בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מקץ
לחץ להקדשת שיעור זה

"הכר" "ויכירם" "ויכר"

undefined

הרב יוסף כרמל

3 דק' קריאה
הפגישה הראשונה של יוסף עם אחיו במצרים מתוארת בתורה בדרך האומרת דורשני
"וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל. וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (בראשית מב ז-ח).

מה פשר ההכרה, שהרי האחים הם שטבעו את הביטוי:
"וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" (שם ל"ז לב)

ועוד מה בין ההכרה הראשונה להכרה השניה? או במילים אחרות מה פשר הכפילות? מצאנו בחז"ל כמה תירוצים
1. (שיטת התנחומא פ' מקץ סי' י) ההכרה השניה הנזכרת בפסוק, קודמת בזמן להכרה הראשונה. הכרה זו מסבירה כיצד נוצר המפגש בין יוסף ואחיו שהרי לא מסתבר שהמשנה למלך עסק בפועל במכירת התבואה. לפי שיטה זו יוסף הוטרד מאוד מכך שאיש מבני משפחתו, גם לא אביו, איננו מגיע עם משלחת חיפושים למצרים. הרי הוא איננו יודע על ההסבר של "טרוף טורף יוסף". לכן מבקש יוסף דיווח מפקידי רשות ההגירה על רשימות הנכנסים בשערי מצרים. כאשר הוא מזהה "ומכיר" את שמות אחיו ברשימות, הוא דואג לקיומו של מפגש ביניהם. על הסבר זה קשה מדוע מדגישה התורה בצמוד לזה "והם לא הכירוהו" עובדה זו מקומה פסוק אחד קודם.
2. שיטת מדרש רבה בשם ר' לוי (פרשה צא, ז). לדעת ר' לוי כוונת התורה, באזכור השני של ההכרה, איננה לציין עובדה אלא להדגיש ולעמת את יחסו של יוסף לאחים כיום, כשהכוח בידו, ליחס האחים אליו בזמן המכירה כשהכוח היה בידם. ובלשון המדרש "בשעה שנפלו בידו ויכר יוסף את אחיו בשעה שנפל בידן והם לא הכירוהו". חיזוק לגישה זו ניתן להביא מהשימוש דווקא בשרש "הכר", כפי שהוזכר לעיל, בו השתמשו האחים בניסיונם לשכנע את אביהם שאין טעם להשקיע מאמץ בחיפוש אחר האח האבוד.
3. שיטת רבנן במדרש (שם) ורב חסדא בגמרא (יבמות פח ע"א). לשיטתם התורה חוזרת שוב על העובדה שיוסף הכיר את אחיו כדי להדגיש את ההמשך- אע"פ שהאחים לא הכירוהו. הא כיצד? "מלמד, שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן", לעומתם "שהוא שהניחן בחתימת זקן". הפירוש המצוי הוא שיוסף הצעיר עזב את ביתו לפני שזקנו צימח וכאשר נפגש עם אחיו כבר כוסו לחייו בזקן עבות, על כן לא הכירוהו.

אבל על הסבר זה קשה משלש בחינות. א. כל בר בי רב יודע שאם נפרדים מנער צעיר, ופוגשים בו לאחר כעשרים שנה, זקנו בינתיים צמח. אם כן בקלסטרון שהורכב לצורך החיפושים בודאי הופיע זקן, ולא קלסטר פנים של נער צעיר.
ב. מפורש בכתוב כי יוסף גילח את זקנו לפני פגישתו הראשונה עם פרעה "ויגלח ויחלף שמלותיו (בראשית מ"א יד).
ג. מדוע המדרש והגמרא משתמשים בביטוי "חתימת זקן" ולא הסתפקו ב"זקן". לכן יתכן וצריך להסביר להיפך. מעיון בתבליטים מתקופת התנ"ך ניתן להסיק באופן די חד משמעי כי היהודים נהגו לגדל זקן. מן הסתם גם יוסף בבית האסורים נהג כך, גם מכורח הנסיבות. לעומת זאת ברור כי פקידי השלטון במצרים נהגו באופן קבוע להופיע מגולחים. האחים ביורדם למצרים היו בטוחים שהם צריכים לחפש פרצוף של עבד יהודי שהרי "לעבד נמכר יוסף" (תהילים ק"ה יז). הם לא העלו בדעתם כי הנסיך המצרי המגולח מולו הם נצבים בהכנעה הוא אחיהם הצעיר, על כן הם לא הכירוהו. לכן גם משתמשים חז"ל בביטוי "חתימת זקן" ולא "זקן".
הבה נתפלל כי כהפקת לקח ממכירת יוסף נלמד כולנו להכיר ולהוקיר איש את הטוב שיש בכל אחד מאחיו (עלי הזקנים ושאינם).


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il