מטרת הנבואה
ז1 הַנָּבִיא – אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה נְבוּאָתוֹ לְעַצְמוֹ בִּלְבַד, לְהַרְחִיב לִבּוֹ וּלְהוֹסִיף דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיֵּדַע מַה שֶּׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵאוֹתָן הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים, וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּשֻׁלַּח לְעַם מֵעַמֵּי הָאָרֶץ אוֹ לְאַנְשֵׁי עִיר אוֹ מַמְלָכָה, לְבוֹנֵן* אוֹתָם וּלְהוֹדִיעָם מַה יַּעֲשׂוּ* אוֹ לִמְנֹעַ אוֹתָן מִמַּעֲשִׂים הָרָעִים שֶׁבִּידֵיהֶן. וּכְשֶׁמְּשַׁלְּחִין אוֹתוֹ, נוֹתְנִין לוֹ אוֹת וּמוֹפֵת,* כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הָעָם שֶׁהָאֵל שְׁלָחוֹ בֶּאֱמֶת.

הראוי לנבואה
ז2 וְלֹא כָּל הָעוֹשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת מַאֲמִינִים אוֹתוֹ שֶׁהוּא נָבִיא; אֶלָּא אָדָם שֶׁהָיִינוּ יוֹדְעִים בּוֹ מִתְּחִלָּתוֹ שֶׁהוּא רָאוּי לַנְּבוּאָה בְּחָכְמָתוֹ וּבְמַעֲשָׂיו שֶׁנִּתְעַלָּה בָּהֶן עַל כָּל בְּנֵי גִּילוֹ, וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי הַנְּבוּאָה וּבִקְדֻשָּׁתָהּ וּפְרִישׁוּתָהּ, וְאַחַר כָּךְ בָּא וְעָשָׂה אוֹת וּמוֹפֵת, וְאָמַר שֶׁהָאֵל שְׁלָחוֹ – מִצְוָה לִשְׁמֹעַ מִמֶּנּוּ,* שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח,טו).
ז3 וְאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְאֵינוֹ נָבִיא, וְזֶה הָאוֹת יֵשׁ לוֹ דְּבָרִים בְּגוֹ,* וְאַף עַל פִּי כֵן מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לוֹ; הוֹאִיל וְאָדָם גָּדוֹל הוּא וְחָכָם, וְרָאוּי לַנְּבוּאָה – מַעֲמִידִין אוֹתוֹ עַל חֶזְקָתוֹ,* שֶׁבְּכָךְ נִצְטַוֵּינוּ. כְּמוֹ שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ לַחְתֹּךְ הַדִּין עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים כְּשֵׁרִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהֵעִידוּ בְּשֶׁקֶר – הוֹאִיל וּכְשֵׁרִין הֵן אֶצְלֵנוּ, מַעֲמִידִין אוֹתָן עַל כַּשְׁרוּתָן. וּבַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן נֶאֱמַר: "הַנִּסְתָּרֹת לַיי אֱלֹהֵינוּ, וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" (שם כט,כח), וְנֶאֱמַר: "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַיי יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א טז,ז).

הלכות יסודי התורה (79)

בשביל הנשמה

add_alert

13 - לימוד שבועי באמונה כ"ז טבת- ד שבט

14 - הלכות יסודי התורה פרק ז' הלכה ז'

15 - הלכות יסודי התורה פרק ח' הלכות א'-ב'

טען עוד

___________________________________
לְבוֹנֵן – ללמדם בינה. וּלְהוֹדִיעָם מַה יַּעֲשׂוּ – לפי צורכי השעה, ולא כדי לחדש מצוות (להלן ט,ב; י,ג4). נוֹתְנִין לוֹ אוֹת וּמוֹפֵת – הכולל חיזוי העתיד (למאפייניו בהרחבה, ראה להלן פרק י). מִצְוָה לִשְׁמֹעַ מִמֶּנּוּ – מצוַת עשה (סה"מ עשה קעב). דְּבָרִים בְּגוֹ – דברים נסתרים שאין אנו יודעים אותם, כגון תחבולה טכנית. מַעֲמִידִין אוֹתוֹ עַל חֶזְקָתוֹ – מניחים שהוא דובר אמת ושהאות אמת, אם לא נתברר אחרת.


