ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

איך התרה והפרה עובדים? וממתי?

ביאור בשיטת הרמב"ם ממתי הנדר הותר או הופר. ברור כללי באופן התרת הנדר על ידי פתח, חטאה, והפרה.
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה

סיכום שיעור של הרב זלמן – גדרי התרתנדרים והפרת נדרים.


 


מקורות לשיעור:


נדרים כ"א: "אין חכם רשאילהתיר את הנדר אלא וכו' כל הסוגיה.


רמב"ם הלכות שבועות פ"ו הלכהא', ה', י"ח.


רמב"ם הלכונת נדרים פי"גה"ב, ופי"ב הי"ט


רשב"א נדריכם כ"ב: נפק רבסחורא וכו'.


ר"ן נדרים כ"ז. וכתב עודהרמב"ן וכו'.


שו"ע יו"ד סימן רכ"טסעיף א', פת"ש סעיף א'.


רא"ש נדרים פ"ו סימן י' בדבריהירושלמי.


קרית ספר נדרים י"ג.


רמב"ם נדרים פ"יב הי"ב


רמב"ם שבועות פ"ו הי"ד.


 


נעסוק היום בגדרי התרת נדרים והפרתנדרים.


 


האם פותחים בחרטה?


כהקדמה לסוגייתנו נאמר כי אי אפשר להתירנדרים ללא סיבה אמיתית. הגמרא אומרת שאין פותחים בחרטה, פתח - כוונתו שבנדר שנדרהאדם היתה טעות ולא חישב בשעת הנדר חלק מהנתונים. אך חרטה אינה קשורה לטעות בנדראלא שהאדם התחרט על הנדר שנדר. רב יהודה אמר רב אסי סובר שאי אפשר להתיר נדרים בחרטה,וכך אומרת הגמרא במסכת נדרים[1]:"אמר רב יהודה אמר רב אסי: אין חכם רשאי להתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו, קסבר:אין פותחין (כלומר אין  מתירים נדרים) בחרטה".


 


אך רב הונא התיר גם בחרטה כפי שמספרתהגמרא[2]:"ההוא דאתא לקמיה דרב הונא, א"ל: לבך עלך? א"ל: לא, ושרייה". כלומרכיון שהתחרט על נדרו התיר לו נדרו וכן


וכן פוסקת הגמרא[3]:"אמר רבא א"ר נחמן, הלכתא: פותחין בחרטה".


 


הר"ן מביא שרב האי גאון מחמירואומר שאין פותחין בחרטה אלא רק כעין ארבעה נדרים כפי שהבאנו לעיל, אך מעיקר הדיןניתן לפתוח בחרטה.


 


שיטת הרמב"ם


נעסוק כעת בשיטת הרמב"ם בגדרי התרתנדרים, אומר הרמב"ם[4]:"מישנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וראה שהוא מצטער אם יקיים שבועה זו ונהפכהדעתו לדעת אחרת, או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה וניחם בגללו, הריזה נשאל לחכם אחד או לשלשה הדיוטות במקום שאין שם חכם ומתירין לו שבועתו, ויהיהמותר לעשות דבר שנשבע שלא לעשותו, או שלא לעשות דבר שנשבע לעשותו, וזהו הנקרא היתרשבועות".


 


ובהלכה ב' כתב:"ודבר זה אין לועיקר כלל בתורה שבכתב, אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברושלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש כענין שנאמר וחללת את שם אלהיך, אבל אםניחם וחזר בו חכם מתיר לו".


 


רואים מדברי הרמב"ם שפסק שמותרלהתיר הנדר בחרטה שכן כתב שניחם האדם על שבועתו, עוד רואים כי התרת נדרים על ידיחכם אין לו עיקר בתורה.


הרמב"ם מנמק את הטעם שמותר להתירעל ידי חכם למרות הפסוק "לא יחל דברו" ומבאר כי התורה הקפידה רק שהאדםלא יתיר לעצמו שכן בכך יש קלות ראש שנודר ומתיר לעצמו, אך אם מתיר על ידי חכם איןבכך איסור של לא יחל דברו ואפשר להתיר נדרו.


 


בהלכה ה' מבאר הרמב"ם את סדרההתרה:"כיצד מתירין יבוא הנשבע לחכם המובהק או לשלשה הדיוטות אם אין שםמומחה, ואומר אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי, ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זהעד כה או שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לאהייתי נשבע, והחכם או גדול השלשה אומר לו וכבר נחמת, והוא אומר לו הן, חוזר ואומרלו שרוי לך או מותר לך או מחול לך וכל כיוצא בענין זה בכל לשון, אבל אם אמר לומופר לך או נעקרה שבועתך וכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום, שאין מיפר אלא הבעל אוהאב אבל החכם אינו אומר אלא לשון התרה  ומחילה".


