביר בעל "מאור עיניים": לאדם יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים, כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. לאדם יש גוף שיש בו אברים שונים וגידים, ויש גם מהות רוחנית, כתוב: "וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹקים אֶת הָאָדָם" (בראשית ב, ז) ואחר כך כתוב ‘ויעש’, הקב"ה בהתחלה מצייר ציור, "וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ" (שמואל א ב, ב) אין צייר כאלוקינו (רש"י שם), הוא תכנן את התוכן של האדם, את התפקיד שלו, בשביל מה הוא נברא, האדם הרי נברא כדי למלא תפקיד מסוים. המגמה של האדם, זה התוכן הפנימי, בעצם הנשמה, הנפש, הכוח הפנימי של האדם, שגם בו יש אברים וגידים כביכול. זאת אומרת שיש תוכן פנימי שצריך להתגלות אחר כך בהתנהגותו, באישיותו, על ידי אבריו. אז המקור הפנימי של האדם, אלו הנשמה והגוף זו הופעה של הנשמה הפנימית. הווי אומר שאפשר להתבונן בגוף ואז להבין מה שיש בפנים. "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹ-הַּ" (משלי יט, כו), האדם מתבונן בתוכו ורואה אברים והוא מבין שגם לתוכן הרוחני יש חלקים חלקים, ויש התאמה בין הדברים כי יש התאמה בין הלבוש לבין המהות הפנימית.
לבושו של כל אדם מבטא את האופי שלו. לפי הכיפות או לפי הבגדים אפשר להכיר לאן האדם שייך, אם הוא ציוני או חרדי, כיפה גדולה או קטנה, וכך שאר חלקי הלבוש. הלבוש הוא גילוי חיצוני, זו כבר בחירה גלויה, ויש משהו יותר עמוק ופנימי, שהוא טבעי, שהאברים של האדם מבטאים את התוכן הפנימי שלו. ‘מתוכו למד תורה’, אברהם התבונן לפני ולפנים במהות הפנימית שלו, לאט לאט הכיר את כל המצוות וגילה את שורש הנשמה שלו, שכל עניינה להימשך אחר תורה ומצוות.
ממשיך ה"מאור עיניים" ושואל: הרי כתוב שאברהם קיים גם מצוות דרבנן, וכי מה שחכמים תיקנו אחר כך גם נמצא בתוך המהות הפנימית, אומר ה"מאור עיניים": גם זה נמצא. חוץ מרמ"ח אברים ושס"ה גידים יש לאדם גם שערות, השערות באות לשמור, לכסות על הגוף, שמירה אלו תקנות חכמים, שהן לעשות משמרת למצוות. אז מכל החלקים שבו הבין אברהם שיש מקום גם למשמרת, לא רק למצוות, אלא גם לתקנות נוספות. אברהם הבין כל מה שחכמים יתקנו בעתיד, הבין וקיים.
את הפירוש שהעיקר הוא הדבקות של האבות, אפשר לראות בדברי חז"ל שאומרים "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים", מה זה שיחתן של עבדי אבות, שיחתו של אליעזר עבד אברהם, שהתורה מאריכה כל כך בסיפור, מה אליעזר חושב בליבו, מה הייתה תפילתו, ואחר כך מה הוא חשב כשראה את מעשיה של רבקה, והתורה חוזרת ומפרטת את הדברים. ותורתם של בנים זה שהתורה כותבת מצוות גדולות מאד ברמז, לפעמים מהאות ו’ מוספים לימודים רבים. שם התורה מסתפקת ברמז ואילו אצל עבד אברהם התורה מספרת בהרחבה. כנראה שיש איזה יופי בשיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים. עבד אברהם הוא עבד בסך הכול, אבל הוא כל כך מושפע מאברהם שהוא חי חיים של אמונה. הוא הולך בדרך, פונה אל ריבונו של עולם, והפניה היא כל כך אמיתית וכל כך טבעית, שמיד: "טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵא" (שם כד, מה), כל מה שהוא עושה, הכול מסתדר כל כך יפה, יד ה’ מובילה את הדברים, רואים את ריבונו של עולם, רואים את הדבקות שלו באמונה, ואת זה שהקב"ה מסייע לו בזכות אברהם. האבות חיו חיי אמונה עמוקים, טבעיים, בריאים, לא מצווים ועושים, זו הייתה מדרגה מיוחדת במינה, לא יותר גדולה ממי שמצווה ועושה, אבל זו מעלה גדולה מאוד. לשתי ההנהגות יש מעלות, יש מצווים ועושים שזו מעלה גדולה מאוד, ויש שאינם מצווים ועושים, אלו היו האבות. העבודה של האבות היא השורש, בתחילה עבודה טבעית פנימית ועל זה בונים את הקומה השנייה של המצווים ועושים.
