בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויחי
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחה לפרשת ויחי התשע"ג

כבוד שמים

הכרת הקב"ה מתוך המציאות * מהו קידוש ה' אמיתי? * קידוש ה' וחילול ה' בלימוד תורה * ברכת הבנים לבני הישיבה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ט"ז טבת תשע"ג
9 דק' קריאה 45 דק' צפיה
כבוד שמים 1

הכרת הקב"ה מתוך המציאות
ספר בראשית, כשמו כן הוא, עוסק בראשית הבריאה ובראשית הופעת עם ישראל. אמנם הספר כולל בתוכו יותר מכך: אלפיים מאתיים שנה מתוך ששת אלפים שנות העולם, אבל כל אלו שנות הראשית, ראשית העולם וראשית האומה.
הקב"ה מתגלה בטבע כבורא עולם, המציאות כולה אומרת שיש בורא: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו). האבות הכירו את הקב"ה כבורא העולם, הוא התגלה אליהם בבריאה. כמו שאומר יעקב אבינו בפרשתנו: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית מח, ג); זהו שמו של ריבונו של עולם בהופעה שלו כבורא העולם ("אני אל שדי" – "אני הוא שאמרתי לעולם די", חגיגה יב, א), "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג). הקב"ה לא התגלה אל האבות בשם מפורש, הוא לא התגלה להם באותות ובמופתים, אותם ראו ישראל ביציאת מצרים כשהם נהיו לעם. האבות מכירים את הקב"ה רק מתוך הטבע, מתוך המציאות. הקב"ה התגלה לאבות ברמז, ודי לחכימא ברמיזא. האבות היו גדולים וה' לא היה צריך להתגלות במפורש כדי שהם ישיגו אותו. זוהי הגדלות של האבות, להצליח להכיר את הקב"ה מתוך המציאות, בלי צורך בהתגלות מפורשת.
נתבונן שוב בפסוק: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית מח, ג). לוז זה בית אל, שנאמר: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (שם כח, יט), שם המקום היה לוז ויעקב שינה את השם לבית אל. בהמשך הספר הקב"ה אומר ליעקב: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל" (שם ל, א) אך התורה ממשיכה ואומרת: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה" (שם ו). למה עוד פעם צריך להזכיר את השם לוז? כבר נקבע השם בית אל גם על ידי יעקב וגם ריבונו של עולם מסכים עם זה. אז למה כשיעקב מדבר עם יוסף הוא מזכיר את לוז? משיב על כך בעל "מאור ושמש" (ויחי, ד"ה ויאמר יעקב) שצריך תמיד לזכור שלכל מה שאנחנו רואים בעולם יש מקור עליון. המקור העליון הוא יותר גבוה, יותר עליון ויותר טוב: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו), תמיד להסתכל ולראות מי ברא את אלה. תסתכלו על הבורא שברא את אלה, מה המקור של כל דבר. בעל "מאור ושמש" מביא לכך משל: כשמציירים מפה של ארץ מסמנים בנקודה קטנה כפר, בנקודה קצת יותר גדולה עיירה, בנקודה גדולה עיר, ועיר הבירה היא הנקודה הכי גדולה. אך כל הסימונים לא זהים למציאות, במציאות המקומות גדולים הרבה יותר מהסימון. הסימן מרמז באופן יחסי שהעיר יותר גדולה מהכפר וכן הלאה, אבל אין הכוונה שאלו ממש הגדלים, הגודל האמיתי גדול לאין ערוך. כך גם בעולם. כל מה שאנחנו רואים בעולם מצומצם מאוד ביחס למקור שלו, שהוא יותר גדול ויותר עליון לאין ערוך. עלינו לזכור תמיד שהעולם הזה הוא השתלשלות של דבר הרבה יותר טוב ומושלם. ארץ ישראל לעומת כל הארצות היא ארץ משובחת מאוד: "לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ" (דברים ח, ט), ארץ טובה ורחבה. אך המעלות האלו הן סימן למה שיש למעלה, למקור העליון, לארץ העליונה. המעלות שיש בארץ ישראל העליונה גבוהות לאין ערוך ממה שאנחנו רואים בארץ הגשמית. יש טוב גשמי, שהוא נעים ומוצלח, ויש טוב עוד יותר גבוה, יותר רוחני, שהוא ממש טוב, טוב עליון. הוא הטוב השלם.
