ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

שעבודא דרבי נתן ביחס לאשה שלוותה למזונותיה

מוקדש לעלוי נשמת
מיכאל בן חביב
לחץ להקדשת שיעור זה
בגמ' בכתובות (ק"ז ע"ב) איתא: "תא שמע כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות? אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה, שהרי בעלה חייב במזונות, אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים, לותה ואכלה עמדה ומיאנה; טעמא דמיאנה, הא לא מיאנה יהבינן לה!"
וכן נפסק בשו"ע (ע', ח'): "הלך בעלה, ולותה ואכלה, חייב לשלם".
כעת יש לברר מי מוגדר כ"לווה" האם האשה שלוותה בפועל או הבעל שמחויב במזונות, והנפ"מ הראשונה היא בסדר הדין את מי צריך המלווה לתבוע לפרוע חובו.
א. רש"י (ק"ז ע"ב) ד"ה חנן אומר איבד את מעותיו, מבאר "שלא אמרתי לך הלוני ואני אפרע, אבל אם הלוה את האשה מעות למזונותיה על מנת שתשלם לו הוא תובעה, והיא תובעת הבעל וישלם".
כלומר לדעת רש"י המלווה יכול לתבוע את האשה ולא את הבעל ישירות.
ב. אולם הר"ן (סג.) מביא את דעת הרא"ה החולקת, וז"ל "אבל הרא"ה ז"ל כתב דעיקר חיובו של מלוה על הבעל הוא שכך תקנו חכמים שתהא האשה כשליח הבעל ללוות עליו דומיא דאלמנה שיפה כחה שתהא מוכרת שלא בבית דין ותהא אחריות על היתומים אף באשת איש תקנו שיכולה ללוות על נכסי הבעל, ומיהו היכא דלית ליה לבעל היא חייבת שאף היא נשתעבדה לו". אם כן, לדעת הרא"ה על המלווה לתבוע את הבעל משום שהוא בעצם הלווה והאשה הייתה רק השליח שלו ללוות עבורו. אמנם למרות שהרא"ה מדמה את האשה שבעלה הלך למדינת הים לאלמנה, מכל מקום מודה הוא שאין דינן שווה לגמרי, בעוד שאלמנה היא שליחה של היתומים והאחריות כולה עליהם בלבד ולא עליה, לגבי האשה שלוותה ואכלה אמנם לכתחילה הבעל הוא נושא באחריות לפרעון ההלוואה אך אם אין לבעל נכסים יכול המלווה לחזור אל האשה ולתובעה, משום שאף לה יש אחריות.
לחקירה זו, האם ההיתר לאלמנה למכור נכסי בעלה גם שלא בבית דין הורחב גם לאשה בחיי בעלה שהלך למדינת הים, ישנה השלכה נוספת.
המרדכי (רע"א 1 ) מביא מח' בשאלה האם האשה הבאה ללוות למזונותיה צריכה ללוות דווקא בבית דין או בעדים, וז"ל: "וכתב בספר המצות נוהגין להצריך שתלוה בבית דין. אבל ב מיימוני בפרק י"ב דאישות לא משמע הכי. כתב ראבי"ה בסי' תקנ"ט פירש ה"ר משה בשם ריב"א דצריך לפרש לשם הלואה ובפני עדים ומלוים לה, וראבי"ה וריצב"א כתב דאפילו הלוה לה בפני עדים אין לו דין ודברים עם הבעל אלא עם האשה והיא תובעת את בעלה כיון שהיא חייבת לפרוע לו". ומבאר האב"מ (ע', ס"ק ט"ו) כך: הסמ"ג והרמב"ם סוברים כשיטת הרא"ה שהבעל נשתעבד בהלואה שלה שעשאוה חז"ל כשליח הבעל, אלא שנחלקו מה הופך אותו להיות הלווה, הרמב"ם ס"ל שעצם ההלוואה שלה ללא בית דין עושה פעולה בנכסיו כשם שרשאית למכור נכסיו ללא בית דין, אולם הסמ"ג ס"ל שאינה רשאית למכור נכסיו ללא בית דין ואם כן אף אם תלווה לא תוכל לשעבד נכסיו למלווה אלא אם כן תלווה בבית דין. דעת הריצב"א היא כדעת רש"י ור"ן שהאשה היא הלווה ולא הבעל ולכן אפילו אם תלווה בעדים ובמפורש לשם הלוואה, הלווה זו היא ולא הבעל, ולבעל יוכל למלווה לתבוע רק לפי דין שעבודא דרבי נתן.
