ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרק א ;">

בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה אורות התשובה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

ז' תמוז תשע"ג

פרק א

ז' תמוז תשע"ג



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
נפתלי בן ר' מרדכי ז"ל

מבוא
בשנת תרע"א, פונה הרב קוק לרב חרל"פ, תלמידו המובהק, ומשתף אותו בהתלבטות בנוגע לכתיבת ספר העוסק בתשובה. הרב קוק מתאר בפניו את השקפת עולמו על מושג ה'תשובה', ומנסח את רעיונות היסוד שצריכים לבוא לידי ביטוי בספר. אלו הנקודות העיקריות שמציין הרב קוק, בתוספת ביאור קצר (מתוך אגרת שע"ח, אגרות הראי"ה חלק ב).

א. " ביסוד הכל צריכה לבא ההסברה הכללית של בטחון התשובה, ועוצם השלוה , ושמחת-עז , שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו" - קודם כל, צריך להסביר את ההשלכות החיוביות של התשובה על נפש האדם: היא מעניקה לו ביטחון שאפשר לתקן, מחזקת את האישיות בפני הייאוש שעלול לכרסם בה, וממלאת את האדם בשמחת חיים בפני העצבות שעלולה להשתלט עליו.
ב. "ולכוין עם זה לבאר, איך שמחת-אמת זאת, ונועם זיו קודש זה איננו מפר יראה , חלילה, ואיננו מגרע כחוט השערה מכל ההתעוררות הנפשית, הנקנית בנפש מכל מיני ציורים של יראה תתאה. אדרבא , עוד הוא מרבה את הכח התמציתי של הזהירות והזריזות הנשמתית" - אין סתירה בין שמחה ונעימות לבין יראת שמים. השמחה איננה קשורה בהכרח לפריקת עול, ויראת שמים איננה קשורה בהכרח לעצבות וחוסר בטחון עצמי. יתירה מזאת - דווקא אישיות חזקה ומלאת חיים, מסוגלת להגיע לרמה גבוהה יותר של דקדוק במצוות, מאשר נפש חלושה ומפוחדת שעובדת את ה' מתוך יראת העונש.
ג. "הבטחון הולך ומתגבר, והשמחה והצהלה וזיו-עדנים הולך ומתרבה, עד שהנשמה מתחילה להרגיש בהרגשה זכה פנימית ועדינה, איך כל הזדונות , לכל מדרגותיהם, וק"ו השגגות לכל מיניהן, מתהפכים לזכויות גמורות, ורכוש גדול ועושר רב מתגלה מחוך אוצרות חושך " - כאשר התשובה מחזקת את האמון של האדם בעצמו, ואת הביטחון ברצון הטוב שלו - היא יכולה בדיעבד, להפיק רווחים מהחטא שכבר נעשה, במקום להתעלם ממנו. היא מבררת את התהליך הנפשי שסלל את הדרך לחטא, ומוצאת בתוכו כוחות חיים חיוביים, ששימשו להשגת הנאה מגונה וסיפוק מידי. גם התאווה שסחפה את האדם, חשפה בפניו את עוצמות החיים הטמונים בו. את כל אלו מגייס האדם כעת לעבודת ה', והופך אותה לאמיצה ואיתנה יותר.
ד. " מהלך הסיבוב של כל דבר חטא ועון מתחיל - ע"י התעלות הרצון לטוב ולקודש ד' - ללכת באורח חיים, המסבב ברכה ושמחת עולמים, בכל היצור כולו" - החטא פוגע לא רק באדם עצמו, אלא גם בעולם כולו, ובכוחה של התשובה לתקן את כל הפגמים הללו. התשובה מטפלת בכוח הרצון של האדם, ומסיטה אותו בחזרה לדרך הישר. השינוי שמתחולל במעגל המצומצם של האדם באמצעות התשובה, מכה גלים גם במעגל הרחב של העולם. הרצון המתוקן של האדם מפסיק את הקלקול שגרם החטא בעולם עד עתה, ובמקומו הוא גורם להשפעה חיובית, המתרחשת בדרך כלל בשל קיום מצווה.
ה. "ואם יבא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוין שום דבר לאמתתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו ... וכל חולשת נפש, פחדנות, רפיון-רוח ומוגת-לבב, כליל יחלוף . ורוח מעודד, ממלא חיי ישע וענג ד', בגודל לבב ורוחב דעה והגיון עז, יקח את מקומו " - בכל תקופה היסטורית, ישנן נפשות מזן מיוחד. כדי לתת הדרכה נכונה בעבודת ה', חייבת להיות התאמה לאופי הרוחני של הדור. תקופת הגלות התאפיינה בכפיפות קומה וחולשה, ואז היה מקום לעבודת ה' שנובעת בעיקר מיראה, שמכניעה את הנפש ומדכאת את האישיות. לעומתה, תקופת הגאולה מתאפיינת בגבורה וחירות שמרחיבים את כוחות החיים. הנפש של הדור הזה, זקוקה לעבודת ה' שנובעת בעיקר מאהבה, שמעצימה את הנפש, ומאפשרת לאישיות להתבטא במלוא כוחה.
הספר 'אורות התשובה' הוא מורה הדרך הרוחני של האדם החי בדור הגאולה. התפיסה שניסח הרב קוק בתמצית עוד לפני כתיבת הספר, באה לידי ביטוי בשלל הנושאים המופיעים בו. הוא מקנה לנו את הכלים ואת היכולת לעבוד את ה' מתוך הזדהות וחפץ לב, ומעניק טיפול יסודי לעולם הנפש, ביחד עם התנודות והטלטלות שמלוות אותו במשך החיים.

