ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- שופטים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אסתר בת רחל
(יח) שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק:
(יט) לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם:
(כ) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: ס
(יט) לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם:
(כ) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: ס
טרם הד"ת אפתח בסיפור אישי שארע לי: היה זה בשבת קדש פרשת "דברים-חזון", סביב חמש בבקר שעה שצעדתי לתפילת שחרית משכונת שמעון הצדיק לכיון שריד בית מקדשינו "הכותל המערבי", עברתי ברחוב גדול ליד התחנה המרכזית הסמוכה לשער שכם, הרחוב מהווה מעין שוק שלא ממש שוקק חיים בחמש אך בכל זאת מרחוק ראיתי קבוצה גדולה של מי שנראו לי כבני דודנו הערבים, המשכתי לצעוד בבטחון ובמהירות ע"מ להגיע מהר לתפילה ומרחוק שמעתי קול המולה, הנחתי לתומי שמדובר בהמולת השוק ולכן המשכתי לצעוד, כשלפתע, הגיח מהצד נער צעיר "ונתקע בי" באופן שנתן לי להבין שההמולה צועדת לקראתי... הייתי כבר די קרוב להמון (כשלושים מטרים) ולכן תוך שברירי שניה מועטים הבנתי שכשבאים מולך 100 צבועים ניתן לנצח גם אריה כמוני ... הבנתי שאיך שלא יהיה כנראה אצא מושפל, ולכן, עדיף לצאת מושפל ושלם בגופו מאשר מושפל ו... עשיתי אחורה פנה וברחתי לתוך התחנה המרכזית כשההמון שואט ושואג לעברי, בעודי נס על נפשי נער שפגשתי תוך כדי מנוסתי מנצל את מצב שפלותי ומנסה אף הוא להראות לי "נסיון תקיפה" (יש לציין שמספר ערבים מבוגרים שהיו בתחנה המרכזית אמרו לי "תרגע, הם לא יעשו לך כלום, בא לכאן, תרגע" אך העדפתי להמשיך לנוס לכיוון כביש מספר אחד...) הבטתי לאחור וראיתי שההמון חדל לעוט אחרי, הפסקתי לרוץ והמשכתי ללכת לכותל, אך עתה היו פני מועדות לכיוון "שער יפו" ואע"פ שהדרך משם הרבה יותר ארוכה, אמרתי לעצמי שעדיף לי להגיע בארוכה מאשר ספק אם אגיע בקצרה... ועוד תהיתי בליבי- כיצד?- כיצד יתכן שבירושלים עיר הקדש, עיר בריבונות ישראלית עם צבא ומשטרה, מתנהגים הערבים בבריונות ובטרור כלפי היהודים בלי לחוש כלל שיש מלכות?? בלי שום תחושה שיש דין ויש דיין, בלי שום סימנים שיש אלוהים שופטים בארץ?!?!?! "כי הנה אויבך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש; על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך; אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד..." היתכן שנעמוד מנגד למקרים חוזרים ונשנים אלו ההולכים ומתגברים ונשאר אדישים להם?!?!
אנו פותחים את פרשתנו בציווי על מינוי השופטים ועל חובת המשפט- "שיפוט משפט צדק" ועוד מגלה לנו התורה שירושת הארץ תלויה ברדיפת הצדק "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ". {או לחילופין רדיפת הצדק תביא לירושת הארץ}
בהמשך הפרשה אנו מתוודעים לציווי על "שימת המלך"- "שום תשים עליך מלך"- שתהיה אימתו עליך 1 . שלמה המלך מגלה לנו ש"מלך במשפט יעמיד ארץ"- דהיינו: אם המלך מצליח לקיים משפט אזי יצליח הוא להעמיד ארץ אך אם יתנהג המלך "כאיש תרומות- יהרסנה" 2
בסוף הפרשה אנו מתוודעים לפרשת "עגלה ערופה" בה מבארת לנו התורה שכאשר נמצא חלל בשדה צריכים הזקנים והשופטים (אותם שנצטוינו על מינויים בתחילת הפרשה) של העיר הקרובה ביותר אל החלל לקחת עגלה לערוף אותה בנחל ולאחר מכן "לשטוף את ידיהם" על העגלה הערופה בנחל (תיאור סימבולי לנקיון כפיים ביחס למיתת החלל) ולהצהיר קבל עם ועדה "ידנו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו"- על כך זועקת הגמ' הבבלית והירושלמית: "וכי עלה על דעתנו שזקני בי"ד שופכי דמים הם"?!- אלא...
