ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אמונה חלק ז'

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה מבוא למשנת הראי"ה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

י' סיוון תשע"ד

אמונה חלק ז'

י' סיוון תשע"ד



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
הדס בת גלית הי"ו

הענקים הרוחניים מאחדים את שני היסודות
מֵאָז הִתְחִילָה הַקְּרִיאָה בְּשֵׁם ד', מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְעַד עַתָּה, לֹא חָדַל הַקּוֹל הַמְטַהֵר• אֶת קִרְבַת אֱלֹהִים, בָּרֶגֶשׁ אֲשֶׁר בְּלֵב הָאָדָם, מִלִּפְעֹל אֶת פְּעֻלָּתוֹ. אָמְנָם רַק הָעֲנָקִים הַגְּדוֹלִים בַּקּוֹמָה הָרוּחָנִית, שֶׁעָמְדוּ לָאָדָם בִּכְלָל וּלְיִשְׂרָאֵל בִּפְרָט, הֵם הַמְאַחֲדִים בִּזְרוֹעַ עֻזָּם אֶת שְׁנֵי הַיְסוֹדוֹת הַלָּלוּ בְּאַחְדוּתָם הַנִּפְלָאָה, הֵם הֵם הַמְחַיִּים אֶת נִשְׁמַת הָאָדָם בִּכְלָל וְאֶת נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל בְּיִחוּד עַל יְדֵי מַה שֶּׁהֵם מְפַלְּסִים נְתִיבָה רְחָבָה לַמַּהֲלָךְ שֶׁל קִרְבַת אֱלֹהִים, שֶׁהוּא עֹז הָעוֹלָם, וּלְמַהֲלַךְ טָהֳרָתָהּ שֶׁל הַקִּרְבָה הַזֹּאת, שֶׁהִיא אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם.