אורות התשובה


זֶה כַמָּה אֲנִי נִלְחָם מִלְחָמָה פְּנִימִית וְרוּחַ חֲזָקָה דּוֹחֶפֶת אוֹתִי לְדַבֵּר עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה, וְכָל רַעְיוֹנוֹתַי רַק בָּהּ הֵם מְרֻכָּזִים. הַתְּשׁוּבָה הִיא תּוֹפֶסֶת אֶת הַחֵלֶק הַיּוֹתֵר גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּבַחַיִּים, עָלֶיהָ בְּנוּיוֹת כָּל הַתִּקְווֹת הָאִישִׁיּוֹת וְהַצִּבּוּרִיּוֹת, הִיא מִצְוַת ד' שֶׁהִיא מִצַּד אֶחָד קַלָּה, שֶׁהֲרֵי הִרְהוּר תְּשׁוּבָה הוּא כְּבָר תְּשׁוּבָה, וּמִצַּד אֶחָד הֲרֵי הִיא קָשָׁה, שֶׁלֹּא יָצְאָה עֲדַיִן אֶל הַפֹּעַל בִּמְלוֹאָהּ בָּעוֹלָם וּבַחַיִּים.
הִנְנִי מוֹצֵא אֶת עַצְמִי נוֹטֶה לַחְשֹׁב וּלְדַבֵּר תָּמִיד רַק עַל אוֹדוֹתָהּ. הַרְבֵּה כָּתוּב בַּתּוֹרָה, בַּנְּבִיאִים וּבְדִבְרֵי חֲכָמִים עַל אוֹדוֹתָהּ, וּלְדוֹרֵנוּ עֲדַיִן הַדְּבָרִים סְתוּמִים וּצְרִיכִים בֵּרוּר. הַסִּפְרוּת, הַמְשׁוֹטֶטֶת בְּכָל הַזָּוִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ שָׁם שִׁירָה וְחַיִּים, לֹא חָדְרָה כְּלָל לְתוֹךְ אוֹצַר הַחַיִּים הַנִּפְלָא הַזֶּה, אוֹצַר הַתְּשׁוּבָה. בֶּאֱמֶת, לֹא הִתְחִילָה כְּלָל לְהִתְעַנְיֵן בּוֹ, לָדַעַת אֶת תְּכוּנָתוֹ וְעֶרְכּוֹ, אֲפִלּוּ מִצִּדּוֹ הַפִּיּוּטִי, שֶׁהוּא מְלַבֵּב לְאֵין חֵקֶר, וְקַל וָחֹמֶר שֶׁלֹּא נָקְפָה אֶצְבַּע עֲדַיִן עַל דְּבַר צִדּוֹ הַמַּעֲשִׂי, בְּיִחוּד בַּמֶּה שֶׁנּוֹגֵעַ לְמַצְּבֵי הַחַיִּים הַחֲדָשִׁים שֶׁלָּנוּ.
אָנֹכִי הִנְנִי נִדְחָף מֵעַצְמוּתִי הַפְּנִימִית לְדַבֵּר עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה. וְהִנְנִי נִסְלָד בְּעַצְמִי מִמַּחֲשַׁבְתִּי, הֲרָאוּי אָנֹכִי לְדַבֵּר עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה? כָּתְבוּ עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה גְּדוֹלֵי הַדּוֹרוֹת שֶׁעָבְרוּ, הַנְּבִיאִים וְהַחֲכָמִים הַיּוֹתֵר טְהוֹרִים, הַחֲסִידִים הַיּוֹתֵר גְּדוֹלִים, וְאֵיךְ אוּכַל אָנֹכִי לְהִתְיַצֵּב בִּקְהָלָם? אֲבָל לֹא תּוּכַל כָּל חֻלְשָׁה בָּעוֹלָם לְפָטְרֵנִי מִתְּבִיעָתִי הַפְּנִימִית, מֻכְרָח אֲנִי לְדַבֵּר עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה, וְדַוְקָא בְּצִדָּהּ הַסִּפְרוּתִי וְהַמַּעֲשִׂי, לַהֲבָנַת הַתֹּכֶן שֶׁלָּהּ בְּדוֹרֵנוּ, וּלְהַגְשָׁמָתָהּ בַּחַיִּים, בְּחַיֵּי הַפְּרָט וּבְחַיֵּי הַכְּלָל.