מי שהלך למדינת הים ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות פוסקים לה מזונות, ואם היו לו נכסים, בית דין יורדים לנכסיו ומוכרים למזונותיה, ואם אין נכסים יכולה ללוות ובעלה יפרע החוב כשיבוא. ופסק הרמב"ם (הביאו הר"ן ס"ב ע"ב) שאין מחשבים עמה על מעשה ידיה, עד שיבוא בעלה, אם מצא שעשתה הרי אלו שלה. והקשה הר"ן מדוע לא מחשבין על מעשה ידיה הרי היא זו שלוותה ועל מעשי ידיה להשתעבד לפרעון החוב? אלא שי"ל שדעת הרמב"ם היא כדעת הרא"ה שהבעל הוא הלווה ולא האשה והחוב אינו שלה אלא שלו, ולכן מעשי ידיה לא משתעבדים לחוב.
לסיכום, לדעת הרא"ה 2 (וכן רמב"ם, סמ"ג) יכול המלווה לתבוע ישירות את הבעל, אולם לדעת רש"י (וכן ר"ן וריצב"א) 3 אין המלווה יכול לתבוע את הבעל, כי אם את האשה. ברם, כאשר לאשה אין נכסים גם לרש"י וש"פ יכול המלוה לתבוע את הבעל מדין השעבוד של רבי נתן, שהרי הבעל חייב לה, והיא חייבת למלווה.
הר"ן (שם) הוסיף מקרה נוסף, וכתב "ואי נמי כשאין נכסים לאשה יכול המלוה לתבוע לבעל מדר' נתן", והרמ"א הוסיף דין שלא נזכר בר"ן וכתב "ואם אין האשה כאן תובע לבעל". הב"ש (ס"ק כ"ג) תמה על כך וכתב "מיהו מקור דין זה אינו מפורש מנא ליה דין זה, ובחושן המשפט סי' פ"ו לא כתב מזה כלום". כלומר, בחו"מ בסימן פ"ו העוסק בדין השעבוד של רבי נתן, לא נזכר דין כזה האומר שאם לשמעון יש נכסים אך אינו כאן, שיכול ראובן לתבוע את לוי.
ונראה לבאר הדברים על פי מחלוקת האחרונים בהבנת מעמדו של המלווה הראשון בדין שעבודא דרבי נתן (סימן פ"ו). דעת ה נתיבות היא שמעמד לוי כלפי ראובן, הוא כמעמד ערב כלפי המלווה, ולכן רק כשאין נכסים לשמעון חל שעבודא דר' נתן. כאשר שמעון אינו נמצא כאן הדין הוא כמו בהלוואה עם ערב, שכאשר הלווה לא כאן צריך להודיע ללווה קודם שיוכל המלווה לתבוע את הערב, שמא יש ללוה נכסים ויפרע מהם. בנידון שלנו לאשה יש נכסים (או לפחות לא ידוע שאין לה) לכן לא ניתן לתבוע את הבעל ולהפעיל את דין השעבוד של רבי נתן, משום שהבעל הוא רק כמו ערב, וצריך להודיע קודם לאשה (וכן כתב כאן בבית יעקב ). הב"ש הולך בדרכו של ה נתיבות ולכן הוקשה לו כיצד יתכן לתבוע את הבעל אם האשה איננה כאן מבלי לשלוח ולהודיע לאשה שהולכים לתבוע את הערב שלה דהיינו בעלה.