מכאן נבין את השימוש במילה "לוז". באדם יש עצם קטנה שנקראת עצם לוז. העצם הזאת מתקיימת לעולם וממנה בתחיית המתים האדם חוזר לחיים (בראשית רבה כח, ג). זאת עצם שלא נהנית מחטאים והיא מתקיימת מסעודת מלווה מלכה. כאנשי בית אל, לוז, אנחנו מחמירים מאוד בסעודת מלווה מלכה, אנחנו מקפידים במיוחד שלא לבטל את הסעודה במוצאי שבת. חטאו של אדם הראשון היה לפני שבת, אחרי שבת הוא כבר שב בתשובה. העצם הזאת נבראה במוצאי שבת, כך אומרים חז"ל. העצם הזאת היא שורשית והיא המקור של הכול.
יעקב אבינו הוא בחיר האבות (בראשית רבה עו, א), ורבי היה מעין יעקב אבינו. על רבי נאמר שהוא לא נהנה מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה (כתובות קד, א), הוא היה אדם עשיר והיה לו כל טוב, ובכל זאת הוא לא נהנה מהעולם הזה. משום שרבי רומם את ההתבוננות שלו, הוא הסתכל על הטוב האלוקי, על הצד הרוחני והנצחי - זה היה אצלו במרכז ולא העולם הזה. רבי היה במדרגה מיוחדת במינה, הוא היה 'רבֶה' ועשה 'מופתים' כמו המופת שהוא בא לביתו לעשות קידוש לאחר פטירתו (שם קג, א). על רבי נאמר שמשמת רבי בטלה הענווה (סוטה מט, ב), הייתה לו מדרגה מיוחדת במינה, רבי נקרא רבינו הקדוש, (שבת קיח, ב) הוא לא נהנה מהעולם הזה.
גם יעקב אבינו במדרגה הזאת, זה מה שיעקב אומר לבניו: תשימו לב תמיד אל המקור, אל הלוז של הדבר, "אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית מח, ג). המקום הזה, בית אל, נקרא לוז כי באמת יש לו קיום תמידי. חז"ל מספרים (סוטה מו, ב) שהעיר לוז הייתה מוסתרת וכשבאו אויבים לא גילו אותה, היא עברה כמה וכמה תקופות של מלחמות וחורבנות והמשיכה להתקיים. הזקנים שבה לא מתו, והזקנים שכבר הזקינו מאוד והיו שבעים מהחיים, היו מוצאים אותם אל מחוץ לעיר ואז הם יכלו לעלות לעולם העליון. זה השם לוז - המציאות המיוחדת של הקיומיות. כך גם יעקב אבינו. חז"ל אומרים שיעקב אבינו לא מת (תענית ה, ב), ליעקב יש איזה כוח קיומי לעולם, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. יעקב ממשיך וממשיך, כמובן שהכוונה היא באופן רוחני. המציאות הרוחנית של יעקב אבינו ממשיכה בבנים במשך כל הדורות. אם כן, אומר בעל "מאור ושמש" האדם צריך תמיד לחפש בכל דבר שהוא פוגש בעולם את הנקודה הפנימית, לראות את הטוב האלוקי הפנימי. אדם שאוכל יכול ליהנות מהאוכל הגשמי, אבל הוא יכול ליהנות מהעובדה שהוא נפגש עם דבר שנברא על ידי ריבונו של עולם, שיש בו ניצוץ שמקיים אותו. במחשבה כזאת האדם מתקשר אל הצד הפנימי של המאכל, אל הלוז. זה מה שאומר יעקב: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם" (בראשית מח, ג-ד), לזרע שילך אחריך, לזרע שימשיך את ההשגה הפנימית הזאת של עצם הלוז, לזרע הזה נתתי את הארץ לאחוזת עולם.
"שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו), האותיות של 'מי' ושל 'אלה' ביחד זה שם אלוקים, כשתחברו את האותיות של 'אלה' עם האותיות של 'מי' אתם תיפגשו עם האלוקים, עם ריבונו של עולם. צריך לדעת לא להפריד את המקור מהנמשך ממנו, מההמשך שלו. הפרדה כזאת תגרום לניתוק ואז יכול להיות שהאדם לא מקושר למקורו, במצב כזה עולה השאלה 'מי אלה?' כשה'אלה' לא מחובר עם ה'מי', זה מדאיג. צריך לחבר את המילים שיהיה שם אלוקים חיים.