פֶּרֶק א
תְּשׁוּבָה טִבְעִית, אֱמוּנִית, שִׂכְלִית•
מערכות התשובה
אֶת הַתְּשׁוּבָה אָנוּ מוֹצְאִים בְּשָׁלֹשׁ מַעֲרָכוֹת: א) תְּשׁוּבָה טִבְעִית, ב) תְּשׁוּבָה אֱמוּנִית, ג) תְּשׁוּבָה שִׂכְלִית. בַּתְּשׁוּבָה הַטִּבְעִית יֵשׁ שְׁנֵי חֲלָקִים: תְּשׁוּבָה טִבְעִית גּוּפָנִית•* וּתְשׁוּבָה טִבְעִית נַפְשִׁית.
התשובה הגופנית
הַגּוּפָנִית סוֹבֶבֶת אֶת כָּל הָעֲבֵרוֹת נֶגֶד חֻקֵּי הַטֶּבַע, הַמּוּסָר וְהַתּוֹרָה, הַמְקֻשָּׁרִים• עִם חֻקֵּי הַטֶּבַע, שֶׁסּוֹף כָּל הַנְהָגָה רָעָה הוּא לְהָבִיא מַחֲלוֹת וּמַכְאוֹבִים, וְהַרְבֵּה סוֹבֵל מִזֶּה הָאָדָם הַפְּרָטִי וְהַכְּלָלִי•. וְאַחֲרֵי הַבֵּרוּר שֶׁמִּתְבָּרֵר אֶצְלוֹ הַדָּבָר, שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ בְּהַנְהָגָתוֹ הָרָעָה אָשֵׁם הוּא בְּכָל אוֹתוֹ דִּלְדּוּל הַחַיִּים שֶׁבָּא לוֹ, הֲרֵי הוּא שָׂם לֵב לְתַקֵּן אֶת הַמַּצָּב. לָשׁוּב לְחֻקֵּי הַחַיִּים, לִשְׁמֹר אֶת חֻקֵּי הַטֶּבַע, הַמּוּסָר וְהַתּוֹרָה, לְמַעַן יָשׁוּב וְיִחְיֶה וְיָשׁוּבוּ אֵלָיו הַחַיִּים בְּכָל רַעֲנַנּוּתָם. הַמֶּדִיצִינָה• עוֹסֶקֶת בָּזֶה* אָמְנָם הַרְבֵּה, אֲבָל לֹא נִשְׁתַּכְלְלָה כְּפִי הַנִּרְאֶה עֲדַיִן לְגַמְרֵי עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה זוֹ, וְלֹא נִמְצָא עֲדַיִן הַפִּתְרוֹן הַנָּכוֹן לְכָל שְׁאֵלוֹת הַתְּשׁוּבָה הַגּוּפָנִית. עַד כַּמָּה שֶׁיֵּשׁ בִּגְבוּלוֹת הַחַיִּים לְהַחֲזִיר לָאָדָם אֶת כָּל הָאָבוּד מִמֶּנּוּ מִצַּד הַחֲטָאִים מְהָרְסֵי הַגּוּף וְכֹחוֹתָיו. וּכְפִי הַנִּרְאֶה מִקְצוֹעַ שֶׁל תְּשׁוּבָה זוֹ תָּלוּי הוּא, בְּקֶשֶׁר חָזָק, בְּיֶתֶר חֶלְקֵי הַתְּשׁוּבָה הָרוּחָנִית• - הַטִּבְעִית, הָאֱמוּנִית וְהַשִּׂכְלִית.
התשובה הטבעית נפשית
יוֹתֵר פְּנִימִית הִיא הַתְּשׁוּבָה הַטִּבְעִית הַנַּפְשִׁית וְהָרוּחָנִית. הוּא מַה שֶּׁקּוֹרְאִים "מוּסַר כְּלָיוֹת"•. טֶבַע הַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית הוּא לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וּכְשֶׁסָּר מִן הַדֶּרֶךְ, כְּשֶׁנָּפַל בְּחֵטְא, אִם נַפְשׁוֹ עֲדַיִן לֹא נִשְׁחֲתָה לְגַמְרֵי, הֲרֵי הַחוּשׁ הַזֶּה שֶׁל הַיַּשְׁרוּת מַדְאִיב• אֶת לְבָבוֹ וְהוּא מִתְמוֹגֵג מִכְּאֵב•, וְהוּא מִזְדָּרֵז לָשׁוּב לְתַקֵּן אֶת הַמְעֻוָּת, עַד אֲשֶׁר יַרְגִּישׁ כִּי נִמְחָה חֶטְאוֹ. חֵלֶק זֶה שֶׁל הַתְּשׁוּבָה הוּא מְסֻבָּךְ הַרְבֵּה מְאֹד, תָּלוּי הוּא בִּתְנָאִים רַבִּים, פְּנִימִיִּים וְחִיצוֹנִיִּים•, וְיֵשׁ בּוֹ כַּמָּה דַּרְכֵי הֲטָעָה•, שֶׁחוֹבָה הִיא לְהִשָּׁמֵר מֵהֶם, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם הוּא אַחַד הַיְסוֹדוֹת, שֶׁתֹּכֶן הַתְּשׁוּבָה נִשְׁעָן עֲלֵיהֶם.
___________________________
תְּשׁוּבָה טִבְעִית, אֱמוּנִית, שִׂכְלִית - שיבת האדם למצב מתוקן יותר (בגופו, בנפשו וברוחו), יכולה לנבוע ממספר גורמים המעוררים את תשומת לבו של האדם לתשובה: טבעו, אמונתו, או שכלו. תְּשׁוּבָה טִבְעִית גּוּפָנִית - טבע הגוף (חולי, כאב, חוסר נוחות) מעורר את תשומת הלב לתשובה. מְקֻשָּׁרִים - קשורים. הָאָדָם הַפְּרָטִי וְהַכְּלָלִי - האדם עצמו או הציבור. הַמֶּדִיצִינָה - הרפואה. מִקְצוֹעַ שֶׁל תְּשׁוּבָה זוֹ תָּלוּי הוּא... בְּיֶתֶר חֶלְקֵי הַתְּשׁוּבָה הָרוּחָנִית - הבראת הגוף תלויה בבריאות הרוח. מוּסַר כְּלָיוֹת - ייסורי מצפון. מַדְאִיב - מצעֵר. מִכְּאֵב - מצער (רוחני). פְּנִימִיִּים וְחִיצוֹנִיִּים - בפנימיות הנפש, ובצדדים חיצוניים יותר באדם עצמו או בגורמים אחרים. דַּרְכֵי הֲטָעָה - מצבים שבהם הרגש המוסרי עלול להטעות.