כתשובה לשאלה תרצו הבבלי והירושלמי תירוצים שונים, וכך בירושלמי: "רבנין דהכא פתרין קרייה בהורג ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג" 3 -
הבבלי- הדברים אמורים כלפי החלל לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ובלא לויה. 4
ירושלמי 5 - מפרשים שקאי על ההורג: לא בא לידינו הורג זה ולא מיצינו אתו את הדין, דהיינו: לא ידענו שקיים ביננו רוצח והתעלמנו מהענין...
כפי שמבאר הירושלמי חכמי א"י וחכמי בבל פירשו כל אחד דברי הפסוק במישורים שונים אך תכלית אחת להן על ההשלכות של הצהרת הזכאות משפיכת הדם: חכמי א"י מצהירים שמתוקף תפקידם כשופטים\\דיינים הם לא זלזלו או הקלו ראש בתפקידם ולא קרה שהם ידעו שקיים עברין המסכן את הצבור והם פטרו אותו סתם כך, או העלימו עינים מלמצות איתו את הדין. חכמי בבל (חו"ל) אף הם מפרשים שהשופטים מצהירים מתוקף תפקידם ההנהגתי שהם לא נהגו בחוסר אחריות מוסרית כלפי האורח שפקד את עירם, ולא קרה שהם ראו אורח ולא ליוו אותו; "בלא מזון ובלא לויה".
על פניו, בהסתכלות ראשונית על פירושם של חכמי בבל שפרשו פסוק זה שקאי על ההרוג, ועל פרושם של חכמי א"י שפרשו פסוק זה שקאי על ההורג היינו חושבים לומר שיש מחלוקת בדבר, אך בהסתכלות מעמיקה יותר נראה שחייבים לומר שאין הדבר כן, אלא אלו מסכימים לדברי אלו ואלו מסכימים לדברי אלו, רק שכ"א ביאר את תצהיר "ידנו לא שפכה את הדם" בהיבט שונה מהמקום בו הוא נמצא, ונבאר:
דין עגלה ערופה קיים רק בא"י 6 ששם גם חל הציווי מדאורייתא לתת שופטים ושוטרים הממונים על העם 7 ולהנהיג חוק וסדר- "מלך במשפט יעמיד ארץ" הבסיס לתקומת הארץ ולקיומה היא רק ע"י שלטון המצליח לאכוף את הדין, שלטון המצליח להעניק לתושבים בטחון ולראות ולהבין שיש דין ויש דיין בארץ וח"ו לא קיים מצב ש"איש הישר בעיניו יעשה", אלא מי שיפרע חוק יבא על עונשו ע"י המלכות = ע"י הסנהדרין הפועלת גם מכח המלכות 8 שמגבה את פסקיה והחלטותיה... בהנחה שזקני בי"ד ח"ו לא מילאו את תפקידם כראוי בכך הם בעצם גרמו לשפיכת דם שהרי אם הם לא מיצו את הדין או העלימו עין מרוצח כל שהוא ככל הנראה הוא ימשיך לרצוח. ולכן בא"י, כאשר ישראל שרויין על אדמתם, ויושבת סנהדרין קטנה בפתח העיר, צריכים הזקנים להצהיר כלפי החלל שנפל בחלקם (כמובן הם לא מדברים אל החלל אלא כלפי קב"ה וכלפי הצבור) שהם לא התרשלו בתפקידם כלפי ההורג; לדאוג לאכיפת החק לשלום ושקט ולמיגור הפשע בסביבתם מכל מיני פושעים ועבריינים. ועפ"י זה מסביר הירושלמי את דברי זקני בי"ד כלפי הרוצח או בהיבט "פרשני יותר" כלפי הסדר והצדק החברתי, שע"י מיצוי הדין ע"י שלטון בריא וחזק המקונן חברה מתוקנת אנו יושבים על אדמתינו; "שאלמלא מוראה (של מלכות) איש את רעהו חיים בלעו"- מתוקף תפקידנו וחובתנו אנו מצהירים כי לא בא לידינו אדם ולא מצינו אתו את הדין כראוי... ולכן חלל זה הנופל באדמה לא מת בסיבתינו 9 !
לעומת זה מבארים חכמי בבל את פרוש הפסוק לא בא לידינו ופטרנוהו ללא מזון וללא לויה- דהיינו: הדברים אמורים כלפי ההרוג לא קרה שהגיע אדם לעירנו ולא ציידנו אותו באוכל ובצידה לדרך ובלויה עד מחוץ לתחומינו 10 ובגמרא הבבלית בסוטה מופיעות מספר ראיות מן התנ"ך על חשיבות וחובת הלויה מה שככל הנראה גם חכמי א"י מודים לכך.