 


הרמב"ם מלמדנו כי החכם אינו יכוללהפר את הנדר בלשון הפרה אלא רק בלשון התרה.


וכתב הרדב"ז[5]:"ומתירין לו ויהיה מותר לעשות וכו'. ואם תאמר פשיטא שיהיה מותר לעשות מה שנשבע עליודאי לא תימא הכי למאי הלכתא מתירין לו. וי"ל דהוה אמינא דיועיל התרת חכםלענין שלא יעבור על לא יחל דברו ולא ילקה אבל לא שיהיה מותר לעשות לכתחלה מה שנשבעעליו קמ"ל"


 כלומר מבאר הרדב"ז שהתרת הנדר היא כהתרתקשר וכפי שבקשר בתחילה היה קשר אך לאחר שפתחו את הקשר אין כלל קשר כך לאחר התרת החכםהנדר כאילו לא היה, אך הפרה פועלת באופן ובגדר אחר וע"כ אינו יכול להתירבלשון כזאת.


 


אך הרמב"ם בהלכות נדרים[6]כתב:"וכיצד מפר אומר מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים שענינםעקירת הנדר מעיקרו, בין בפניה בין לאחריה, אבל אם אמר לה אי אפשי שתדורי או איןכאן נדר הרי זה לא הפר, וכן האומר לאשתו או לבתו מחול ליך או מותר ליך או שרוי ליךוכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום, שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדרמתחלתו ומפירו".


 


אם כן רואים שהרמב"ם התנסח בגדר הפרתהנדרים שהבעל עוקר הנדר מעיקרו, ואילו אצל חכם משמע שההתרה אינה פועלת בצורה כזו.


 


קושיות הכסף משנה


הכסף משנה מקשה על כך שתי קושיות.


ראשית הגמרא במסכת נזיר (תחילת פרקרביעי) חוקרת האם בעל 'מעיקר עקר' או 'מיגז גאיז' בנדרי אשתו, כלומר האם הבעל עוקראת נדר אשתו מעיקרו או שמא רק מכאן ולהבא. הנפק''מ מובאת בגמרא[7],אם למשל האשה נדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני, אף אם הבעל מבטל את נזירות אשתוחברתה עדיין נזירה שכן הייתה כאן נזירות והופסקה אך בשעה שנדרה חברתה הרי עדייןהייתה נזירה. מסקנת הגמרא שבעל מיגז גאיז, כלומר שהבעל עוקר את נדר אשתו רק מכאןולהבא ולא למפרע, אם כן איך הרמב"ם אומר שהבעל עוקר הנדר מעיקרו?


 


לעומת שיטת הרמב"ם שמשמע מדבריושבעל עוקר למפרע מביא הכסף משנה את דעת הרא"ש שסובר שבעל מיפר רק מכאן ולהבא,וז"ל[8]:"אבלדעת הרא"ש בפסקיו (ס"פ נערה מאורסה) דחכם עוקר הנדר מעיקרו לגמרי והבעלאינו מפר אלא מכאן ולהבא...".


 


עוד מקשה שמשמע מדברי הרמב"ם שהחכםמתיר את הנדר מכאן ולהבא והרי במסכת כתובות[9]הגמרא אומרת שהמקדש את האישה על מנת שאין עליה מומין ובשעת הקידושין היו לה מומיםאך הלכה לרופא וריפא את מומיה אינה מקודשת כיון שבשעת הקידושין לא עמדה בתנאיםשהציב האיש. אך אם קידש אישה על מנת שאין עליה נדרים והלכה לחכם והתיר נדריהמקודשת כיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ויוצא שבשעת הקידושין לא היו עליה נדריםוז"ל הגמרא שם:" תנו רבנן: הלכה אצל חכם והתירה - מקודשת, אצל רופאוריפא אותה - אינה מקודשת; מה בין חכם לרופא? חכם עוקר את הנדר מעיקרו, ורופא אינומרפא אלא מכאן ולהבא".


 


תירוץ שיטת הרמב"ם


מתרץ הכסף משנה שהחכם מגלה כי הנדר מעולםלא היה כיון שננדר בטעות, ואילו הבעל עוקר את הנדר שחל לשעה קלה.  כלומר התרת חכם מלמדת שכלל לא היה נדר ואילוהבעל מיפר נדר שכן הנדר חל ואת אותו נדר מסלק הבעל לחלוטין, אם כן גם הבעל עוקרהנדר מעיקרו אך כיון שהנדר חל נחשב הדבר שהבעל מיגז גאיז.