זו עניינה של התפילה. היא שייכת לחלק הזה של אינם מצווים ועושים. עניינה של התפילה זו פנייה של האדם לריבונו של עולם בלי שנצטווה על כך, כלומר הוא קיבל רשות כל שהיא והוא מנצל את זה בהרחבה מאוד גדולה. אמרו לו: אתה יכול להתפלל, והוא לוקח את הרשות, מתפלל שלוש תפילות ביום, ומרבה בתפילות, וגם מה שחכמים תיקנו נובע מתוכו, מהמדרגה הטבעית. לעתיד לבוא נאמר: ‘זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה’ בזכות האבות שעבדו כך את ה’ באה הגאולה. עניינה של הגאולה העתידה היא לחבר את שתי המדרגות יחד, להיות מצווים ועושים ושאינם מצווים ועושים, זאת אומרת שהקב"ה מצווה אותנו ואנחנו מסכימים לזה, יש תיאום מלא בין הרצון האלוקי לבין הרצון של ישראל. זה עניינה של הגאולה העתידה.

רעב רוחני וגשמי
נמשיך בפרשה: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" (בראשית כו, א). יש רעב גשמי ויש רעב רוחני. "לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה’" (עמוס ח, י). יש אנשים שאין להם בכלל מה לאכול, הם מרגישים מצוקת רעב נוראה, הם זועקים וכמהים לאכול, לשתות, הם לא יכולים כבר, הם ממש מתעלפים, הרעב והצימאון כל כך גדול ועצום. יש צדיקים שכך הצימאון שלהם לתורה, כמו רעב, ‘כי אם לשמוע את דברי ה'’, כך צריך להיות, כמו שאדם צריך לפרנס את גופו, כך האדם צריך לפרנס את נשמתו, ונשמתו רעבה וצמאה מאוד לדבר ה’, היא מבקשת מאוד את ההשגה. מספרים על הגאון מווילנה שהיה קשה לו דבר בזוהר, ובמשך שבועיים הוא ממש התייגע ביגיעה עצומה עד שהדברים התבהרו לו. עד אז הוא לא היה יכול להסיח דעתו מזה, כמו רעב גשמי, כך הרעב לדבר ה’.
באחת האזכרות של מורנו ורבנו הרב צבי יהודה, סיפר בנו של הרב חרל"פ, רב יוסל חרל"פ, שהייתה תקופה שהרב צבי יהודה התמסר כולו להפצת כתבי ההלכה והאמונה של הרב. אמר רב יוסל שהרב צבי יהודה במשך חמש עשרה שנים "שתה ושתה ושתה את כתבי הרב", הרבה פעמים הוא חזר על זה, הרצי"ה שתה הרבה ולא הרווה את צמאונו, כל כך התמסר לדברים, כי כתוב הוי שותה בצמא את דבריהם, זאת אומרת שצריך לשתות את דברי חכמים בצמא. צריך להרגיש צמאון לדבר ה’, צמאון לשמוע את דברי חכמים.
יש רעב ויש רעב, "ויהי רעב בארץ". אומר "אור המאיר": "ויהי רעב בארץ ", הכוונה בארציות, "ויהי" היא לשון צער, שרעבים רק בארציות, ללחם, למים, ולא מרגישים את הרעב לדבר ה’, זה לשון צער, שיש רק רעב ללחם ואין רעב רוחני. צריך להיות מצב שכמו שבארציות יש רעב כך יהיה גם ברוחניות רעב.

