ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר חובת הלבבות

ו' אלול תשע"ד

עבודת ה' חלק ל"ג

בשביל הנשמהו' אלול תשע"ד
1123
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
הרחמים והאכזריות
וְכֵן שְׁתֵּי מִדּוֹת, הָרַחֲמִים וְהָאַכְזָרִיּוּת. מְקוֹם הָרַחֲמִים, עַל הַדַּלִּים וְהָעֲנִיִּים וְהַחוֹלִים וְהַפּוֹרְשִׁים* מִן הָעוֹלָם, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אָפְנֵי טוֹבוֹתָיו, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהַנְהִיג עַצְמוֹ, וְהָאָסוּר בְּיַד אוֹיְבוֹ, וּמִי שֶׁפָּקַד* טוֹבָה רַבָּה, וְהַמִּתְחָרֵט עַל עֲוֹנוֹתָיו, וְהַבּוֹכֶה עַל מַה שֶּׁעָבַר מֵחַטָאָיו מִיִּרְאָתוֹ אֶת עֹנֶשׁ הָאֱלֹהִים. וּמְקוֹם הָאַכְזָרִיּוּת, בְּהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים וְהִנָּקֵם מִן הַמַּשְׁחִיתִים בָּאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (דְבָרִים יג, ט): "וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו".
הגאווה והענווה
וְכֵן שְׁתֵּי מִדּוֹת, הַגַּאֲוָה וְהָעֲנָוָה. מְקוֹם הַגַּאֲוָה וְהַגֹּבַהּ*, כְּשֶׁתִּפְגְּעִי* בְּכוֹפְרִים בֵּאלֹהִים וּבַנּוֹטִים מֵעָלָיו, אַל תַּשְׁפִּילִי וְאַל תִּכָּנְעִי לָהֶם, שֶׁלֹּא תֵרָאִי כְמַצְדֶּקֶת אוֹתָם וְנוֹטָה אַחַר דֵּעוֹתָם הַמַּשְׁחִיתוֹת, אַךְ הַתִּירִי מִדַּת הַגַּאֲוָה וְהַגֹּבַהּ, הַמּוֹרָה עַל הֶפֶךְ דַּעְתָּם וּמִעוּט רְצוֹנֵךְ בָּהֶם, כַּאֲשֶׁר יָדַעַתְּ מֵעִנְיַן מָרְדְּכָי וְהָמָן*. וּמְקוֹם הַשִּׁמּוּשׁ בָּעֲנָוָה, בִּפְגִיעָתֵךְ* אָדָם חָסִיד וְנָבָר וִירֵא אֱלֹהִים, וְחָכָם בְּתוֹרָתוֹ, וּמִתְעַסֵּק בַּעֲבוֹדָתוֹ, וּמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ עָלַיִךְ טוֹבָה וָחֶסֶד וְאַתְּ חַיֶּבֶת לְגָמְלוֹ עָלֶיהָ, כָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁגָּדְלוּ* וְעָצְמוּ טוֹבוֹתָיו מִגְּמוּלֵךְ עֲלֵיהֶם. וְכֵן שֶׁתִּקְחִי הַדִּין* לֵאלֹהִים מֵעַצְמֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (וַיִּקְרָא כו, מא): "אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם".

האהבה והשנאה
וְכֵן שְׁתֵּי מִדּוֹת, הָאַהֲבָה וְהַשִּׂנְאָה. מְקוֹם הָאַהֲבָה, לְמִי שֶׁיַּסְכִּים עִמָּךְ עַל עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים וְעַל מַה שֶּׁיְּשַׂמְּחֵךְ בְּאַחֲרִית עִנְיָנֵךְ*. וּמְקוֹם הַשִּׂנְאָה, לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל רְצוֹן הָאֱלֹהִים, וְעָמַד כְּנֶגֶד אַנְשֵׁי הָאֱמֶת, וֶהֱבִיאֵךְ אֶל מַה שֶּׁמַּקְצִיף בּוֹרְאֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי כח, ד): "עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם".