 


הלחם משנה מבאר כי הרמב"ם הבין אתהמושג "מיגז גאיז" שכשהבעל מיפר אינו עוקר מהנדר אלא את מה ששייך לאשתובלבד, כלומר "מיגז גאיז" אינו מכאן ולהבא אלא כל מה שקשור לאישה הבעלגוזז ומה שלא תלוי באישה אלא במישהו אחר שהתפיס בנדרה או נזירותה אינו גוזז.


 


אם כן דבריו של הלחם משנה מחזקים אתההבנה שהבעל גוזז את הנדר מעיקרו אך מבאר שהבעל גוזז מעיקרא רק את מה ששייך באישה.


 


קושיות על התירוצים הנ"ל


 אך קשה לבאר כך שכן הרמב"ם בפרק י"בהלכה י"ט לא מבאר כך, אלא מבאר כי בעל מיגז גאיז פירושו מכאן ולהבא, וזהלשונו[10]:"נדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה אביה או בעלה אף על פי ששמע בו ביום והפר לה הריזה חייבת על דבר שעברה בו, אם מלקות מלקות ואם קרבן קרבן".


 אם כן רואים שהרמב"ם חייב את האישה מלקותאם עברה על נדרה קודם שהיפר לה בעלה או אביה אם כן איך זה מסתדר עם ביאורו של הכסףמשנה והלחם משנה שהבינו שהפרת הבעל עוקרת את הנדר לחלוטין אם כן מדוע האישה לוקה?


 


וכן לעניין התרת חכם כתב הרמב"םשהחכם עוקר מעיקרא[11],וז"ל:"מי שנשבע שבועת ביטוי להבא ושיקר בשבועתו, כגון שנשבע שלא יאכל פתזו ואכלה ואחר שאכלה קודם שיביא קרבנו אם היה שוגג או קודם שילקה אם היה מזידניחם ונשאל לחכם והתירה לו הרי זה פטור מן הקרבן או מן המלקות, ולא עוד אלא אפילוכפתוהו ללקות ונשאל והתירו לו קודם שיתחילו להלקותו הרי זה פטור". 


 


יוצא מדברי הרמב"ם שאם נשאל לחכםעל נדרו האדם פטור לחלוטין ממלקות אף אם עבר על נדרו במזיד, משמע שהחכם עוקר אתהנדר מעיקרו שלא כבעל המיפר לאישה ולמרות זאת אם עברה על נדרה קודם שהיפר בעלהלוקה.


 


סתירה בדברי הרמב"ם


דברי הרמב"ם האחרונים אינם עוליםבקנה אחד עם הדברים שראינו בהלכות שהבאנו בתחילה שם משמע מהרמבם שבעל עוקר מעיקרואת הנדר ואילו החכם רק מכאן ולהבא, וצריך להבין את הסתירה לכאורה בדברי הרמב"ם.


 


 עוד קשה מלשון הרמב"ם בפירוש המשניות[12]שכתב:"... ולשון ספרי חכם מתיר ואין בעל מתיר, בעל מפר ואין חכם מפר, לפישענין ההפרה עקירת הנדר מעיקרו וכאלו לא היה כלל, ואין עושה זאת אלא הבעל והאב כמושנתבאר בתורה שבכתב ובקבלה. וענין שאלה לחכם שאנו קורים אותה התר נדרים שיתירהנדרים הקיימים שחלו ונתחייב בהם ויסתלק דינם להבא..." ".


מדברי הרמב"ם הנ"ל עולה כי פירשבאופן אחר בפירוש המשניות ממה שביאר בהלכות נדרים פרק י"ב הי"ט, ובהלכותשבועות פרק ו' הלכה י"ח, שבהלכות אלו משמע שהרמב"ם הבין שהבעל מיפר רקמכאן ולהבא ואילו בפירוש המשניות כתב כי הבעל עוקר את הנדר מעיקרו.


 


גדרי הדין של התרת נדרים- ההבדל בין פתח לחרטה


כדי ליישב את דברי הרמב"ם נתבונןבגדרי הדין של התרת נדרים.