הש"ך (פ"ו, ס"ק ה') סובר שהחידוש בדין שעבודא דרבי נתן הוא שראובן נהפך להיות המלווה של לוי ולא רק ערב, ולכן שעבודו של לוי לשמעון עובר להיות בין לוי לראובן (היינו שיש עכשיו שעבוד כפול ללוי). לפי זה מובן שהשעבוד של ר"נ שייך אפילו היכא שיש לו נכסים, אך מכל מקום אין מוציאין מלוי בעל כרחו במקום שיש נכסים אם יש לו פסידא בכך. ואם כן, ניתן להסביר את דין הרמ"א על פי שיטת הש"ך ולומר שבאמת מיירי שלאשה יש נכסים ולמרות זאת חל דין השעבוד דר"נ ויכול המלווה לתבוע את הבעל.
הקצות (סימן פ"ו) מרחיק לכת אף יותר מן הש"ך בהבנת המעמד של ראובן וסובר שע"י השעבוד של ר"נ הפך לוי להיות הלווה של ראובן, ואפילו יש לו פסידא יכול ראובן לגבות ממנו. לכן כל שכן לקצות הדין של הרמ"א הוא פשוט. נראה שגם המהרש"ל (יש"ש פ"ד סי' י"ט) קאי בשיטת הקצות, וכתב "וכן נראה, מאחר דעיקר דינא דר' נתן לאו מסברא קאתי, אלא מקרא. ושעבוד דאורייתא הוי ליה גביה. אם כן אין חילוק בין לית ליה נכסי בין אית ליה. אבל מכל מקום אין הבית דין מחויבין להזקק לו, לעשות דין עם לוי, מאחר שיש לשמעון נכסים...אבל מכל מקום אי תפס מלוי בעבור חוב שיש לו על שמעון אפילו אית ליה נכסי, לא מפקינן מיניה". הגר"א (ע, ס"ק ל) הבין שדין האשה שאינה כאן הוא כאילו אין לה נכסים, שאז יש שעדר"נ. ( וצ"ע במה שכתב שזו דעת היש"ש שם, ואינו נכון, שהרי לדעת היש"ש אפילו יש נכסים והוא נמצא כאן חל שעדר"נ מגזרת הכתוב ולכן מהני אם תפס).
המרדכי (ב"ב תקצ"ו) חידש דין נוסף לגבי המחילה: "ויש שדנין שמוציאין מן הבעל ונותנין למלוה מדרבי נתן דאמר שמוציאין מזה ונותנין לזה כיון שהבעל מודה שהוא חייב לה, ואם מחלה לבעלה אז הפסיד המלוה". הרמ"א העתיק את הדין להלכה.
פסק זה של הרמ"א עורר תמיהה גדולה אצל נושאי הכלים, משום שבסימן פ"ו נפסקה ההלכה בלא חולק שהיכא שיש שעבודא דר"נ אין שמעון יכול למחול ללוי, ואם כן מאחר והבעל משועבד למלווה מדרבי נתן אין האשה יכולה למחול לבעלה, ואם כן דברי הרמ"א תמוהים. ראש לכולם הוא הח"מ (ס"ק כ"ז), שמקשה כנ"ל ואומר שהמרדכי כתב כן לשיטתו (כתובות רע"א) מאחר שמסתפק האם שעבודא דר"נ בכלל נפסק להלכה, אולם אנו קיי"ל להלכה כר"נ ולכן אינה יכולה למחול לבעלה. הח"מ חולק על פסק הרמ"א, אך נו"כ מנסים לישב את הפסק בדרכים שונות.
הב"ש (ס"ק כ"ד) תירץ שמדובר במקרה שמחלה בזמן שהיה לה נכסים שאז עדיין לא חל השעבוד של ר"נ ואז הייתה יכולה למחול, ועכשיו איננה כאן, ולמרות זאת אין יכול המלווה לתבוע הבעל מאחר שהמחילה חלה. על תירוץ זה של הב"ש היקשו מחצית השקל, ההפלאה (ס"ק י"ז), ובית מאיר את אותה הקושיה, מניין לו לב"ש שאם יש לאשה נכסים לא חל השעבוד של ר"נ, הרי כתב הש"ך שהשעבוד חל על לוי גם כשיש נכסים לשמעון ואם כן כיצד יכול אז למחול שמעון ללוי, או האשה לבעלה? אך לפי דברינו לעיל סרה קושייתם על הב"ש, משום שכאמור הב"ש הולך בדרכו של הנתיבות , ששעבודא דרבי נתן הופך את לוי או לדידן את הבעל להיות רק כדין ערב, והיכא שיש נכסים ללוה או לדידן לאשה לא חל שעבודא דרבי נתן כלל. גם מן הט"ז (ס"ק י') נראה שמסכים עם הב"ש בעניין הזה, שהרי דוחה את תירוצו של הב"ש מטעם אחר, משום שאם יש לה נכסים לא שייך הדין של רבי נתן, ואף כשלא מחלה האשה אינו יכול לתבוע את הבעל 4 , ורואים שהסכים עם הב"ש בעיקר העניין ששעבודא דרבי נתן לא חל היכא שיש נכסים.