אך האם חכמי בבל מסכימים לדברי חכמי א"י שקאי על ההורג??- לכאורה ודאי חובת הלויה אינה מיוחסת רק לבי"ד אלא כפי שמוכח בגמ' על כל אדם מוטל ללוות את תלמידו, את חברו, את רבו, ולכן כיון שאין זה דבר מופלא לזקנים דווקא, יהיה קשה לומר שעל כך הם מצהירים בשעה שהם רוחצים ידיהם על העגלה הערופה בנחל שא"כ כל אנשי העיר היו צריכים לרחוץ את ידיהם על העגלה שהרי חובתם לא פחותה מחובת זקני הבי"ד... אלא נראה פשוט שהצהרתם של הזקנים והשופטים מוסבת על דברי הירושלמי שהם מילאו חובתם בתור דיינים למצות את הדין עם העבריינים, וא"כ מדוע לא פירשו חכמי בבל כחכמי א"י?- כפי שנתבאר לעיל דין עגלה ערופה נוהג רק בא"י ולכן בהיותנו בגלות בבל לא קיים דין עגלה ערופה. חכמי בבל ראו לנכון לתת דגש שאעפ"כ שאין אנו מולכים- אלא רק מתפללים בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" 11 - אין מוטלת עלינו החובה (או האפשרות) לדון דיני נפשות 12 אך אעפ"כ חובה עלינו בערינו שבחו"ל לעשות כל שביכולתנו ע"מ שלא ימצא חלל באדמה- אף באדמת הנכר, ולכן מפרשים הם שצריכים הזקנים להצהיר שקיימו מצוות לויה למען נלמד מכך שחובה עלינו ללוות ולעשות ככל יכולתנו ע"מ למנוע שפיכת דם נקי. אך נראה ברור, שאף חכמי בבל מסכימים לדברי חכמי א"י, שבשעה שישראל שרויים על אדמתם ושלטון המלכות המעניק כח וגיבוי לדיינים נמצא ביד ישראל, חובה עליהם למצות את הדין עם כל המתחייב בדין, ופשוט שזוהי כוונתם באמרם "ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו"- שהרי אם קאי רק על מצוות לויה א"כ מאי שנא זקני בי"ד משאר אדם שאף עליו מוטלת חובת הלויה (וכדלעיל).
בדורינו אנו שזכו אבותינו (או אבות אבותינו) לשוב ארצה ציון, ולכונן ממשלה, צבא, ומשטרה, שאמורים להיות אמונים על שלום האזרחים עליהם מוטלת החובה לדאוג לכך שלא ימצא חלל בשדה "לא נודע מי הכהו". ואף אין אנו יכולים לדון כיום דיני נפשות אעפ"כ חובה על הממשלה בכח הזרועות שהיא מפעילה, לדאוג להרחיק הרוצחים והמסכנים את שלום האנשים מן החברה, והדברים אמורים כלפי יהודים המסכנים את שלום האזרחים. ק"ו כאשר מדובר בגויים הידועים כשופכי דמים עליהם אומרת הגמ' "כי ימצא"-פרט לממציא את עצמו לעיר של גויים שעליו לא היו עורפים-כיוון שהמציא עצמו למיתה אך פשוט שאם יש לאל ידנו להטיל אימת מלכות על אותם ערי גויים כך שלא ישפכו דם נקי הבא בקרבם או אדם המסתובב סביבי גבולם, מנין לנו להקל ראש בדבר?!?!
ע"מ שיוכלו ראשי העם לומר בפה מלא, ובלב, שקט ובנקיון כפיים: "ידנו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו" צריכים הם לומר קודם לעצמם, עם יד על הלב, שהם עשו ועושים כל שביכולתם להטיל את אימת המלכות על כל יושבי הארץ ע"מ שלא ישפך הדם הנקי בקרבך... ואם רואים אנו שמתרשלים הם בעבודתם ובתפקידם אל לנו לעמוד מנגד ולשתוק, אין זה מכבוד ישראל! וכשישראל בשפל אין זה שכבודנו בלבד בשפל, אלא כבוד מי שאמר והיה העולם!! "עמו אנכי בצרה..."- ומלך אין כבוד מחול! ק"ו בן בנו ואביו של ק"ו שמלכו של עולם אין כבודו מחול!!!-
אסור לנו לשתוק אפילו על בזיון קל! ועוד, שאע"פ שכעת נראה שהמצב מראה רק על "כלימות ורוק" אך בקלות יוכל להגיע ולעלות בנפש האדם 13 , היו לא תהיה!
ובע"ה שישמע ה' בקול תפילתנו יום יום "השיבה שופטנו כבראשונה" ושנזכה לכינון מלכות בית דוד בב"א!
