בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • צו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

דרשת שבת הגדול ג'

אש תמיד תוקד

אש תמיד תוקד; קול ה' הקורא לנו; הניסיונות של זמנינו – מנוף להגברת האמונה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

שבת הגדול, תשס"ד
4 דק' קריאה
אש תמיד תוקד
"וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרון ואל בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על המזבח עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו". אמרו חכמים "מאי דכתיב זאת תורת החטאת? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, כל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם". רמז לדבר גם בלשון הפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל אהרון ואל בניו לאמר אדם כי יקריב" וכו' – מדוע 'אל אהרון ואל בניו לאמר'? מפני שעל ידי אמירת עניין הקרבנות הרי זה כאילו הקריבום.
ולא רק כלפי הכהנים פונים הדברים. הכהונה אינה מנותקת מעם ישראל, אלא בתוכו של כל יהודי קיים ניצוץ של כהונה, ניצוץ של קישור פנימי לקב"ה, שאליו פונה התורה בפסוקים אלו.

"זאת תורת העולה" - הצד העליון של כל אדם פונה למעלה. אדם צריך לשאוף להקריב עולה תמימה שעולה כליל לה', להתקרב אל ה' כליל בלי שיור, כך שכל הכוחות והאיברים יהיו משוייכים לעבודת ה'. ההתקרבות צריכה להיות באש של התלהבות, באש קודש, שמטהרת את הלב ומזככת אותו מכל הרהור - שכן העולה מכפרת על הרהורי הלב.
"אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה": צו את נקודת הכהונה שבכל אחד, שאש האהבה הפנימית לקב"ה לא תכבה. וכמו שכתוב "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" – אהבת ה' אינה כמו אהבה של דבר חומרי. אדם שאוהב מאוד אוכל מסוים אינו יכול לאוכלו ללא הרף, בשלב מסוים אינו חפץ בו יותר, גם אם יהיה זה המאכל הטעים ביותר, הוא יצטרך לעשות 'פסק זמן' כדי שיחזור אליו החשק, וכן בשאר תאוות אנושיות. אבל בעבודת ה' - גם מים רבים שאמורים להרוות את האש לא מכבים את האהבה, להיפך - ככל שנותנים לאש עוד ועוד פרנסה, ומבטאים יותר את האהבה, היא רק מתגברת ועולה, כי עבודת ה' היא התקשרות לאינסוף, ותמיד אפשר לעלות ולהוסיף בה.
"ואש המזבח תוקד בו" – אע"פ שאש המזבח יורדת מהשמים, מצוה להביא מן ההדיוט, כמו שכתוב "וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר". אע"פ שיש לאדם נשמה אלוקית שבוערת תמיד, מצוה להגביר את האש על ידי התבוננות בגדולת ה' וטובו, ואש זו "לא תכבה" - אסור להכניס ללב הרהורים שמכבים את אש ההתלהבות.

חכמים אומרים במקום אחד כי צורת האש במזבח היתה לפעמים של אריה, ובמקום אחר אומרים שהיתה זו דמות של כלב. אולי הדבר מרמז על דרגות שונות בקבלת הקרבן. כאשר מלך מקבל מתנה, הרי אם המתנה ניתנת מאחד מאוהביו, עם כל הלב – הוא ישים אותה על שולחנו, בתוך החדר הפנימי. אך אם המתנה ניתנת מאדם אחר, אדם שאין המלך מחבב ביותר, המלך אמנם לא יזרוק את המתנה אך גם לא ישים אותה על שולחנו, אלא הוא ישים אותה בחצר, לפני הכלבים. אמנם לכלבים שלו, אך לא לו עצמו. וכך בעניין הקרבן. כאשר הקרבן מוקרב בלב שלם ובחפץ גדול, הוא יתקבל באהבה ובשמחה, הוא יגיע למקום גבוה ופנימי, וגם באש תופיע הדמות המבטאת זאת. אך אם אדם לא בא מתוך שלמות של עבודת ה', שאין כוונתו כל כך לשם שמים, האש תראה דמות של כלב, המבטאת שהקרבן לא הגיע למקום הפנימי ביותר.


קול ה' הקורא לנו
"ויקרא אל משה" –אומר ה'דגל מחנה אפרים' שאת הקול הקורא למשה היו כולם יכולים לשמוע, אלא שהיו להם חסימות, כמו שנאמר "כי עוונותיכם מבדילים ביניכם ובין אלוקיכם". משה רבינו 'ניקה' את הסתימות, ולכן הוא יכול לשמוע את דבר ה'.
'משה' אינו רק אדם, הוא מסמל את בחינת הדעת שיש בכל אחד, וה' קורא אל משה שבכל הדורות – כלומר, אל מי שיש לו בחינת דעת, והקול יכול להגיע אליו.

כיוצא בזה הסביר הבעש"ט את דברי חכמים כי "בכל יום ויום יוצאת בת קול ומכרזת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". יש להבין, מה הטעם בבת קול שאף אחד אינו שומע אותה? הסביר הבעש"ט שבת קול זו נמצאת בתוכו של כל אדם! בכל יום יש לכל אדם לפחות פעם אחת - ולפעמים יותר - הרהור חיובי, המעורר אותו לעשות מעשה טוב, לעשות מצוה יותר בכוונה. אנו נקראים לא לפספס קריאה זו, הבוקעת מתוך תוכינו, מנקודת הקישור בינינו לקב"ה!
דבר ה' בוקע ומהדהד בכל העולם, בכל מקום ומכל מקום, אך רק מי שאזניו דרוכות, מי שמטהר את עצמו ומסלק את המחיצות - שומע אותו. כדברי הרבי מקוצק "היכן נמצא ה'? בכל מקום בו נותנים לו להיכנס!"
כיום, קול ה' מגיע אלינו גם דרך הגאולה. עלינו להקשיב למשק כנפי ההסטוריה האלוקית, ולשים לב שה' גואל את ארצו ואת עמו, ובכך הוא גם קורא לנו לשוב אליו. אומר הירושלמי "א"ר ירמיה בן אלעזר עתידה בת קול להיות מנצנצת באוהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל". אנחנו נקראים "לפעול עם אל", להיות שותפים במהלך הגאולה.


הניסיונות של זמנינו – מנוף להגברת האמונה
אם אנחנו לא מספיק קשובים לקול ה' הממלא את המציאות, באות כל מיני 'הצעות' למיניהן כדי לעורר אותנו לדבוק בארץ ישראל.
אין לנו לפחד מאף ניסיון! אם הקב"ה מעמיד אותנו בנסיונות וקשיים, כנראה שיש לנו כוח לעמוד בהם, כנראה שהתכניות שאנו שומעים עליהן נועדו להוות מנוף להעמקה נוספת באמונה, להבנת ערכה של ארץ ישראל בקרב כל העם.
בליל הסדר הקרוב הבא עלינו לטובה נשאב כוחות של אור ואמונה, ועל ידם נתגבר על כל המעכבים והקשיים, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il