ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

גילוי הבחירה ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות וארא Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (39 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (39 ד')

א' שבט התשע"ג

גילוי הבחירה

שיחה שבועית לפרשת וארא תשע"ג



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

גילוי הבחירה 1
גילוי הבחירה בעם ישראל
קראנו השבת את פרשת וארא. הזוהר (דף כב, א) בתחילת הפרשה פותח בהסבר הפסוק: "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיהו כו ד): אומר הזוהר, שמי שבוטח בה' ביטחון גמור, הקב"ה שומר עליו והוא מוגן בכל ההגנות. פירוש המילים: "בטחו בה' עדי עד" הוא שיש לבטוח בקב"ה עדי עד, לבטוח בקב"ה עד הרמות הכי עמוקות. שהביטחון יהיה מתוך הכרת ה', מתוך התבוננות ודבקות בריבונו של עולם, להישען על הקב"ה ולבטוח בו. כשהביטחון בקב"ה מלא ושלם אז האדם מוגן מכל דבר. כך אומר הזוהר. כמובן שהוא משתמש בביטויים עמוקים השייכים לתורת הנסתר, אך זהו הרעיון הברור היוצא מתוך דבריו. הזוהר ממשיך ואומר (שם ע"ב) שזה מה שכתוב בתחילת הפרשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה" (שמות ו, ב), ובסוף הפרשה הקודמת כתוב: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה" (שם ה, כב). משה פונה אל ריבונו של עולם בשם אדנות ושואל אותו: "למה הרעתה לעם הזה". כך אומר הזוהר.
לא הבנתי מה הקשר. הרי בפסוקים הללו בפרשה כתוב שמשה פונה אל הקב"ה אחרי שישראל מתלוננים למה הכבידו עליהם את העבודה: "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שם כג), ולכן משה בא ושואל את ריבונו של עולם "למה זה שלחתני". מה זה קשור לעניין הזה של הביטחון? אולי אפשר לומר שהזוהר בא לומר שהקב"ה הבטיח למשה שהוא יגאל את ישראל. משה הולך עם ביטחון ואמונה, ומי שהולך עם ביטחון ואמונה לא קורה לו שום דבר. "וַיַּאֲמֵן הָעָם" (שם ד, לא) העם מאמין, משה הולך בכוחו של הקב"ה ובביטחונו של העם והכל היה צריך להתפתח לטובה והנה זה לא קורה. אם כן, מה באמת התשובה על דברי משה "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה"? אלא שהקב"ה עונה למשה שזה נכון שאיש לא יכול להרע למי שבוטח בקב"ה. הרי הקב"ה ברא את עולמו באות י' ובאות ה', "כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיהו כו, ד), את העולם הבא באות י' ואת העולם הזה באות ה' (זוהר שם; מנחות כט, ב); הוא הבורא, הוא המנהיג והוא המשגיח וממילא בשביל מי שבוטח בקב"ה הקב"ה יכול לשנות הכול, מטוב לרע ומרע לטוב. אם כן, לכאורה למשה ולעם ישראל היה צריך להיות רק טוב! עונה הקב"ה למשה שזה נכון, אבל כאן יש תכנית אלוקית מיוחדת. הצרות והייסורים שישראל עוברים כעת הם לא מפני חוסר הביטחון שיש להם חלילה, אלא מטרתם ללמד עומק חדש של אמונה על ידי המכות שמצרים צריכה לקבל, והסדר הוא שהמצריים יקבלו מכות על רשעותם ובדרך הזאת תתגלה אהבתו של הקב"ה לעם ישראל. כלומר, המטרה בכל המהלך שהקב"ה מוביל היא לגלות שהקב"ה בחר בעם ישראל, אנחנו עמו וכל המכות הן עדות לכך.
בדומה, ר' לוי יצחק מברדיטשוב אומר על הפסוק "הִתְפָּאֵר עָלַי" (שמות ח, ה; קדושת לוי שם), שמשה אומר לפרעה במכת צפרדע שיאמר מתי הוא רוצה שמשה יסיר את הצפרדעים. משה יכול להתפלל היום והוא יכול מחר, מתי שפרעה רוצה, הכל תלוי בתפילה של משה. כלומר, פירוש הפסוק הוא שמשה מציע לפרעה לבחון אותו, ולפי תפילתו של משה כך יהיה. ככה התגלה הכח שהקב"ה נתן לישראל, הכח שצדיק גוזר והקב"ה מקיים. הקב"ה בחר בעם ישראל וישראל הם עמו, הוא אוהב אותם ונתן להם כח גדול של פעולה. הדבר הזה מתגלה אחר כך בכל המכות, פרעה מבקש שמשה יתפלל אל הקב"ה: "הַעְתִּירוּ אֶל ה'" (שם ט, כח), הוא מבין שתפילתו של משה פועלת וזה היה הגילוי העיקרי שהקב"ה רצה לגלות במכות מצרים, לגלות שהקב"ה בחר בעם ישראל. מי שפוגע בעם ישראל נענש ולישראל יש כח עליון ואלוקי שהקב"ה נתן להם כח הדיבור, כח הבקשה והתפילה. לא רק הגדלות האלוקית מופיעה כאן, אלא כאן מופיעה גם גדולתם של ישראל. עם ישראל שותף, כביכול, בהופעה האלוקית, יש בידו יכולת לסלק את המכות ולהביא אותם שהרי המכות ניתנו גם ביד משה. זו לא הופעה אלוקית נפרדת מהעשייה של ישראל, זה הולך ביחד, עם ישראל הוא עם ה'. ה"קדושת לוי" מוסיף עוד נקודה, מעניין לעניין באותו עניין: "כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ" (שם ז, ט), "מה זה תנו לכם מופת"? ומבאר, שהאר"י ז"ל כתב שצריך האדם להאמין שדיבורו עושה נחת רוח ופועל טובות לישראל. לכן, אדם צריך לשמור על כח הדיבור משום שהוא כח חזק מאוד שפועל בעולם. כשאדם דובר טובות הדברים משפיעים, וכמובן שכך גם לצד השני. לכן צריך מאוד לשמור על מה שיוצא מהפה, וככל שהאדם שומר את דיבורו כך הדיבור יותר אמיתי ויותר פועל. זה מה שאומר האר"י ז"ל, וזה מה ששואל אותם פרעה. פרעה רוצה לדעת האם משה ואהרן פועלים בכח הדיבור, האם בדיבור הם יכולים לפעול פעולות, כמובן בעזרת ה', אך תנו לכם מופת שלכם יש את הכח הזה.