המצווה לגור בארץ ישראל
נמשיך בפרשה:
וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל (שם ב- ד).
יש כאן איסור ומצווה. הרי מספיק להגיד שלא לרדת למצרים ואז ברור שיצחק יישאר בארץ, לא, חוץ מהאיסור לרדת למצרים, יש מצווה "גור בארץ", תישאר לגור בארץ ישראל. הווי אומר, שיש שתי מעלות בארץ ישראל: אחת מחייבת את הישיבה בארץ ואחת שוללת את חוץ לארץ, אל תרד מצרימה. ברגע שהאדם יורד מהארץ הוא לא רק מפסיד את המציאות של ארץ ישראל, אלא הוא ניזוק מהמציאות בחוץ לארץ. חכמים גזרו טומאה על חוץ לארץ, וכל מה שגזרו חכמים זה מהותי, זו לא גזירה שאין לה חלות בחפצא, אלא זו מציאות. מציאות דקה מאוד שהתורה לא אסרה, אבל חכמים אמרו שיש טומאה בארץ העמים, יש חיסרון באוויר של חוץ לארץ, יש שם אווירה אחרת, אווירה של טומאה, של קלקול, של עיוות. מי שיוצא לחוץ לארץ ניזוק מזה, ואומר ה’ ליצחק: אסור לך לצאת לחוץ לארץ.
ובארץ ישראל יש מעלה, "גור בארץ הזאת", ארץ ישראל זו ארץ שבה שורה השכינה, ארץ הקודש, ארץ ה’, ארץ החיים. "דִּרְשׁוּ ה’ וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד" (תהלים קה, ז), אם אדם רוצה לראות את פני השכינה, ילמד תורה בארץ ישראל. ארץ ישראל זו קירבה לריבונו של עולם, השראת שכינה. זה עניינו של יצחק, עולה תמימה, כך מביא רש"י (בראשית כו ב), שיצחק לא ראוי לו לצאת לחוץ לארץ. אברהם בא מחוץ לארץ, יעקב יצא וחזר ועוד פעם יצא, יצחק לא. יצחק מבטא את הקשר הפנימי שיש בין ישראל לארץ ישראל. הקשר הזה הוא קשר מוחלט, לא ינתק.
בפועל לפעמים יכול להיות שעם ישראל לא נמצא בארץ ישראל, אבל הוא שייך לארץ ישראל שייכות מוחלטת, זה עניינו של יצחק. גם מי שגר בחוץ לארץ צריך לזכור שהוא מארץ ישראל. חז"ל אומרים (דברים רבה ב, ח) שיוסף שהודה בארצו נקבר בארצו. יוסף אמר שהוא "מארץ העברים", משה שלא הודה בארצו לא נקבר בארצו, כשבנות יתרו התעניינו מי הוא, הוא אמר להם שהוא ממצרים, ולכן אחר כך הן אמרו לאביהן: "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים" (שמות ב, יט), הוא היה צריך להגיד שהוא מארץ ישראל. אבל משה אף פעם לא היה בארץ ישראל?! איך הוא יגיד שהוא מארץ ישראל?! בכל זאת חז"ל אומרים שמכיוון שמשה לא הודה בארצו לא נקבר בארצו, כי הוא היה צריך להזדהות שהוא מארץ ישראל והוא באופן זמני במצרים, כתייר, לא קבוע. כל יהודי גם אם לא היה בארץ ישראל, אם שואלים אותו מאיפה הוא, צריך לענות - מארץ ישראל! עם ישראל מארץ ישראל, הוא שייך לארץ ישראל, העובדה שהוא עכשיו בחוץ לארץ זו לא מציאות קבועה, אלא ארעית. אם אדם יבוא לשבועיים להתארח, נניח בצפת, וישאלו אותו: מאיפה אתה, ברור שלא יאמר שהוא מצפת, הרי הוא רק מספר ימים שם! כל המציאות בחוץ לארץ היא מציאות ארעית, לא קבועה, לא חשוב כמה זמן היא נמשכת, הגלות היא מצב עראי, לא קבוע. ארץ ישראל היא קבועה, לא משנה משך הזמן שנעדרו ממנה, לא מדובר על כמות מדובר על האיכות. עם ישראל שייך לארץ ישראל, ובאופן זמני וחולף, בתקופות מסוימות, הוא לא נמצא בארץ ישראל, אבל התקופות הללו לא נחשבות כי הן לא קבועות. זה עניינו של יצחק, לבטא את המהות הפנימית והקשר בין עם ישראל לארץ ישראל "גור בארץ הזאת.. אל תרד מצרימה".