הנדיבות והכילות
וְכֵן שְׁתֵּי מִדּוֹת, הַנְּדִיבוּת וְהַכִּילוּת. וּמְקוֹם הַנְּדִיבוּת, לָשׂוּם כָּל דָּבָר בִּמְקוֹמוֹ, וְלָתֵת לְכָל בַּעַל מִדָּה חֲמוּדָה מִן הַמָּמוֹן וְהַחָכְמָה כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ג, כז): "אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת", וְאָמַר (מִשְׁלֵי ה, טז): "יָפֻצוּ מַעְיְנוֹתֶיךָ חוּצָה". וּמְקוֹם הַכִּילוּת עַל הָאַכְזָרִים וְהַפְּתָאִים וּמִי שֶׁאֵינָם מַכִּירִים אֶת עַצְמָם, וְלֹא עֵרֶךְ הַטּוֹבָה עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ט, ז): "יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ". וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חוּלִין קלג, א): "כָּל הָעוֹשֶׂה טוֹבָה לְמִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירָהּ כְּאִלּוּ זוֹרֵק אֶבֶן לַמֶּרְקוּלִיס"*.
העצלות והחריצות
וְכֵן שְׁתֵּי מִדּוֹת, הָעַצְלָה וְהַחֲרִיצוּת. מְקוֹם הַשִּׁמּוּשׁ בָּעַצְלָה בַּתַּאֲווֹת הַבַּהֲמִיּוֹת אֲשֶׁר הֲנָאוֹתֵיהֶם חוֹלְפוֹת מִן הָאָדָם, וְיִשָּׁאֵר עָלָיו חֶרְפָּתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְעָנְשָׁם לָעוֹלָם הַבָּא. וּמְקוֹם הַחֲרִיצוּת, בַּהֲנָאוֹת הָרוּחָנִיּוֹת, וּבַמַּעֲשִׂים שֶׁמִּתְכַּוְּנִים בָּהֶם לְהַגִּיעַ אֶל רְצוֹן הָאֱלֹהִים יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד עָלָיו הַשָׁלוֹם, (תְּהִלִּים קיט, ס): "חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ".
וּמַה שֶּׁזָּכַרְתִּי בַּשַּׁעַר הַזֶּה דַּי לַבּוֹחֵר בַּדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה, וּמְבַקֵּשׁ הָאֱמֶת לְעַצְמוֹ, וְחָפֵץ בַּחָכְמָה לְמַעֲנָהּ*, וְהָאֵל יָפֵק אוֹתָנוּ אֶל דַּרְכֵי עֲבוֹדָתוֹ בְּרַחֲמָיו, אָמֵן.
נִשְׁלַם שַׁעַר הַשְּׁלִישִׁי בְּעֶזְרַת הַשֵׁם יִתְבָּרַךְ.
___________________________________
וְהַפּוֹרְשִׁים – החסידים. שֶׁפָּקַד – שהפסיד. וְהַגֹּבַהּ – גבהות הלב. כְּשֶׁתִּפְגְּעִי – כשתפגשי. מָרְדְּכָי וְהָמָן – שלא כרע והשתחווה להמן. בִּפְגִיעָתֵךְ – בפגישתך. מִי שֶׁגָּדְלוּ וכו' – ה'. הַדִּין – תלמדי בקל וחומר את חובת הענווה כלפי ה' על רוב טובו. מַה שֶּׁיְּשַׂמְּחֵךְ בְּאַחֲרִית עִנְיָנֵךְ – קיום מצוות מביא לשמחה בעולם הבא. לַמֶּרְקוּלִיס – לעבודה זרה. כלומר, מעשה ללא תועלת. לְמַעֲנָהּ – לשמה.