הט"ז מציע דרך אחרת לביאור הדין של הרמ"א, וכותב שהסיבה שהמחילה מועילה היא משום שחובת המזונות למרדכי ורוב הפוס' היא מדרבנן, וכל מה שהיא חובה מדרבנן מהני מחילה, כמו במוכר שטר חוב שכתבו התוס' (כתובות יט. ד"ה וכגון) שמהני מחילה משום שהמכירה היא רק מדרבנן. ולענ"ד לא קרב זה אל זה, משום שבמכירת שטרות (שמעון מכר לראובן שט"ח שיש לו על לוי) השעבוד שיש לראובן הוא מלכתחילה רק מדרבנן ולכן אינו יוצר כלל שעבודא דרבי נתן 5 וממילא יכול המוכר למחול ללוה, לעומת זאת בחיוב המזונות כאשר האשה לוותה מן המלווה מיד נוצר שעבוד מן התורה ביניהם 6 , ומאחר והבעל מחוייב לתת לה מזונות בין מדרבנן בין מדאורייתא, הרי שהשעבוד שיש למלווה על האשה עובר להיות על הבעל, ואין האשה יכולה למוחלו 7 .
3. ישוב נוסף מציע הב"ש על פי תשובה של הרש"ך (א', י"ב) שפסק שאם מחל שמעון ללוי, יכול לוי לומר קים לי כפוסקים הסוברים שיכול למחול בשעבודא דרבי נתן.
4. הש"ך בסימן פ"ו מיישב את דין הרמ"א אצלנו בכך שהרמ"א מיירי כאשר מחלה לבעלה קודם שלוותה. כמובן, שהש"ך כאן לשיטתו בהבנת שעבודא דרבי נתן חייב לדחוק להעמיד את הרמ"א דווקא באופן זה. ברם, הבית מאיר אינו מסכים לביאור זה בדברי הרמ"א וכותב "בלי ספק אצלי שלא כיוון הרמ"א ז"ל לזה, דזה פשיטא ועדיף מאילו אמר לה צאי מעשה ידייך במזונותייך ושתקה דפטור".
5. לכן, נראה ליישב את שיטת הרמ"א על פי דברי ההפלאה (ס"ק י"ז) שכשמחלה מיד לאחר שלוותה לששה חודשים מועילה המחילה, משום שאף על פי שחיוב המזונות מתחיל משעת הנישואין, מכל מקום עיקר חיוב המזונות הוא מתחדש בכל יום ויום, ואם כן הוי ליה המחילה קודם שיבוא השעבוד של ר"נ.



^ 1.וכן הובא בהגהות אושר"י י"ג, ג'.
^ 2.האב"מ ס"ק ח' פסק כדעת הרא"ה, וכתב שכן דעת הרשב"א בחידושיו לנדרים מ"ז ע"ב.
^ 3.הרמ"א פסק כרש"י שעל המלווה לתבוע קודם את האשה, והגר"א ס"ק כ"ט ציין שזו גם דעת "שאר פוסקים".
^ 4.ונראה לתרץ כוונת הב"ש בפשטות שמחלה כשיש לה נכסים, ומועיל לאחר מכן כשירדה מנכסיה, שלא יוכל לתבוע את בעלה.