הרוח החיובי והרוח השלילי
חֲלִיפוֹת וְצָבָא בַּתּוֹלָדָה הָאֱנוֹשִׁית, וּבְתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל בִּפְרָט, הִתְרוֹמְמוּת הַגַּל שֶׁל זֶרֶם קִרְבַת ד' בְּלֹא הִתְחַשְּׁבוּת עִם יְסוֹד טָהֳרָתוֹ, הִיא הַמְבִיאָה אֶת עֲכִירַת הַלְּבָבוֹת וְטִמְטוּם הָרוּחוֹת מִפַּעַם לְפַעַם*.
הֲמוֹן רְגָשׁוֹת וְרַעְיוֹנוֹת מְרֻבָּבוֹת• בְּיַחַס לַצִּיּוּרִים הָאֱלֹהִיִּים, בְּצוּרָה חִיּוּבִית• כְּפִי הָעוֹלֶה עַל הָרוּחַ, בְּלֹא הַזְרָחַת הָאוֹרָה הַשּׁוֹלֶלֶת• וּמְטַהֶרֶת אֶת הַצִּיּוּרִים הָהֵם מֵעֳבִי הַמַּחְשַׁכִּים, הֵם הֵם הֵבִיאוּ לָעוֹלָם אֶת עֳבִי הָעֲרָפֶל שֶׁל חֶשְׁכַּת הָאֱלִילִיּוּת, אֲשֶׁר תַּחְתֶּיהָ כָּרְעָה הָאֱנוֹשׁוּת וַתְּאַבֵּד אֶת דַּרְכָּהּ בַּחַיִּים.
לְעֻמָּתָם בָּאוּ הַשּׁוֹלְלִים• כְּבָאֵי כֹּחַ טָהֳרַת הַמַּחְשָׁבָה, עָמְלוּ וְיָגְעוּ לְהַרְבּוֹת אֶת הַשְּׁלִילָה, עַד אֲשֶׁר נִתְרַחֲקוּ מֶרְחָקִים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף מִכָּל הַשֶּׁטַח שֶׁל הַקְשָׁבַת הָרֶגֶשׁ שֶׁל קִרְבַת ד', וְהִתְנוֹדְדָה עַל יָדָם הָאֱנוֹשׁוּת כְּנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם, אֲכוּלַת סְפֵקוֹת וְאֵין נַחַת.
וְהַפֶּרֶץ הַנִּבְעֶה• שֶׁל זֶרֶם קִרְבַת אֱלֹהִים, בְּלֹא זֶרֶם שֶׁל טָהֳרָה הָעוֹמֵד לְעֻמָּתוֹ וּמְזַקֵּק אֶת סִיגָיו, הַמִּתְרַבִּים עַל יְדֵי נְבִיקַת רוּחַ הָאָדָם וְחֹסֶר כִּשְׁרוֹנוֹ לְהַחֲזִיק אֶת הַשִּׁפְעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּטָהֳרָתָהּ, הוּא הָיָה הַגּוֹרֵם לְכָל אֲשֶׁר סָבַלְנוּ מִיִּצְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה בְּכָל אוֹתָם הַיָּמִים אֲשֶׁר לִפֵּף גַּם אוֹתָנוּ, אֲשֶׁר עַל יָדוֹ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ, נִתְפַּזַּרְנוּ בַּגּוֹיִים, וְנַעֲשֵׂינוּ כִּכְלִי אוֹבֵד.
וּמִתְּקוּפָה לִתְקוּפָה גַּם בְּבֵית יִשְׂרָאֵל פְּנִימָה הִתְחַלְּפוּ הַמַּצָּבִים. הָאוֹרָה הַכְּלָלִית שֶׁל זֹהַר הַתּוֹרָה וּקְדֻשָּׁתָהּ הִבְהִיקָה אֶת הַחַיִּים, נָתְנָה לָהֶם אֶת הַקְּדֻשָּׁה וְאֶת טָהֳרַת הַמִּדּוֹת, אֶת הַלֵּב הַטּוֹב וְאֶת הַחֲסִידוּת הָעֶלְיוֹנָה, אֶת אַהֲבַת הַתּוֹרָה וְאֶת יִרְאַת שָׁמַיִם הָעֲמֻקָּה. אֲבָל הַיְחִידִים שֶׁבִּגְדוֹלֵי הָרוּחַ הָיוּ צְרִיכִים בְּכָל זֹאת לְהִתְאַמֵּץ אֵיךְ לְצָרֵף אֶל הַזִּקָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁל קִרְבַת ד', שֶׁפָּרְצָה בָּאֻמָּה בְּכָל עֹמֶק וְרֹחַב הַחַיִּים, גַּם אֶת הַטָּהֳרָה הַמֻּחְלֶטֶת שֶׁל זִקָּה קְדוֹשָׁה זֹאת, עַד שֶׁתִּהְיֶה מְזֻקֶּקֶת מִכָּל דְּבַר מָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם שֶׁמֶץ שֶׁל עֲכִירוּת, הַמַּשְׁבִּית אֶת יְסוֹד הַטֹּהַר שֶׁל הַזִּקָּה הַמְקֻדֶּשֶׁת אֲשֶׁר לְקִרְבַת ד', הַמְפַעֶמֶת בְּחָזְקָה בְּלֵב הָאֻמָּה בִּכְלָל וּבִפְרָטֶיהָ.
בְּלֵב הַדּוֹרוֹת וְאִישֵׁיהֶם מְפַעֲמִים שְׁנֵי הָרוּחוֹת הַזּוֹרְמִים הַלָּלוּ: הָרוּחַ הַחִיּוּבִי שֶׁל חֵפֶץ הַקִּרְבָה הָאֱלֹהִית וְהָרוּחַ הַשְּׁלִילִי שֶׁל חֵפֶץ הַטָּהֳרָה שֶׁל רוּחַ הַקִּרְבָה הַזֶּה, וְשׁוּם מַעֲמָד לֹא יוּכַל לְעַכֵּב אֶת הַהִתְנוֹדְדוּת הַתְּדִירִית, הַבָּאָה, כְּמִנְהַג הָעוֹלָם, בַּעֲקֵבָם שֶׁל שְׁנֵי הָרוּחוֹת הַסּוֹעֲרִים הַלָּלוּ.
בִּזְמַן שֶׁהָרוּחַ הַחִיּוּבִי מִתְגַּבֵּר, מִתְחַלֵּשׁ הָרוּחַ הַשְּׁלִילִי הַמְזַקֵּק•, וּבְהֶכְרֵחַ מִתְלַוִּים אֶל כָּל הַצְּדָדִים הַחִיּוּבִיִּים גַּם צְדָדִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם הַחְשָׁכַת הַטֹּהַר בְּאֵיזוֹ מִדָּה. וּלְהֶפֶךְ בְּאוֹתָם הַזְּמַנִּים שֶׁרוּחַ הַטֹּהַר מִתְגַּבֵּר, וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹחוֹתָיו הַשְּׁלִילִיִּים, בְּהֶכְרֵחַ שֶׁסּוֹבֵל אָז הָרוּחַ הַחִיּוּבִי מֵחֲלִישׁוּת כֹּחַ וְהַרְגָּשַׁת הִתְנַוְּנוּת בְּאֵיזוֹ מִדָּה.
(מאמרי הראיה א, המאור האחד, א)
___________________________________

קּוֹל הַמְטַהֵר – הקריאה הפנימית לזיכוך מושגי האמונה משטחיותם וגסותם. מְרֻבָּבוֹת – מריבות. בְּצוּרָה חִיּוּבִית – בניסיון להגדיר את המהות האלוהית. הַשּׁוֹלֶלֶת – תארים השוללים מה' הגשמה וכד'. הַשּׁוֹלְלִים – בעלי הכפירה. הַנִּבְעֶה – הנובע. הַמְזַקֵּק – המטהר, ומוציא את הפסולת.

