בימים אלו, הסמוכים לל'ג בעומר מלפניו ומאחריו, שב ועולה בפיהם של המוני בית ישראל, הסיפור המופלא (שבת לג) אודות יחסם של שלושת התנאים הקדושים למלכות רומי העריצה, ובריחתו והסתתרותו של רבי שמעון במערה.
איש איש עוסק בסיפור לפי רמתו. הילדים הקטנים שומעים בפה פעור על 'רבי שמעון המסתתר במערה יחד עם בנו', ומתפעלים מנס החרוב והמעיין. המבוגרים דנים בכובד ראש ביחסו של רשב"י להיבטים המעשיים שבחיי העולם הזה, וכל מי שלהט של גאולה וניצוץ מלוחמי בר כוכבא בוער בלבבו רואה ברשב"י סמל ומופת לקנאי גדול ואמיתי.
הסימוכין לקנאותו של רשב"י נתמכים ממקורות נוספים, וגם בלעדי מקורות אלו, הרי אין ספק לכל יהודי עם רגש בריא מינימאלי שאיש מן החכמים לא רצה לכתחילה במלכות רומי. וודאי שגם רבי יהודה העדיף שארץ ישראל תהיה תחת שלטון ישראל (זו גם חובה הלכתית), וכל הדיון הוא רק ביחס לחלק ממפעלי השלטון הרומאי.
בנקודה זו, ברצוני להציף שאלה גדולה ופשוטה על התפיסה הרואה את הדיון בין רשב"י לרבי יהודה, כדיון בין רשב"י הלוחם ברומאים מול רבי יהודה ה'מתון'.
המתבונן במפעלו הגדול של רשב"י ובמורשתו לדורות מבחין מיד, שמדובר כאן באיש פנים המסתגר שנים רבות ועוסק בהגות מעמיקה. יתר על כן – רשב"י, שר בית הזוהר, הוא האיש שתרגם את כל הרעיונות הגדולים של חיי ישראל השלמים בארצו, לשפת סתרים וקודים קבליים מוצפנים, הגנוזים במגילות סתרים, לבל תשלוט בהם יד זרה כל ימי הגלות, עד אשר יפתחו בדור אחרון וישובו להרוות את צמאונם של גאולים. רשב"י עצמו אמר, שספרו יהא חתום דורות רבים עד אשר בדור עתידי יבינו אותו. ובאותו דור עתידי הרי ש"בגין ספרא דא יפקון ישראל מן גלותא ברחמי" (בזכות הספר הזה יצאו ישראל מהגלות ברחמים).
אם כך עולה השאלה מעליה – לוחם קנאי הוא איש החותר לגאולה מיידית, וכיצד הולמים הדברים לאיש העוסק בהצפנת התורות הגאוליות לדורות רחוקים?
אולי, בהתבוננות מחודשת בסיפור התלמודי, נגלה שהגמרא חושפת בפנינו את דמותו של רשב"י באור חדש. רבי יהודה, רבי יוסי ורשב"י, תלמידיו של רבי עקיבא, חיים בדור שלאחר כישלון מרד בר כוכבא. המרד פרץ כ- 65 שנה לאחר חורבן הבית השני. למספר זה יש משמעות גדולה. גלות בבל, שלאחר החורבן הראשון ארכה 70 שנה. העם ציפה שכך יהיה גם לאחר החורבן השני (יש לכך מקורות נוספים, ואין כאן המקום להאריך).
יתר על כן, 70 שנה זו נקודת זמן קריטית. זהו פרק הזמן בו עדיין חיים שרידי הדור הקודם, שעוד זוכרים את המקדש. שרידים אלו יוכלו להעיד על מקום המזבח, סדרי העבודה, כפי שהיה בתחילת ימי המקדש השני. כל זמן ששרידים אלו חיים, עדיין המקדש חי, אך לאחר פטירתם יהפוך המקדש לזיכרון רחוק. (דוגמא לכך בדורנו אפשר לראות בזיכרון השואה. אנו מצויים כ – 70 שנה מתום השואה, ואכן עוסקים רבות בשאלת תודעת השואה בדור שלא יהיו בו 'אנשי עדות').
ואכן, רבי עקיבא, נושא כליו של בר כוכבא, חתר כל ימיו להביא לגאולה קרובה, מפני שחש שאם נחצה את סף ה – 70 שנה, יהפוך המקדש לזיכרון רחוק, ונלך לגלות של 2000 שנה. אולם, המרד נכשל, וכעת יושבים תלמידיו הגדולים ודנים – כיצד להתייחס למציאות החדשה?
אומר רבי יהודה, הגאולה קרובה. מעשיהם של הרומיים טובים הם, מפני שעוד זמן קצר יפלו כל מפעליהם לידינו. (כך נוהג היה רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל לשמוח בראותו את הערבים בונים את הארץ, מפני שבעוד זמן קצר ינחלו ישראל את בתיהם). לעומתו אומר רשב"י, כל מה שבנו לא בנו אלא לצורך עצמם. הגאולה רחוקה. עם ישראל ינחל את מפעלי הרומיים, כשאלו יהיו כבר שרידים ארכיאולוגים.
הרומאים מרגישים בחושיהם הטמאים, שהסכנה האמיתית היא מרשב"י, שבכליו הנסתרים עתיד להפוך את מעשיהם לאבק. וכך, בתחילה בורח רשב"י לבית המדרש, ואוכל לחם ומים. זהו משל ללימוד הנגלה, הנלמד בבית המדרש, וקרוי 'לחם'.
אולם, בהמשך מבין רשב"י, שלימוד זה אין בכוחו להחזיק לבדו את ישראל בגלות. וכך הוא אומר לבנו – הרומאים עלולים לתפוס את אשתי – אמא, לענותה, והיא עלולה להסגיר אותנו. עלינו להסתתר גם מפניה. ובמילים אחרות – כנסת ישראל היא הרעיה, בגלות עלולים הגויים לענותה ולשלוט גם בתורתה. העצה היחידה היא, שתהיה תורה נסתרת ועמוקה שלא כולם מבינים.
וכך מסתתרים הם במערה, ואוכלים חרובים. החרוב מצמיח פירות לאחר שבעים שנה. סוד בגימטריא שבעים. לומדים הם את תורת הסוד, ותורה זו היא שתקיים את ישראל בהיותו במערת הגלות, עד אשר בזכות תורה זו יבוא אליהו הנביא ויבשר שתמה מארת הגלות.
וכך ממשיך לו הסיפור, (ויש גם חלקי המשך בפזל, המצויים במקורות נוספים), רומז לגאולה הבאה מסתרי תורה, עד אשר מטהר רשב"י את טבריה, היא העיר ש"משם עתידים להיגאל", במהרה בימינו.