^ 5.עיין דבר אברהם (ח"א ס"א ס"ק י"ד) וכן כתב האמרי בינה, שהקשו מדוע תועיל מחילה במכירת שטרות, הרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ותירצו לחכמים יש יכולת לתקן רק אופני קניין וכדו' אך אינם יכולים להחיל וליצור שעבודים, ולכן תיקנו שמכירת שטר תועיל לעניין זה שתהיה ללוקח יכולת גביה אך לא יכלו לתקן גם העברת השעבוד מן המוכר אליו, אלא שעבוד הגוף נותר אצל המוכר, ולכן מועילה המחילה שלו. לעומת זאת בשעבודא דרבי נתן האשה משועבדת מן התורה למלווה שלה, וכיון שתיקנו שבעלה חייב לה מזונות הוי חוב גמור כלפיה, ומדרבי נתן משתעבד הבעל למלווה.
^ 6.אבני מילואים ס"ק ט' כתב "עיין בהגהת אושר"י פ' שור שנגח דו"ה (סי' ד') דשעבודא דרבי נתן שייך נמי בנפקד ומסור דמפקינן מנפקד של המוסר ויהבינן לנמסר, ורבינו שמחה חולק במוסר וע"ש, וביש"ש [שם סי' י"ט] כתב טעמא דרבינו שמחה משום דמוסר חייב מדיני דגרמי מדרבנן וע"ש, מבואר מדבריו דבחוב דרבנן לא שייך שיעבודא דרבי נתן והמרדכי שאינו מחלק בכך אפשר דס"ל כדעת א"ז דבחוב דרבנן נמי שייך שעבודא דרבי נתן".
וחתנו שם בהגהות אות ג' מעיר "לענ"ד יש לחלק דהגהות א"שרי מיירי שהחוב הראשון הוא מדרבנן לכך ס"ל לרבינו שמחה דלא אמרינן בחוב דרבנן שיגבה מבע"ח של המוסר מדרבי נתן דלא מחמרינן בדרבנן כולי האי... מה שאין כן בנ"ד שהחוב הראשון הוא דאוריית' שהיא לותה מעות והחוב השני שיש לה אצל הבעל הוא דרבנן בהא מודה ר"ש דשייך ביה שעבודא דרבי נתן ודו"ק". וברוך ה' שזכיתי לכוון לחילוקו.
^ 7.ובעניין זה ממש נראה שנחלקו הב"ח והש"ך האם יש שעבודא דרבי נתן במכירת שטרות. וז"ל הש"ך (ס"ו ס"ק נח): הב"ח כתב וז"ל...אבל הגבו בית דין דהיינו שכתבו פסק דין דהלוה ישלם ללוקח, פשיטא דאם אח"כ פרע למוכר חייב לפרוע פעם אחרת ללוקח, שכבר נתחייב ללוקח מדרבי נתן כדלקמן בסימן פ"ו סעיף ד', עכ"ל. ולא נהירא, דמה לי כתבו לו פסק דין או לא, דכיון שפסקו לו הבית דין ואמרו לו, כמאן דכתבי דמי, אלא דאפ"ה פטור הלוה מהנך טעמי שיתבאר, ואם כן ה"ה כתבו לו. גם מה שכתב שכבר נתחייב ללוקח מדרבי נתן כו', לא נהירא, דהא עדיין לא נתחייב כלום ללוקח מדרבי נתן, שהרי המוכר אינו חייב כלום ללוקח עד שיקבל הפרעון, ולא דמי להך דרבי נתן דלקמן סימן פ"ו, דהתם אף קודם הפרעון נתחייב הלוה השני לראשון והלוה הראשון חייב למלוה הראשון, אם כן אף קודם הפרעון נתחייב מיד הלוה השני למלוה ראשון, וכי פרע אח"כ לשני לא פקע שעבודיה בזה מאי דאית ליה למלוה ראשון עליו, מה שאין כן הכא שהמוכר אינו חייב עכשיו כלום ללוקח, רק כשמקבל מעות הפרעון חייב לו, וכשמקבל הפרעון ומחל המוכר שעבוד השטר באותו פרעון, שוב אין ללוקח על הלוה כלום, דנהי שעבר על פסק דין, מכל מקום כשפרע לו ונמחל השטר פקע שעבודיה דלוקח...".
עוד בנושא שיעבודא דרבי נתן ביחס לאשה שלוותה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il