הלימוד מהמכות על גדלות ה'

כל המכות הם שיעורי אמונה גדולים: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שם ו, ז), עשרה שיעורים חשובים ואחר כך 'שיעור כללי' בקריעת ים סוף, לא שיעור רק למצרים אלא שיעור לכל העולם כולו, כל העולם נוכח בגדלותו של הקב"ה. משיעור לשיעור ההבנה מעמיקה יותר ויותר. בהתחלה: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'", ואחר כך: "כִּי אֵין כָּמֹנִי" (שם ט, יד); בהתחלה נפגשים עם הגדולה האלוקית ואחר כך רואים שבעצם אנחנו לא תופסים את הגדולה האלוקית. זו תפיסה עמוקה ש"אין כאלוקינו, אין כאדוננו, אין כמלכנו ואין כמושיענו" (תפילת שחרית),
אי אפשר להשוות ולתאר את הגדולה האלוקית, אפשר לתאר אותה רק באופן שלילי מכיוון שהיא בלתי מושגת. מעין מה שכתוב אצלנו בפרשה: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג), 'וארא אל אברהם', אל אברהם נראתי, כביכול. אל משה הקב"ה אומר: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שם לג, כא), הקב"ה מדבר אל משה ולא נראה אליו, אז מה מדרגה יותר גבוהה? לכאורה כשרואים זוהי מדרגה גבוהה יותר ושמיעה בלבד היא מדרגה שחסרה משהו, ויוצא שמדרגת הנבואה של האבות גבוהה יותר. אך באמת כשהקב"ה לא נראה אל משה הכוונה היא שהקב"ה הראה לו שהוא לא נראה. משה רבנו היה הנביא היחיד שניבא באספקלריא המאירה, וכל שאר הנביאים התנבאו באספקלריא שאיננה מאירה (יבמות מט, ב), המשמעות של אספקלריא מאירה היא שמבינים שאי אפשר לראות באמת. אספקלריא שאיננה מאירה היא כמו ראיה דרך זכוכית לא כל כך שקופה, הנבואה עוברת דרך מסך מסויים ורואים אבל לא בבהירות גמורה. משה רואה באספקלריא המאירה, בבהירות גמורה והוא זה שרואה שלא רואים. אי אפשר לראות: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כא). ישעיהו אומר: "וָאֶרְאֶה אֶת ה'" (ישעיהו ו, א) זוהי מדרגה פחותה, שחושבים שרואים. לא רואים את הגילוי המקורי כמובן, רואים את ההופעה, את ההשתלשלות ואז חושבים שרואים. מי שרואה יותר גבוה מבין שזוהי רק ההופעה, זוהי ההשתלשלות ובאמת לא רואים, כך גם שיעורי האמונה במכות שהקב"ה נותן במצרים.