 


המוהרי"ט[13]מביא בשם אביו המבי"ט שמדין תורה נדר שננדר בטעות (פתח) כלל לא צריך התרהוהטעם שצריך ללכת לחכם הוא משום שלא תמיד הטעות גלויה לכל אך החכם יכול להתיר אתנדרי עצמו בפתח (כלומר לגלות שהיה טעות בנדר) אך לא בחרטה, וחולק על אביו. 


 המבי"ט מוכיח את דבריו מדברי הגמרא, שכןהגמרא מספרת[14]כי שמעון הצדיק לא היה אוכל אשם של נזיר טמא כיון שחשש שמא הנזיר התחרט כאשר נטמאונמצא מביא חולין לעזרה, ומה יועיל שהתחרט הרי חרטה אינה עוזרת? אלא מבארהמבי"ט שאם אכן היה טעות בנזירותו יכול להתיר לעצמו כיון שיש פתח אמיתי וחכםיכול להתיר לעצמו בפתח ונמצא שאינו נזיר והקרבן אינו קרבן


 


וצריך להבין מהו ההבדל בין פתח לחרטה, וצריךלבאר שכביכול יש שני מסלולים של התרת הנדר - אם מתיר בצורה של פתח יכול החכם להתיר לעצמו כיון שתפקיד החכם לברר שאכןהייתה טעות ואם הוא חכם יכול לעשות זאת לעצמו, אך בחרטה לא היה כלל טעות אם כן מהתפקיד החכם? הוא אינו מברר שהייתה טעות אלא שלחכם יש כוח למחול לנודר, אך הנודראינו יכול למחול לעצמו שכן "לא יחל דברו" אלא צריך ללכת לחכם אחר שימחללו על נדרו.


 


אם כן בהתרה דרך חרטה החכם לא רק מגלהאת הטעות אלא פועל פעולה של התרה.


הרשב"א[15]מביא דעה זו בשם י"א על פי סוגיית הגמרא[16]:"משתבחליה רבא לרב נחמן ברב סחורה, דאדם גדול הוא, אמר לו: כשיבא לידך הביאהו לידי. הוהליה נדרא למישרא, אתא לקמיה דרב נחמן. אמר ליה: נדרת אדעתא דהכי? א"ל: אין.אדעתא דהכי? אין. כמה זימנין. איקפד רב נחמן, א"ל: זיל לקילעך. נפק רב סחורהופתח פיתחא לנפשיה, רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארתלעושיה ותפארת לו מן האדם, והשתא דאיקפד ר"נ אדעתא דהכי לא נדרי, ושרא לנפשיה".


 


אם כן רואים מדברי הגמרא כי כאשר התבררלרב נחמן שאכן היתה טעות בנדרו רב סחורה התיר לעצמו את הנדר, אמנם הר"ן מסבירשלא התיר לעצמו אלא הלך לחכם עם הפתח החדש שגילה, אך המבי"ט מסביר את הגמראכפשוטה שכיון שהיה פתח וטעות יכול להתיר הנדר לעצמו.


 


וכן מדברי הגמרא בהמשך[17]:"ר' ישמעאל בר ר' יוסי הוה ליה נדרא למישרא, אתא לקמייהו דרבנן, אמרו ליה: נדרתאדעתא דהכי? אמר להו: אין. נדרתא אדעתא דהכי? אמר להו: אין. כמה זימנין. כיון דחזאההוא קצרא דמצטערי רבנן, מחייה באוכלא דקצרי, אמר: אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרי,ושריה לנפשיה".


 


 הר"ן לקמן[18]מביאדעת הרמב"ן וז"ל:"וכתב עוד הרמב"ן ז"ל - דאפי' במשנהדוקא בנדר שהותר ע"י פתח שדומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כולואבל התירוהו בחרטה אין כל הנדר ניתר אלא מה שהוא מתחרט בו בלבד אבל בתוספות כתבודאפילו ניתר בחרטה כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו מכיון שהותר מקצתו הותר כולו"


 


אם כן ישנה מחלוקת ראשונים האם כאשרמתירים את הנדר באופן של חרטה ניתן להתחרט על חלק מהנדר, דעת הרבמן שאפשר ואילוהתוספות חולקים ואומרים שנדר שהותר מקצתו הותר כולו בין אם הותר על ידי פתח בין אםעל ידי חרטה.


 


 לפי מה שביארנו לעיל, בדברי המבי"ט, אתההבדל בין התה על ידי פתח ובין התרה על ידי חרטה, אפשר להבין את דברי הרמב"ןשכן פתח מגלה כי כלל לא היה נדר וממילא אי אפשר לקיים רק חלק מהנדר שכן מעולם לאהיה נדר, ואילו בהתרה בדרך של חרטה היסוד הוא שהחכם מוחל על הנדר וממילא יוצא שאכןהיה נדר אלא שהחכם מחל על הנדר ואפשר למחול רק על חלק מהנדר, כפי שניתן למחול עלחלק מחוב.


