ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תפארת ישראל- פרק ו' חלק ג

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה תפארת ישראל למהר"ל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

י"ג שבט תשע"ד

תפארת ישראל- פרק ו' חלק ג

כ"ה חשוון תשע"ז



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

דעת הרמב"ם בטעם מצות שילוח הקן
וְהָרַמְבָּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב בְּסֵפֶר מוֹרֵה נְבוֹכִים (ח"ג פמ"ח) כִּי טַעַם שִׁלּוּחַ הַקֵּן, כִּי הַבֵּיצִים שֶׁשּׁוֹכֶבֶת אִמָּם עֲלֵיהֶם, וְהָאֶפְרוֹחִים הַצְּרִיכִים לְאִמָּם, עַל הָרֹב אֵינָם רְאוּיִים לַאֲכִילָה וכו'. וְעַל הָרֹב יִהְיֶה סִבָּה לְהָנִיחַ הַכֹּל•. כִּי מַה שֶּׁלּוֹקֵחַ בְּרֹב הַפְּעָמִים, אֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה. וְאִם אֵלּוּ הַצְּעָרִים הַנַּפְשִׁיִּים חָסָה הַתּוֹרָה עֲלֵיהֶם בִּבְהֵמוֹת וְעוֹפוֹת, כָּל שֶׁכֵּן בִּבְנֵי אָדָם. וְלֹא תַּקְשֶׁה עַל אָמְרָם(ברכות פ"ה מ"ג) : הָאוֹמֵר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ וכו'1 , כִּי הוּא לְאֶחָד מִשְּׁתֵּי דֵּעוֹת• אֲשֶׁר זָכַרְנוּ. רָצָה לוֹמַר, דַּעַת מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאֵין טַעַם לַתּוֹרָה אֶלָּא רְצוֹן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. וַאֲנַחְנוּ נִמְשַׁכְנוּ אַחַר הַדֵּעָה הַשְּׁנִיָּה2 עַד כָּאן.
דחיית שיטת הרמב"ם
הָאֱמֶת, כִּי יֵשׁ לְהַפְלִיא הַפְלֵא וָפֶלֶא עַל דְּבָרִים אֵלּוּ*, לוֹמַר עַל מִשְׁנָה שְׁנוּיָה בְּלִי מַחֲלֹקֶת, וְגַם הִיא שְׁנוּיָה בִּלְשׁוֹנָהּ בְּמַסֶּכֶת מְגִלָּה(כה, א) , וְהָאֲמוֹרָאִים פֵּרְשׁוּהָ בְּטַעֲמָא. וְלֹא רָאִינוּ וְלֹא שָׁמַעְנוּ פּוֹצֶה פֶּה וּמְצַפְצֵף נֶגְדָּהּ, וְלוֹמַר עַל הַכֹּל שֶׁאֵינוֹ הֲלָכָה?! וְכָל שֶׁכֵּן דָּבָר שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָאֱמוּנָה3 .

___________________________________

הרמב"ם במורה הנבוכים כתב בביאור מצות שילוח הקן כי הביצים שהאם שוכבת עליהן, וכן האפרוחים הקטנים הצריכים עדיין את אמם, על פי רוב אין בהם תועלת לאדם, כי ברוב הפעמים אינם ראויים לאכילה, אבל הציפור האם מצטערת על ביציה ואפרוחיה הנלקחים ממנה. התורה צותה לשלח את האם, כי היא חסה על צערה של הציפור, ואם על צערם של בעלי חיים חסה התורה, כל שכן שעל צערם של בני אדם צריך לחוס. ממשיך הרמב"ם ואומר, ואם תקשה עלי מהמשנה האומרת על קן צפור יגיעו רחמיך, 1 שמשמע ממנה שאין טעם מצות שילוח הקן מפני רחמנות, אומר לך, כי משנה זו שנויה לפי התפיסה האומרת שאין טעמים למצוות, אלא הכל רצון ה', אבל כבר כתבתי 2 שלדעתי התפיסה השניה, זו האומרת שלכל מצוה יש טעם, היא הנכונה.
דברי הרמב"ם הללו תמוהים מאוד. כיצד ניתן לומר על משנה, ששנויה ללא כל חולק, ולא זו בלבד אלא היא שנויה כלשונה פעם נוספת במסכת מגילה, והאמוראים פירשו את טעמה של משנה זו, ולא ראינו ולא שמענו מי שחולק עליה, כיצד ניתן לומר עליה שהיא אינה הלכה פסוקה? 3 ובוודאי עניין המצוות, שהוא שייך ליסודות האמונה, לא יתכן לומר שנחלקו בו חכמים.

[וְעַל הָרֹב וכו' – ברוב הפעמים ראוי שיניח את האפרוחים ואת הביצים ולא יקחם. מִשְּׁתֵּי דֵּעוֹת – הרמב"ם מביא קודם לכן שתי דעות לשאלה אם ישנו טעם למצוות.]