עול מלכות שמים קודם לעול מצוות
דבר נוסף שאותו אומר הזוהר בפרשה (רעיא מהימנא, שמות כה, א) הוא על הפסוק: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" (שמות ו, ז), שזה יסוד האמונה, לדעת "כי אני ה'", "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" ומתוך כך יכולות לבוא כל ההופעות האלוקיות. ראשית, כל ישראל צריכים להתחבר אל הקב"ה, לדעת "כי אני ה'". יש ידיעה על דרך הכלל, ויש ידיעה על דרך הפרט. בהתחלה יש ידיעה כללית על מציאות ה' והשגחתו שיש ריבונו של עולם, הוא ברא את העולם, כל הכוחות הם ממנו, כל העולם הוא שלו ולעולם יש מגמה ויש מטרה. מה עניינו של עולם, מה פרטיהם של הדברים, זו ידיעה שיכולה לבוא אחר כך. קודם לכן צריך להגיע אל עצם ההכרה, קבלת עול מלכות שמים. אחר כך ומתוך כך תבוא קבלת עול מצוות. רק כשישראל נמצאים בסוף ארבעים שנה, נאמר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט). אחרי ארבעים שנה של לימוד תורה, שהיו כמו אברכים בכולל שקיבלו את פרנסתם מה' ולא היו צריכים לעבוד, אז ישראל מגיעים למצב שישראל מכירים את ה' גם על דרך הפרט. הם מכירים את המגוון של הרצון האלוקי שמופיע גם בכל תרי"ג המצוות, ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. מעין הדבר, בהתחלה אדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים בצורה כללית, ואחר מכן בצורה פרטית על כל איבר ואיבר. הוא עובר מאיבר לאיבר ומקבל עול מלכות שמים: שהמחשבות יחשבו רק על דברי תורה, על אמונה ועל דברים טובים; שהעינים תמיד יסתכלו רק על דברים טובים בצד הנפעל שלהם וגם בצד הפועל שיפעלו רק דברים טובים; שהאזנים יהיו מכוונת להקשיב לדברי תורה ולא לדברים טפלים ובטלים; שהאף יריח רק דברים ראויים: שהפה יהיה כולו טהור: שידבר רק דברי תורה ודברים חיוביים, שיאכל בצורה הראויה: וכך גם בשאר האיברים. אדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים בצורה כללית, ואחר כך בדרך פרטית - הוא מתכוון לקבל על עצמו על מצווה ומצווה. זו קבלת עול מלכות שמים גם בדרך פרט, קבלה שמתפרטת ומתרחבת לכל מצווה ומצוה ובכל פרט ופרט. "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט). זו המדרגה השלמה, אך המדרגה הראשונה היא ידיעה בדרך הכלל, עוד לפני ההתפרטות.

למה הוציאנו "ביד חזקה"?
"עבדים היינו לפרעה ממצרים, ויוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטויה" (הגדה של פסח). בעל ה"נתיבות" בספר "מעשה ניסים" פירוש על ההגדה של פסח (שם) שואל: למה היינו צריכים לצאת ממצרים "ביד חזקה ובזרוע נטויה"? מה היה חסר אם הקב"ה היה מוציא אותנו בדרכי שלום, שפרעה היה מבין ששיעבוד של ישראל הוא לא הגון והוא היה משחרר את ישראל, למה היה צורך במכות החזקות שהרסו את מצרים? בנוסף, גם אם כבר היו מכות, למה צריך לספר את זה לבנינו, העיקר הוא שיצאנו ממצרים, אז צריך לומר: 'עבדים היינו לפרעה ממצרים ויוציאנו ה' משם והביאנו אל הארץ הזאת', למה צריך להדגיש את היד החזקה והזרוע הנטויה? משיב בעל ה"נתיבות", שאדרבה כל התודה שאנו מודים היא על כך שהקב"ה הוציא אותנו בצורה כזאת, "ביד חזקה ובזרוע נטויה". אם הקב"ה היה מוציא אותנו בדרכי שלום, לא היו רואים את הבחירה של הקב"ה בישראל ושישראל עמו. כל מכה מוכיחה יותר ויותר שעם ישראל הוא עם ה'. על כך כל התודה שלנו! מכיוון שהמכות פורסמו בכל העולם בצורה הכי גדולה שיכולה להיות, עכשיו כל העולם יודע שעם ישראל הוא עם ה'. עכשיו כולם יודעים שמה שקורה לישראל קשור בשם שמים, כי אנו בניו. אם חס וחלילה משהו לא טוב קורה לישראל, כאילו הופעת שמו של הקב"ה בעולם נפגמת.
בדרך דומה זה מה שמשה אומר בחטא העגל: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שמות לב, יב), ובחטא המרגלים: "מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ" (במדבר יד, טז), משה אומר לריבונו של עולם: אתה לא יכול לפגוע בעם ישראל, כי פגיעה בעם ישראל תפגע בשמך, הרי עם ישראל הם בניך, ואין לך ברירה, אתה צריך לסלוח להם. על כך נאמר בתהילים שוב ושוב: "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ... כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהילים קלו), החסד של ה' לישראל הוא לעולם, לא רק משהו מקומי זמני, עם ישראל שמור לעולם על ידי הקב"ה משום שאנחנו קשורים בשמו יתברך. זה החסד הגדול, על כך אנחנו אומרים: "ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה". הוי אומר, שכל המכות קשורות לא רק בהופעת מציאות ה', אלא גם בבחירת ה' בעם ישראל, בבחירה בנו להיות לעם סגולה, כמו שכבר הזכרנו.