מהו קידוש ה' אמיתי?
אנחנו ממשיכים בפרשה. יעקב מברך את בניו, הברכה ליהודה היא: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" (בראשית מט, ח), לפני כמה שבתות עמדנו על כך שיוסף קידש שם שמים בסתר (פרשת וישב וויגש תשע"ג). חז"ל חידשו שגם קידוש שם שמים רק בין האדם לעצמו נחשב קידוש שם שמים, בסתר. קידוש פנימי חשוב מאוד. אך יהודה קידש שם שמים בגלוי, ברבים, בהודאה במעשה תמר. כשיהודה הודה במעשהו התפרסם בעולם שיהודה, בנו של יעקב אבינו, נכדו של יצחק הצדיק, עשה דבר מאוד לא מתאים למשפחה. למרות זאת חז"ל במסכת סוטה (לו, ב) אומרים שיהודה קידש שם שמים בגלוי. יהודה עשה מעשה קשה מאוד. בהודאה שלו הוא אולי איבד את כל המעמד שלו, וזה נחשב קידוש ה'. חז"ל מלמדים אותנו גדרים של קידוש ה' שבמבט החיצוני אולי לא היינו מגדירים את המעשים האלה כקידוש ה'. דוגמה נוספת לכך מופיעה בגמרא במסכת ברכות (יט, ב). הגמרא אומרת שאם מתברר לאדם באמצע השוק שהוא לובש בגד כלאים, עליו לפשוט את הבגד באמצע השוק, ואם הוא לא פושט הוא מחלל שם שמים. הגמרא אומרת: "במקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב", יש פירוש שמבאר שהכוונה היא שקורעים מהאדם את הבגד אם יש בו כלאים, אפילו אם הוא איש חשוב, אפילו אם הוא רב. והרי זה לא נעים, הוא ישאר בלי בגדים, איזה בושה, מה עם כבוד הבריות? ועל כך אומרת הגמרא שאם הוא לא פושט את הבגד הוא מחלל שם שמים, פירושו של דבר הוא שאם הוא כן פושט את הבגד, הוא מקדש שם שמים. היה פעם סיפור שחֶברת 'אח', הוציאה לשוק בטעות חליפות עם כלאים ולא סימנה אותם, למרות שבדרך כלל היא סימנה את הבגדים והיו לה אישורים. היא פרסמה בעיתונות מודעות התנצלות ושאפשר להחזיר את החליפות. עיתונאים שאינם אוהבי תורה במיוחד יצאו בביקורת על החברה הזאת, למה היא צריכה להתנצל על זה, מה הנפקא מינה. הציבור לא מבין מה חומרת האיסור של כלאים והתורה אומרת שאדם הפושט בגד של כלאים בשוק מקדש שם שמים, ואם הוא לא פושט זה חילול שם שמים. אנו לומדים מכאן שקידוש ה' הוא כשאדם עושה את רצונו של הקב"ה מתוך מאמץ, על אף הקושי. מה הבריות יאמרו זה לא משנה כל כך. כמובן שאם אדם סתם מתנהג לא יפה זה חילול ה' ויש משמעות לדעת הציבור. בהידורי מצווה אדם צריך לדעת להדר בצורה שהבריות מבינות, יש על כך פרק שלם במסילת ישרים במשקל החסידות (פרק כ'), כשאדם עושה מעשי חסידות עליו לשקול את מעשיו, שלא לעשות מעשי חסידות שהבריות לא מבינות. אבל את ההלכה צריך לקיים ולשמור מכל משמר, גם אם הבריות מבקרות ולא מבינות זה לא משנה. בהידור מצווה, בהוספת כבוד שמים, יש לשקול ולבדוק כיצד האדם יוסיף יותר כבוד שמים בעיני הבריות, ואם ההידור לא יוסיף כבוד שמים - לא לעשות אותו.