^ 1.ציטוט הפסוק ממשלי
^ 2.המשך הפסוק
^ 3.תלמוד ירושלמי מסכת סוטה פרק ט [דף כג טור א]: הלכה ו'
^ 4.תלמוד בבלי מסכת סוטה דף (מה(: זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה, ואומרים: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. וכי על דעתינו עלתה שזקני ב"ד שופכי דמים הן?! אלא, שלא בא על ידינו ופטרנוהו (בלא מזון), ולא ראינוהו והנחנוהו (בלא לוייה).
^ 5.תלמוד ירושלמי מסכת סוטה פרק ט [דף כג טור א]: הלכה ו'- רבנין דהכא פתרין קרייה בהורג ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג רבנין דהכא פתרין קרייא בהורג שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו על דינו ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג ולא בא על ידינו ופטרנוהו בלא הלוייה ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה.
^ 6.כך מבואר בספרי עפ"י הפסוקים
^ 7.דברים פרק טז: שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק:
^ 8.וגם מכח סנהדרין הגדולה כמבואר במסכת סנהדרין
^ 9.וכך הם יכולים לרחוץ את ידיהם בלב שקט על העגלה הערופה בנחל ולומר ידנו לא שפכו את הדם הזה
^ 10.תלמוד בבלי מסכת סוטה דף {מו: }
זקני העיר רוחצין ידיהן כו'. ת"ר: וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל - שאין ת"ל הערופה, ומה ת"ל הערופה? על מקום עריפתה של עגלה; ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו - וכי על לבנו עלתה שב"ד שופכין דמים?! אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה. תניא, היה ר"מ אומר: כופין ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור, שנאמר: ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד, וכתיב: ויראם את מבוא העיר, ומה חסד עשו עמו? שכל אותה העיר הרגו לפי חרב, ואותו האיש ומשפחתו שלחו; וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה - תניא: היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן - יוצאין חוץ לחומה והן מתים; והלא דברים ק"ו: ומה כנעני זה, שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו - גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, מי שעושה לויה ברגליו - על אחת כמה וכמה. במה הראה להם? חזקיה אמר: בפיו עקם להם, ר' יוחנן אמר: באצבעו הראה להם. תניא כוותיה דר' יוחנן: בשביל שכנעני זה הראה באצבעו, גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות. אמר רבי יהושע בן לוי: המהלך בדרך ואין לו לויה - יעסוק בתורה, שנאמר: כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. ואמר ר' יהושע בן לוי: בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם, שנאמר: ויצו עליו פרעה אנשים וגו' - נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה, שנאמר: ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. אמר רב יהודה אמר רב: כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר - אינו ניזוק. רבינא אלויה לרבא בר יצחק ד' אמות בעיר, מטא לידיה היזיקא ואיתציל. ת"ר: הרב לתלמיד - עד עיבורה של עיר, חבר לחבר - עד תחום שבת, תלמיד לרב - אין לו שיעור. וכמה? א"ר ששת: עד פרסה. ולא אמרן אלא רבו שאינו מובהק, אבל רבו מובהק - שלשה פרסאות. רב כהנא אלויה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי ציניתא דבבל; כי מטו התם, אמר ליה, ודאי דאמריתו: הני ציניתא דבבל משני אדם הראשון איתנהו? א"ל: אדכרתן מלתא, דאמר רבי יוסי בר' חנינא, מאי דכתיב: בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם? וכי מאחר שלא עבר היכן ישב? (ומאחר שלא ישב היכן עבר?) אלא, ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב - נתישבה, ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון - לא נתישבה. רב מרדכי אלויה לרב אשי מהגרוניא ועד בי כיפי, ואמרי לה עד בי דורא. אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: כל שאינו מלוה ומתלוה - כאילו שופך דמים, שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים לתינוקות, שנאמר: ויעל משם בית אל והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח, אמרו לו: עלה שהקרחת עלינו את המקום...
^ 11.אבות
^ 12.שופך דם האדם באדם שמו ישפך, עפ"י שנים עדים יומת המת
^ 13.וכיון שהנהגתינו מושפעת בצורה ישירה וחזקה מדעת הקהל הציבורית חובה עלינו אף על האזרח הקטן להביע מורת רוח נחרצת מהענין ואף שיהיה הדבר אצל חלקנו רק בסביבתם הקרובה לבסוף זה יתפשט "כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגד דבר"
הרב אייל עין דור
עניני החג אושפיזין - באור מאמר הזוהר על האושפזין
בצרוף מאמר המבאר את הזמנתם של שבעת הצדיקים הללו דווקא
תהיו חמים!
קשה עליי פרידתכם
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הלכות קבלת שבת מוקדמת
המדריך המלא לבדיקת פירות ט"ו בשבט
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
אנחנו קודש למענך
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