ביאורים

בפסקה הקודמת למדנו על שתי תשוקות הטבועות בנפש האנושית: התשוקה לקרבת ה' ולאמונה, והתשוקה להשקפת עולם בריאה וישרה. האלילות העצימה את ההשתוקקות לקרבת ה' והשפעתה על החיים, על חשבון ההיגיון והביקורת השכלית, והביאה להזיות והפקרות מוסרית.
כתגובת נגד, לעומת האלילות, באה לעולם הכפירה. הכפירה העצימה את ההשתוקקות להשקפת עולם מוסרית, ישרה ונורמלית. היא דרשה חשיבה הגיונית ומושכלת, ולא הייתה מסוגלת להסכים עם דמיונות פראיים. אלא שהכפירה הקצינה לכיוון השני, והתעלמה לגמרי מהתשוקה הטבעית לקרבת אלוהים. היא החליטה לנתק את הקשר, ולהיפרד מהבורא. הכפירה הרחיקה לחלוטין את האנושות מהבורא, והחליטה שהיא יכולה לנהל את החיים בכוחות עצמה, על פי התבונה וההשגה האנושית.
ההיסטוריה, הן האנושית והן הישראלית, מתנדנדת על שיווי המשקל שבין שתי כוחות המשיכה הללו. יש תקופות שבה התשוקה לקרבת ה' משתלטת על נפש האדם. היו מקרים שזה הביא להשחתה מוסרית של החברה בכללה, עד שלא הייתה ברירה אלא להגלות את עם ישראל מארצו, כדי שיוכל לשקם את עצמו. היו גם מקרים שעם ישראל עבד את ה' בקדושה, והקפיד על קיום המצוות קלה כבחמורה, אולם היחס הנפשי אל הבורא היה שגוי. האדם ראה בבורא שליט כוחני אליו הוא חייב להיכנע, ולקיים את המצוות שהוא הכתיב עבורו. למרות שהעם קיים כהלכה את חובות האיברים, הוא הזניח את חובות הלבבות.
בכל הדורות ישנם אנשי רוח, יחידי סגולה, שמסוגלים למזג בין שתי התשוקות האדירות הללו ולאזן ביניהם. יש בהם רצון אדיר לחוש בנוכחות וההשפעה של ה' על חייהם, ויש בהם הבנה עמוקה וישרה על אופי הקשר שבינם לבין הבורא. הם מכירים בכך שה' מביא חיים וטוב לעולם, ומעניק שלמות לנפש האדם. שהקשר שלהם אל ה' נובע מעומק הנפש, ולא מכח שליטה חיצונית ומאיימת. שקרבת אלוהים מעניקה תוכן ומשמעות לחיים שלהם, ולא רק מוסרת להם הוראות שמקשות עליהם את החיים או מבלבלת אותם. ענקי הרוח האלה ימשיכו להקרין את תפיסתם הרוחנית ועמדתם הנפשית על המעגלים הרחבים של האנושות, עד שהיא תיהפך לנחלת הכלל.

הרחבות
*הגשמת האלוהות מתוך הרצון להתקרב אליו
הִתְרוֹמְמוּת הַגַּל שֶׁל זֶרֶם קִרְבַת ד' בְּלֹא הִתְחַשְּׁבוּת עִם יְסוֹד טָהֳרָתוֹ, הִיא הַמְבִיאָה אֶת עֲכִירַת הַלְּבָבוֹת וְטִמְטוּם הָרוּחוֹת מִפַּעַם לְפַעַם. הרב קוק מחלק בין הכח הטבעי שדוחף את האדם להאמין, לבין הכוח השכלי שצריך לדאוג שהאמונה החזקה הזאת לא תגשים את אלוהים. העבודה זרה חטאה בהגשמה בגלל שהיא השתמשה רק בכח הראשוני של הצורך להאמין ולא טיהרה את אמונתה.
הרב קוק כותב דברים דומים באורות: "כל דעה כוזבת, המהרסת את העולם, נובעת על פי רוב ממקור החפץ להתעלות בלא גבול ובלא הכנות הנאותות, שזה גורם לנפילה והשתברות" [אורות ישראל ה, ד]. בכדי להאמין בצורה נכונה צריך הכנה. צריך ללמוד לחיות את האמונה בצורה דקה, בצורה שאינה מגשימה. לצורך זה יש לצמצם כביכול, את השאיפות ו"להסתפק" בבירורי האמונה לפי כוחנו: "השער (לדעת אלוהים) הוא האלוהות המתגלה בעולם , בעולם בכל יפיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גבור" [זרעונים א] משימתנו היא לפגוש את האלוהות בחיי היום יום שלנו.

שאלות לדיון
איזה סוג של רוח אתה מרגיש שחזקה יותר אצלך- הרוח החיובית, או הרוח השוללת?
האם ניתן לאפיין כיום זרמים שונים בעולם התורה על פי חלוקה זו של הרב קוק?
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il