ביאורים
'התשובה הטבעית', מתחילה מוודאות פנימית ש'משהו לא בסדר', בלי שאף אחד גילה לנו. התחושה הזו מוכרת לנו בעוצמות שונות, משני תחומים: א. בריאות: כשהגוף מזהה בעיה, הוא מאותת לנו דרך כאב חד או תחושת אי נוחות ממשית. ב. מצפון: מחשבה או מעשה לא ראויים, גורמים לנו צביטה בחדרי הלב. התשובה הטבעית מתייחסת לשני התחומים הללו, ובכך מתגלה לנו חידוש בכל אחד מהם.
א) 'תשובה טבעית גופנית': בניגוד למלאכים שעובדים את ה' בעולם נבדל, המטרה שלנו היא לעבוד את ה' בעולם גשמי. הנשמה ממלאת את התפקיד שלה בשיתוף פעולה מלא עם כוחות הגוף. מחלות וחולשה גופנית פוגמים באיכות החיים הרוחנית של האדם, ולכן גם פגיעה בגוף היא חטא, ולא רק פגיעה בנשמה. הרצון הטבעי 'להיות בריא', שמתחזק בעקבות כאב או סבל מתמשך, מסמן את הקומה הבסיסית ביותר של התשובה שדורשת מהגוף לחזור לאיזון.
ב) 'תשובה טבעית נפשית': לפני שה' מדבר איתנו דרך התורה, הוא מדבר איתנו דרך החיים. הוא יצר לנו נפש כזו, שהיא לא רק מקור אנרגיה עבור הגוף, אלא גם מצפן רוחני. הנפש מקפלת בתוכה עולם ערכים שלם ומסודר, בהתאמה מופלאה לרוח התורה ומצוותיה, והיא לא עוברת בשתיקה על סטיה מן הדרך. ייסורי המצפון מטלטלים את האדם, וקוראים לו לעצב מחדש את דפוסי ההתנהגות שלו.
בין שתי התחושות, הגופנית והנפשית, יש גם כמה הבדלים: הרגישות הגופנית היא חדה וברורה, וגם משותפת לכל בני האדם. לעומתה, הרגישות הנפשית היא עמומה ולא יציבה, וגם שונה מאדם לאדם בהתאם לרמתו המוסרית. להבדלים הללו יש השלכות גם לענין התשובה: הרגישות הנפשית היא אמנם עמוקה ומייסרת יותר מאשר הגופנית, אבל גם קשה יותר לסמוך עליה. כאב גופני מאשר לאדם שהוא חולה גם אם הרופא יטען בלהט שהוא בריא; ואילו ייסורי מצפון משקפים את עולם המושגים של האדם, שהוא חלקי, יחסי ולא מדויק.