ביאורים

בתחילת הפרק הזכיר המהר"ל קבוצת אנשים שאינם מסוגלים להבין שלמצוות יש השפעה רוחנית על האדם. בהבדל חד מהם, הרמב"ם אינו שולל את ההשפעה האלוהית של המצוות, אלא סובר שברוב המצוות ניתן להבין גם טעם שכלי.
הרמב"ם סובר שהמצוות ניתנו עם טעם וסיבה, ולא כמו גזֵרת מלך שניתנת באופן שרירותי על פי רצון המלך בלבד. את דברי המשנה שהמהר"ל מביא כאן דוחה הרמב"ם בטענה שזו מחלוקת חכמים, והוא סובר כדעה שניתן ללמוד טעמי מצוות.
בכל זאת חולק המהר"ל על דברי הרמב"ם, משני טעמים. הטעם הראשון הוא הקושיה שמציב המהר"ל, מדוע לומר שיש חולקים על משנה שנשנתה ללא מחלוקת, האמוראים בגמרא דנו בדבריה והסבירו אותה, ולא הזכירו שיש חולק על כך. הטעם השני נעוץ במחלוקת עקרונית בין הרמב"ם לבין המהר"ל. הרמב"ם דוחה את השיטה שרואה במצוות מעשים ללא כוונה מסוימת ורואה בה פחיתות, ומאשים את מי שהולך בדרך כזו שהוא מרומם את האדם יותר מהקב"ה חס וחלילה. שהרי האדם פועל על פי כוונה, בעוד שבמצוות ה' אין תועלת לפי שיטתם. לכן אומר הרמב"ם שודאי שיש במצוות התורה גם טעם וכוונה (עיין מורה נבוכים חלק ג, פרקים כו, לא).
המהר"ל מסביר את הדברים אחרת לחלוטין. כשחז"ל אומרים שאין למצוות טעם כוונתם היא שאין להן טעם אנושי ולא שאין להן משמעות חלילה. טעמי המצוות אינם על פי מידת המוסר האנושית שלנו, אלא יש להן סיבה עליונה, סיבה אלוהית . אנחנו לא יודעים להכיל את הנפלאות הגנוזות בכל מצווה כי לכלים האנושיים שלנו אין את היכולת הזו, אנו אומדים את הכל באַמַת איש, בעזרת השכל והחושים המוגבלים שלנו. ודאי שלכל מצווה יש סיבה וטעם, אלא שהם גבוהים הרבה יותר מכל סיבה שנמדוד בשכל האנושי.

הרחבות
* יישוב דברי הרמב"ם
הָאֱמֶת, כִּי יֵשׁ לְהַפְלִיא הַפְלֵא וָפֶלֶא עַל דְּבָרִים אֵלּוּ. המהר"ל הקשה על דברי הרמב"ם כיצד הוא אומר שטעם מצוות שילוח הקן הוא להקנות באדם את מידת הרחמים, הרי דבריו סותרים משנה מפורשת האומרת שמידותיו של הקב"ה אינן רחמים?! על תמיהת המהר"ל יש להוסיף שהרמב"ם לכאורה סותר את עצמו, שכן ב"י"ד החזקה" פסק כמשנה זו וכתב: "מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים... ירחם עלינו וכיוצא בענין זה - משתקין אותו, מפני שמצוות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר..." [הלכות תפילה וברכת כהנים ט, ז].
התוספות יום טוב יישב את דברי הרמב"ם באופן שבו מתורצות שתי השאלות. הרמב"ם לומד שהמשנה אוסרת לדרוש את טעמי המצוות דווקא בדרך של תפילה ותחנונים. אדם האומר בתפילתו "מי שריחם על הציפור, הוא ירחם עלינו", כביכול מכריע שטעם המצווה היא שהקב"ה רוצה לקבוע בנו רחמים. הוא קובע שה' מרחם על הציפור, ומבקש שירחם גם עליו. אולם אין כל מניעה לדרוש את טעמי המצווה בתור סברה אפשרית. [ברכות ה, ג]. וכן כתב הרב צבי יהודה בשם הרב קוק: "אין המשנה פוסלת כלל... את נתינת הטעם למצווה זו... כי הטעם הזה כשהוא לעצמו בודאי ניתן להיאמר בתור הסברה אפשרית למצוות ה'" [הקדמה לעולת ראיה עמוד י].
'יד המלך' מדייק מלשון הרמב"ם כהסברו של התוספות יום טוב. הרמב"ם בדרך כלל אינו משנה מלשון התלמוד, אולם כאן הוא הוסיף מילה שלא כתובה במשנה "מי שאמר בתחנונים" [הלכות תפילה שם].

שאלות לדיון
לפי דברי הרמב"ם, האם היום אנו צריכים לחפש הזדמנות לקיים את מצוות שילוח הקן?
'וְכָל שֶׁכֵּן דָּבָר שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָאֱמוּנָה' למה קשה יותר לומר שחכמים נחלקו בדבר שנוגע ביסודות האמונה?
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זאת שוב