ביאורים
הנבואה אינה שווה ל'ידיעת עתידות'. הנבואה היא, בראש ובראשונה, השגה רוחנית. לעתים היא מיועדת לנביא עצמו, כחלק מההשתלמות האישית שלו. במקרים אחרים היא מיועדת לאנשים אחרים, ואז הנביא משמש כשליח וכמתווך בין ה' לבין בני האדם שחסרה להם ההשגה הנבואית, והוא מצווה אותם על מעשים מסוימים.
כיצד ידעו האנשים אם האדם שטוען שהוא נביא שנשלח אליהם, הוא אכן נביא באמת? קודם כל, לעולם לא נחשוב שעם הארץ או אדם מן השורה הוא נביא, גם אם הוא יעשה נסים ומופתים. רק מי שהכשיר את עצמו באופן מיוחד, בעבודת המידות ובהשגת החכמה, עד שניכר שהוא יוצא מגדר הרגיל, יכול לעורר אצלנו מחשבה שמא הוא נביא. בנוסף, הטוען לנבואה נדרש לעשות מופת מיוחד (אותו יגדיר הרמב"ם בהמשך), שלא ניתן לעשותו בכוח אנושי רגיל, והוא מעיד על יכולת על טבעית.
האם המופת מוכיח שהאדם הזה הוא נביא? התשובה היא לא. ייתכן שלאדם הזה ישנה ההכשרה הרוחנית הנדרשת, והוא חולל לעינינו את המופת הנדרש, ובכל זאת הוא לא נביא הנשלח מאת ה'. יכול להיות שהוא עשה את המופת בדרך אנושית הנסתרת מאיתנו, או בדרך כישוף, ולא בכוח אלוהי. אולם אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ועל פי הכללים שמסר לנו ה' בתורה, אנו מחויבים לשמוע לו כאילו הוא נביא אמת. כפי שה' מצווה עלינו בתורה להאמין לשני עדים, גם כשהם מחייבים את האדם בתשלום של ממון רב, או מחייבים אותו מיתה, למרות שאין ודאות מוחלטת שהם עדי אמת. תמיד קיים הספק שמא הם עדי שקר, שהצליחו לתאם ביניהם עמדות באופן מושלם שאינו ניתן לערעור, ואנו נוציא להורג אדם כשר. אולם לבני האדם אין יכולת לדעת את הנסתר, ואנו מוכרחים לפעול על פי כללים גלויים. התורה לא מבטחת אותנו מפני טעויות, והיא לוקחת בחשבון את האפשרות שנקשיב לדבריו של אדם שאיננו נביא כלל. אנו אכן מוגבלים בטבענו, אולם ההוראה האלוהית המוחלטת, כפי שניתנה לנו בתורה, מצווה אותנו לנהוג בכל חיינו בדרך שנמדדת בכלים אנושיים. אילו היינו צריכים להגיע לאמת מוחלטת בכל מקרה של ספק, עולמנו היה נחרב מחוסר פעילות.

הרחבות
 ידיעת הנביא שונה משלנו
לְבוֹנֵן אוֹתָם וּלְהוֹדִיעָם מַה יַּעֲשׂוּ. מדוע חכמים צריכים נביא שיורה את דרכם? על כך עונה בעל ספר החינוך שידיעתם של בני האדם אינה ידיעה שלמה (בייחוד בעניינים רוחניים) מכיוון שהיא תלויה בשכל האנושי. לעומת זאת, ידיעתו של הנביא נובעת מהקב"ה ולכן היא שלמה ואין בה פקפוק. אם-כן, כיוון שרק "מעטים מבני העולם זוכים בה (בנבואה) ועולים אליה" ורק "אחד מאלפי רבבות הוא המשיג למעלה זו (הנבואה). על כן ציותנו התורה... שנשמע אליו בכל אשר יצוה כי הוא היודע דרך האמת וידריכנו בו ". זו הסיבה ש"המחלוקת עליו בשום דבר הוא טעות גמור וחסרון ידיעת האמת" [מצוה תקטז].

 מופתים שלא בדרך הטבע
וְאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְאֵינוֹ נָבִיא. לכאורה, לא ברור כיצד אדם שאינו נביא יכול לעשות דברים החורגים מדרך הטבע. רבי יוסף אלבו מנה כמה אפשרויות להתרחשות מופתים לאדם שאינו נביא:
"וכן עשיית האותות כבר אפשר שיֵעָשׂוּ קצתם לצדיקים או על ידי חסידים אף על פי שאינם נביאים, כרבי חנינא בן דוסא (שנהפך לו חומץ ליין כמובא בתענית כה.) ורבי פנחס בן יאיר (שבקע את הנהר שלוש פעמים כמובא בחולין ז.) וחבריו. או על ידי איזו תחבולה טבעית ... או אפשר שיֵעָשֹוּ בלהט או בכשוף כמו שהיו עושים חרטומי מצרים, או על ידי שם משמות הקודש , כי השמות הם ככלי אומנותו של מקום (הקב"ה), כי שׂם בכוחם שיעשו בהם אותות ומופתים" [ספר העיקרים א, יח].
מכאן שהאותות שעושה אדם אינם ראיה מוחלטת שהוא נביא.

לעילוי נשמת אילה בת ר' חנא מנחם ע"ה