קדושת שבת וראש חודש
השבת הייתה לנו שבת ראש חודש. קראנו הפטרה מיוחדת, בשביל הפסוק האחרון שבה שקשור לראש חודש: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'" (ישעיהו סו, כג), יש קשר בין שבת ובין ראש חודש. שבת היא היום הכי קדוש היא ראשית למקראי קודש. הימים הטובים הם לא באותה מדרגה, חול המועד הוא לא באותה מדרגה של הימים הטובים, וראש חודש הוא לא במדרגה של חול המועד, שהוא היום טוב הכי מצומצם. אמנם מביאים בו קרבן מוסף, אך אין בו איסורי מלאכה. סדרי החיים ממשיכים, ועדיין יש בו קדושה מסוימת - קדושת ראש חודש. קדושה בתוך המלאכה ובתוך החיים. בשבת וראש חודש ביחד יש חיבור מן הקצה העליון של הקדושה ועד ההופעה היותר מצומצמת. ושניהם קשורים לסדרי הטבע לעומת שאר החגים. הימים הטובים קשורים רק ליציאת מצרים, אך שבת היא גם זכר למעשי בראשית, וראש חודש קשור להתחדשות הטבע, התחדשות הלבנה והחודש, בתוך סדרי הטבע. "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ" זאת אומרת שלעתיד לבוא לא תהיה עליה לרגל רק בשלושת הרגלים, בימים החריגים היוצאים מן הכלל, המזכירים את המאורעות הגדולים שבהם הקב"ה התגלה כבוחר בעמו ישראל ביציאת מצרים, אלא גם יהיה גילוי בתוך הטבע, התופעה האלוקית תתגלה לא רק בניסים והנפלאות, אלא גם "מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר". וההדגשה היא שיבוא כל בשר. לא רוח או נשמה, אלא בשר; הכל יתקדש, גם המציאות החומרית תהיה מחוברת. זאת המטרה העתידה, ואנו מתקרבים אליה מאוד.

המסר מפרשת וארא לדורנו
אנחנו נמצאים בפרשיות של הגאולה הראשונה, ואנחנו נמצאים בתקופה של שלבי הגאולה האחרונה. אנחנו בתוך התהליך של קיבוץ הגלויות, תהליך של בניין הארץ, תהליך של חזרה בתשובה ומתקרבים אל המגמה השלמה של תיקון עולם ובראש וראשונה התיקון של עם ישראל. פרשת וארא עוצרת ממש באמצע, מתחיל משהו אך עדיין אין הסוף אין היציאה ממצרים. זה כמו המצב שאנחנו נמצאים עכשיו, התהליך כבר התחיל, הקב"ה מוביל אותנו ואנחנו כבר באמצע הדרך, חלק מעם ישראל כבר בארץ ישראל, חלקים גדולים מארץ ישראל כבר מיושבים על ידינו, מהלך של תשובה הולך ומתרחש, יש כבר שיעורים אלוקיים שהקב"ה מלמד אותנו על ידי פגישה עם ארץ ישראל, אך הגאולה השלמה עדיין לא הגיעה. המהלך שהקב"ה מוליך אותנו עכשיו הוא לגלות את ריבונו של עולם בתוך המציאות, כמו שהזכרנו מקודם. לגלות איך הטבע עצמו אלוקי. זוהי התבוננות עמוקה, זה חיבור בין הכרת האבות והכרת הבנים, "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג; ראה בשיחה לפרשת ויחי), "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כד), זאת אומרת שעניינה של הגאולה האחרונה היא לחבר את הנס והטבע, ולהראות שכל המציאות היא מציאות אלוקית, ובלימודים האלו אנו עוסקים עכשיו. זה התפקיד שלנו של בחורי הישיבה. לשקוד על התורה למרות ההפרעות שיכולות להיות, להרבות בלימוד, בערב שבת, בשבת ובמוצאי שבת, לעשות שלימוד התורה יהיה כל כך טבעי שלא נוכל בלעדיו. חזק ונתחזק, ושיהיה לנו חודש טוב!




^ 1.. שנת תשע"ג.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זו שנית