הרחבות
* שמירת הגוף
תְּשׁוּבָה טִבְעִית גּוּפָנִית. הרב קוק פותח את מושג התשובה בהתייחסות לשמירת הגוף. גם בדברי הרמב"ם מצאנו את חשיבות השמירה על בריאות הגוף "הואיל והיות הגוף בריא ושלם, מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה. לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין המאבדים את הגוף והמחלימים״ [הלכות דעות ד, א]. הרמב"ם מדבר על חשיבות הגוף בתור כלי לשכל, הרב קוק מדגיש גם את המעלה המיוחדת לגוף בפני עצמו בעבודת ה'.
* גבורה גופנית – כלי לעבודת ה'
באורות מרחיב הרב קוק את דבריו על התשובה הגופנית "גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש" [אורות התחיה לג]. ומרחיב עוד ואומר שהגבורה הגופנית שהצעירים מסגלים לעצמם נותנת כוח ומחיה את הצדיקים העוסקים בתורה [שם לד].
* החטא ממית
הַמֶּדִיצִינָה עוֹסֶקֶת בָּזֶה. הרמב"ן אומר שבמצב מתוקן אדם חולה אינו הולך לרופא, אלא עושה תשובה. החולי מגיע בעקבות עבֵרה, ולכן על האדם לתקן את השורש הרקוב ולשוב מחטאו. הרופא יודע לרפא רק את התסמינים [רמב"ן ויקרא כו, יא]. אולם בעל ה תורה תמימה אומר שהרמב"ן הוא דעת יחיד בזה, וודאי שצריך ללכת לרופא בשעת חולי [דברים כב, ב]. מכל מקום, הרמב"ן דיבר רק בדור שכל ישראל שלמים (מפורש בדבריו) ובאדם צדיק [אבני נזר חושן משפט קצג]. החיד"א מכריע שחולה חייב ללכת לרופא, וכמובן ירבה בתפילה ובתחנונים לקב"ה [ברכי יוסף, יורה דעה שלו, ב].

שאלות לדיון
א. מדוע בחר הרב קוק תחילה, לדבר דווקא על תשובה גופנית?
ב. הרב קוק כותב שהאדם בהנהגתו הרעה אשם בכל דלדול החיים שבא לו. מה המשמעות שיש ללמוד מכך?
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il