קידוש ה' וחילול ה' בלימוד תורה
השתמשנו פעם בכלל הזה לגבי לימוד תורה. בחורי ישיבות לומדים בישיבות ולא עובדים. הרמב"ם אומר (הל' תלמוד תורה ג, י) שמי שמתפרנס מהתורה מחלל כבוד שמים, כיבה מאור הדת ועוד ביטוים נוראיים. לא רק הרמב"ם כותב כך, גם הבריות אומרות: בחורי ישיבה פרזיטים, נהנים מכספי הציבור, אף אחד לא צריך אותם, והם כועסים על זה, יש על זה מאבקים ציבוריים. אז מה לעשות? אסור לעשות חילול ה'. לכן צריך להתבונן, אם אדם יושב ושוקד על התורה, יושב ולומד, מוסיף אור של תורה בישראל, גם אם הציבור לא יבינו את זה, צריך לשבת וללמוד. זה התפקיד של בני תורה, עם ישראל צריך שתורה תתקיים בו, צריך שיהיו בני תורה ותלמידי חכמים. אבל אם אדם בטלן, סתם יושב בישיבה ולא יוצא מהישיבה מכל מיני סיבות אחרות, זו באמת בעיה של חילול ה', וצריך להימנע מזה. בשנים הראשונות שהייתי בישיבת 'מרכז הרב', אולי בשנה הראשונה, רציתי שמעשי יהיו מהדרין, להדר ולצאת ידי חובת הכול. והנה ראיתי, שהרמב"ם אומר שזה לא מהודר שאדם יתפרנס מהצדקה. הלכתי לרב צבי יהודה ושאלתי אותו על כך. אמנם השולחן ערוך פוסק אחרת, שמותר ללמוד ולהתפרנס מהצדקה, אבל הרמב"ם תקיף בעמדתו, ואומר שזה לא מעשה נכון. הרב צבי יהודה אמר לי שזה תלוי בגישה. הרמב"ם בעצמו אומר בסוף הלכות שמיטה (יג, יג) שמי שנשאו ליבו לעסוק רק בתורה, לעשות את רצון ה' ולהיות כולו קודש, הוא יהיה כמו שבט לוי. המפרשים דנים מה הכוונה כמו שבט לוי, שבט לוי מקבל מעשר מהתבואה ומזה הוא מתקיים. זאת אומרת שמותר ללומד תורה לקבל כסף, וזה סותר את דברי הרמב"ם עצמו בהלכות תלמוד תורה. יש מפרשים שבאמת אין הכוונה כמו שבט לוי ממש, אלא שהקב"ה יתן לו ברכה בפרנסתו והוא ירוויח אותה בקלות. אבל, הרמב"ם נשאר כפשוטו. אמר לי הרב צבי יהודה שזה תלוי. מי שחושב "אני לומד תורה, אני מחזיק את העולם אז צריכים לפרנס אותי, ולא סתם לפרנס אותי אלא שתהיה לי דירה יפה, מכונית בשביל 'כבוד תורה'" וכו, זה לא מקובל. מי שמתנשא על הציבור בגלל שהוא לומד תורה, עליו הרמב"ם מדבר בהלכות תלמוד תורה,זה לא הסדר הנכון. מי שחושב שבגלל שהעולם מתקיים על התורה מגיע לו הכול, מי שמשתמש בתורה שלו כקרדום לחפור בה, הוא מחלל את שם ה'. לקחת את התורה ולהשתמש בה בשביל הקיום הפרטי שלו זה חמור מאוד, זה כמו לחתוך יריעות מספר תורה ולעטוף בהן דברים, בגישה זו להתפרנס מהתורה זה חמור מאוד. אבל, מי שמוכן לוותר על הכול, הוא מתמסר לתורה, הוא לא הולך ללמוד מכיוון שזוהי דרך חיים נוחה, טובה וקלה אלא הוא ניגש לתורה כאידיאל, הוא בשביל התורה ולא התורה בשבילו. אדם שיודע שבדברים אחרים הוא יוכל להרוויח הרבה יותר ובכל זאת הוא הולך לללמוד תורה בשביל התורה, הוא רוצה להיות משרת של דבר ה' בעולם- זה קידוש ה'. אמר לי הרב צבי יהודה, שזו הדרך של הישיבה שלנו, וזה קידוש ה'.

ברכת הבנים לבני הישיבה
נסיים בברכה. יעקב מברך את הנכדים שלו ואומר: "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (בראשית מח, כ). מאז, כל בית ישראל נהגו שההורים מברכים את הבנים: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", ואת הבנות: "ישימך אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה". ויש לשאול: למה את הבנים לא מברכים: "ישימך אלוקים כאברהם, יצחק ויעקב"? אנחנו לא מזלזלים בכבודם של אפרים ומנשה, אבל בכל זאת מדוע לא מזכירים את שם האבות? אלא, כשיעקב אומר את ברכתו לאפרים ומנשה, ואומר להם: "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" (שם), הוא מברך אותם שהם יהיו כל כך מצוינים עד שכולם יגידו: הלוואי שהבנים שלי יהיו כמו אפרים וכמנשה. כל אבא שמברך את בניו מתכוון לומר: הלוואי שתהיו כמו אפרים ומנשה, הלוואי שתהיו כמוהם שכולם רצו להיות כמותם. שכולם ירצו להיות כמוכם. כך ההורים צריכים לברך את הבנים, וכך אנחנו אומרים לכם: ישימכם אלוקים כאפרים וכמנשה, שכולם ירצו להיות כמותכם. כולכם תהיו כאלה שכולם יגידו: הלוואי שנהיה כמו תלמידי ישיבת בית אל.




^ 1.. שנת תשע"ג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il