עניינו של ראש חודש
ראש חודש כסלו. גם עניינו של ראש חודש קשור לרעיון שדיברנו. ראש חודש זה חג טבעי, לפי מהלך הלבנה. אין בו איסור מלאכה, כל הסדר כאילו כרגיל, אבל לפני ולפנים יש קדושה שהיא השורש לכל קדושת הזמנים. לפי קביעת ראש חודש כל החגים נקבעים. הווי אומר שיש קדושה עמוקה ויסודית מאוד, אבל נסתרת וטבעית. פה מתגלת הקדושה שבתוך הטבע, שבתוך המציאות, בתוך חיי העבודה והמעשה.
על מה מכפר שעיר של ראש חודש - רבי יהודה אומר: על עבירות שהאדם לא יודע שעשה לא לפני ולא אחרי המעשה. בכלל לא ידע שדבר זה אסור, לדוגמה לא ידע שזה איסור חֶלֶב או שהוא טמא ונכנס למקדש, וגם אחר כך לא נודע לו שזה קרה. גם על כך צריך לכפר. זה משהו מאוד פנימי, אם אדם לא יודע שהוא חטא ולא נודע לו אחר כך, הוא לא חייב לעשות תשובה על מה שהוא לא יודע, אבל בכל זאת הוא עשה דבר שלא נכון לעשות. בא השעיר של ראש חודש ומכפר על חטאים פנימיים, נסתרים. שעיר של ראש חודש מכפר גם על טומאת מקדש וקדשיו, אם היה קלקול או איזה עיוות בתוך עבודת המקדש. זה השיא של העבודה, בית המקדש הוא המקום היותר קדוש, ועל זה שעיר של ראש חודש מכפר. זה התפקיד של שעיר ראש חודש. הוא מכפר על חטאים שבבית המקדש, על עבודת הקרבנות, על התפילה.
אם נשייך את זה לעבודת הקודש שלנו, בית המדרש היום זה בית מקדש קטן ועבודת בית המדרש היא עבודת הקודש הרוחנית, ‘תפילה כנגד קרבנות תיקנום’ אם יש איזה קלקול כל שהוא בשלמות של התפילה, איזו טומאה או איזה דבר שלא בשלמות, אז התפקיד של ראש חודש לכפר, כביכול, באופן רוחני. יש לראש חודש תפקיד מיוחד, לתקן את הנקודות היותר פנימיות ועמוקות שאותם אנחנו צריכים לשפר ולתקן. אפשר להגיד שתפילת מוסף של ראש חודש היא כנגד השעיר, חז"ל אומרים לנו שבזמן שאין בית המקדש קיים ישראל זוכים בארץ ישראל בזכות התפילות, שאומרים את פרשת הקרבנות. אם אנחנו אומרים את המילים "ושעיר לכפר" במוסף, או לא אומרים במפורש אבל מתכוונים לזה, כל נוסח לפי מנהגו בתפילה. על כל פנים עניינו של מוסף ראש חודש לעשות מעין אותו תפקיד של השעיר, עלינו לחוש את עומק עניינו של היום. קדושת ראש חודש היא לקדש את החיים בתוך המציאות.
יהי רצון שהחודש הזה שאנחנו מתחילים אותו, יהיה זמן כפרה לכל תולדותם, שנזכה שהחודש הזה יהיה חודש של התעלות והתקדמות, אנחנו תמיד רוצים שתהיה גאולה, ושתהיה התקדמות בגאולה בעזרת ה’, וה’ יעזור לנו להיות שותפים בזה.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא תולדות
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il