^ 1.
וזו לשונו: "לפיכך גם בכל העניינים שבדברי רבותינו שנראים כאילו מחולקים הם על מציאות ממשית של גופי מעשים, יתכן שהמחלוקות הללו אינן באמת אלא בהגדרת הערך של עניינים אלה והבחנת חשיבותם לעניין דין תורה".^ 2.
ואולי הלך בדרך ביניים, הקרובה לדרכו של רש"י, וסבר שאם כל קרן הייתה משונה ודאי היינו מבינים שהחיוב הוא מטעם קנס, אולם הואיל ואין זה משונה לגמרי אנו מבינים שזהו חיוב גמור, ומכל מקום הואיל ומצאנו שהתורה חייבה על נזק משונה (לא לגמרי), לא פלוג וכלול בכך גם משונה לגמרי.^ 3.
ר' נתאי אופיר הציע לתלות זאת במחלוקת אם גורם החיוב בנזקי ממון הוא הפשיעה בשמירה או עצם הבעלות (ר' בסוגיית "גורם החיוב בנזקי ממונו"), שאם נאמר שהגורם הוא עצם האחריות אלא שבאונס פטרה אותו התורה, מרחב האחריות גדול יותר. תלייה זו אינה הכרחית אך בהחלט יש בה טעם.^ 4.
נראה ליישב את הבנת הפלפולא חריפתא עם לשון הרא"ש, שכוונתו שלמ"ד ממונא הואיל ואורחיה וההגדרה היא כוונה להזיק, כלבא דאכל אמרי שאין כוונתו להזיק לא נפק מתורת שן, אך הואיל והוא משונה לא ניתן לחייב מטעם שן ועלינו לפטור לגמרי.^ 5.
ואמנם יש לשאול, אם למ"ד שהגדרת קרן היא כוונתו להזיק, שן משונה נכללת בשן, לכאורה גם למ"ד שהגדרת קרן היא נזק משונה, שן משונה היא בכלל שן אלא שנכנסת גם להגדרת קרן, ואם כן היה עליה להיות גם שן וגם קרן, ואם כך עדיין ניתן לחייב נזק שלם מטעם שן, אך יש לענות כעין דברי ר' נחום, שלמ"ד שקרן קנסא והגדרתו היא נזק משונה, הגדרה זו מלמדת גם על שאר האבות ומצמצמת אותם, שכל נזק משונה אינו נכלל בשאר האבות, ורק למ"ד שקרן ממונא והגדרתו היא כוונתו להזיק, אין חילוק בשאר האבות בין משונה ללא משונה.^ 6.
הארכנו בכך בסוגיית "הגדרת קרן – כוונה להזיק או משונה", ונעתיק לכאן: צריך עיון, אם נאמר שההגדרה היא כוונה להזיק, מדוע חייב רק חצי נזק, הרי אדרבה זו סברא לחייב יותר, כמובא בדף ד ע"א: "ולאו קל וחומר הוא, ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב, קרן שכוונתו להזיק לא כל שכן?!". אפשר לומר שגם לשיטה זו סוף סוף בכל כוונה להזיק הרי זה משונה, והשינוי הוא סיבת הפחתת החיוב לחצי, אלא שלשיטה זו לא כל משונה מפחית את החיוב אלא דווקא כוונה להזיק, משום לא פלוג. כלומר, כשיש הנאה בדרך כלל זה לא משונה ורק לפעמים זה משונה כמו בכלבא דאכל אמרי, ומשום לא פלוג, התורה קבעה שבכך לא מפחיתים את החיוב אלא רק בכוונתו להזיק, ששם תמיד זה משונה. אך קשה, כי אף שסברא זו טובה בפני עצמה, לפי דברי הרש"ש וכן לפי דברינו ברא"ש, כל הצורך של מ"ד ממונא לומר שההגדרה היא כוונה להזיק ולא משונה נובעת מכך שלדעתו שור שנגח נחשב אורחיה ולא משונה, ואם כן דווקא בדעתם לא נוכל לומר שכל ייחודו דל הגדר "כוונתו להזיק" הוא שהוא תמיד משונה. אולי ניתן לנמק באופן אחר, על פי דברי התוס' בדף ג ע"ב (ד"ה לא ראי), המנמק את ההווה אמינא שם בגמרא, שכוונה להזיק היא סיבה לפטור, שהואיל ויצרה תוקפה קשה לשמור עליה. אמנם הסוגיא שם סוברת למסקנה שאדרבה זו סברא יותר לחייב, אך אפשר לומר שמ"ד ממונא סבור כהווה אמינא.^ 7.
זו לשונו: "והלכתא דקנסא הוי, הלכך כל דבר משונה אף על פי שיש הנאה להזיקן נפק לה מתורת שן והוי קרן כגון כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכלה תרנגולי רברבי ומשלם חצי נזק, אבל צרורות אף על גב דמשלם חצי נזק ממונא הוא דכי אורחיה הוא אלא דהלכה גמירי לה דמשלם חצי נזק".