ביאורים
אתמול ראינו שכל כוח בבריאה נברא כדי שישמש לעזר לעבודת ד', וגם במידות הדבר כך, שכל מידה ומידה יש שעה ומקום להשתמש בה. אתמול עסק המחבר בעשר מידות (חמישה צמדים של מידות הפכיות אחת לשנייה), והיום מוסיף הוא לעסוק בעשר נוספות (הרחמים והאכזריות, הגאווה והענווה, האהבה והשנאה, הנדיבות והקמצנות, העצלות והחריצות). כאמור, בכל צמד שכזה יש לכל מידה את המצבים שבהם היא זו שצריכה לבא לידי ביטוי ולא הפכה.
לדוגמה: מידת האכזריות שמזכיר כאן המחבר, לכאורה מאד לא מתאימה למידותיהם של ישראל, שנקראו רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים [יבמות עט.]. באכזריות יש צד של איבוד צלם אנוש, של סדיסטיות ורצון להזיק.
כוונת המחבר איננה לאכזריות הרעה, אלא לעשיית דין במי שצריך בלי שום פשרות, בלי ויתורים, כיוון שכך נכון וראוי להיעשות. רחמנות במקום שבו ציוה הקב"ה להתנהג בתקיפות וללא רחמים, איננה רחמנות אמיתית אלא הריסת הסדר הנכון במציאות, כיוון שיש מצבים בהם המצב המתוקן והטוב הוא פגיעה בעושי רע.
נוסף על כך, כשיש רשעים בעולם והם מזיקים לכל הסובב אותם – מי שמרחם עליהם ולא פוגע בהם, אינו מרחם על העולם שמתקלקל על ידם.
על כן אמרו חז"ל: 'כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים' [קהלת רבה ז, טז]. אם אדם מרחם על אכזרים – מידת הרחמים שלו איננה אמיתית, ועל כן סופו שיתאכזר במקום שבו צריך לרחם.
כן הדבר גם במידת הקמצנות, שיש לה מקום כנגד אנשים שהם כפויי טובה. השפעת הטוב על מי שאינו מכיר טובה, יכול לגרום להם להמשיך בדרכיהם, ולכן צריך להצר להם, כדי שיתקנו דרכיהם. וזהו טוב גם בשבילם, שעל ידי שנפגע בהם – יבינו הם את רוע דרכם וירצו לתקן את מעשיהם.
הרחבות
•היש מקום לגאווה?!
וכֵן שְׁתֵּי מִדּוֹת, הַגַּאֲוָה וְהָעֲנָוָה. מְקוֹם הַגַּאֲוָה וְהַגֹּבַהּ, כְּשֶׁתִּפְגְּעִי בַּכוֹפְרִים בֵּאלֹהִים וּבַנּוֹטִים מֵעָלָיו. בדברי רבנו בחיי מתבאר שישנו מקום לשימוש הן במידת הגאווה והן במידת הענווה.
הרמב"ם בהלכות דעות מבאר שאין להשתמש כלל במידת הגאווה: "ויש דעות (מידות) שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב , שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאוד" [הלכות דעות ב, ג]. אולם בתחילת הלכות דעות כתב הרמב"ם : "ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד , כיצד? מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מידת חסידות, ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מידת חכמה, ועל דרך זו שאר כל הדעות..." [א, ה]. אם כן, האם גם לגבי הגאווה הרמב"ם כותב שיתנהג בדרך האמצע?
בבאור סתירה זו כתב הרב קאפח : "שכאן (פרק ב) מיירי (מדובר) בתכונות שבשתי הדעות האלה לכך אמר שאסור לנהוג בהן במידה הבינונית, וכאן (פרק א) מיירי בפעולות , דהיינו המעשים" [היד החזקה, מהדורת הרב קאפח, דעות ב הערה ז].
על פי דרך זו ניתן לומר שגם רבנו בחיי יסכים עם שיטתו של הרמב"ם, ודבריו של רבנו בחיי מתייחסים רק אל פעולות הגאווה והענווה, אבל לא לתכונת הגאווה, ממנה יש להתרחק בצורה מוחלטת.

לעילוי נשמת הרב יצחק מאיר בן הרב ישראל האיתן ז"ל
בשביל הנשמה
לימוד יומי באמונה - לימוד יומי קצר שמטרתו להקיף ספרי ראשונים ואחרונים העוסקים בנושאי אמונה ולהעמיק בעיקרי אמונת ישראל. הלימוד מבואר בביאור בהיר ותמציתי המאפשר לכל אחד ואחת להצטרף ללימוד. הצטרפו עכשיו ללימוד!
עוד בנושא חובת הלבבות

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il