 


אם כן ראינו שישנה הבחנה בין פתח לחרטה באופןשבו פועלת ההתרה, שכן בפתח מתגלה כי מעיקרא הנדר לא היה ואילו בחרטה ההתרה פועלתבצורה של מחילה, וכן ראינו נפק''מ במחלוקת הראשונים ששיטת הרמב"ן שטועןשבחרטה אפשר למחול רק על חלק מהנדר.


 


בהמשך דבריו מביא הר"ן שאם החריםי' בני אדם יכול להתיר לאחד אף שלא מתיר לכולם, הלכה זו היא לכ"ע מכיוון שחרםאינו מותר למפרע אלא מכאן ולהבא, והחרם בטל על ידי המחילה של המחרים ויכול למחולרק לאחד.


 


נפק"מ לדינא


ישנה נפק''מ נוספת לדינא מן החלוקהשהבאנו - אם אדם נדר להתענות כל שני וחמישי במשך חודשיים ובאמצע חל ברית לנכדווהוא הסנדק ורוצה להתיר את נדרו, אם יתיר את נדרו נעקר הנדר מעיקרא וכל התעניותשהתענה אין להם כל ערך, שכן תענית ללא קבלת תענית אין לה ערך.


ומדברי השו"ע והפת"ש עולה כימחלוקת הראשונים בין הרמב"ן והתוספות האם ניתן להתיר מקצת הנדר הוא נפק''מלמקרה הנ"ל, וכך כותב[19]:"נדר שהותר מקצתו, הותר כולו.  כיצד, נדר להתענות או  שלא לאכול בשר זמן ידוע, א ואירעו בו שבתותוי"ט, אומרים לו: אלו נתת ללבך שיארעו בו שבתות וי"ט לא היית נודר,והותר הכל (רא"ש ורמב"ם)... וי"א דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותרכולו, ח אלא  כשניתר על ידי פתח, אבל עלידי חרטה, לא. וי"א דאפילו ניתר בחרטה, נמי..."


 


וכתב הפת"ש שהמחלוקת הזו היאנפק''מ לשאלה שהבאנו בעניין התעניות וז"ל[20]:"דלאאמרי' כו' - כתב בתשובת חות יאיר סוס"י ט"ו הנודר להתענות ב' וה' במשךשנה ומפני אונס או שמחת מצוה או צער שאירע ביום אחד הניח להתיר נדרו נהי דהותרכולו מ"מ לא הפסיד שכרו למפרע וגם להבא יכול לשאר כמנהגו על קבלתו הראשונה".


 


הסבר שיטת הרמב"ם על פי הנ"ל


נשוב כעת לדברי הרמב"ם וננסה ליישבאת דבריו, ניתן לומר שהרמב"ם סוברשכל העניין של התרת נדרים (של חכם, לא של הבעל) הוא בדרך של מחילה כפי שרואיםבלשונו של הרמב"ם (הלכות שבועות פרק ו' הלכה ה')[21]וז"ל:"והחכם או גדול השלשה אומר לו וכבר נחמת, והוא אומר לו הן, חוזר ואומר לו שרוי לךאו מותר לך או מחול לך וכל כיוצא בענין זה בכל לשון, אבל אם אמר לו מופר לך אונעקרה שבועתך וכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום, שאין מיפר אלא הבעל או האב אבל החכםאינו אומר אלא לשון התרה  ומחילה".


. אם כן בהפרת הבעל שהאישה תלויה בבעלואינה נודרת אלא על דעת בעלה כאשר הבעל אינו מסכים האמירה של האישה נעקרת משעתהפרת הבעל, כלומר נדר האישה חל לגמרי ובשעת הפרת הבעל הנדר נעקר אך העקירה חלה רקבשעה שאמר זאת ובשעה זו הוא עוקר את האמירה של האישה, וכאשר הרמב"ם כתב(הלכות נדרים פי"ג ה"ב):" וכיצד מפר אומר מופר או בטל או אין נדרזה כלום וכיוצא בדברים שענינם עקירת הנדר מעיקרו" אין כוונתו שהנדר נעקרוהתברר שכלל לא היה, אלא הנדר חל ובשעת ההפרה הבעל עוקר את הנדר מעיקרו, (ולשוןעיקרו אין הכוונה תחילת הנדר אלא עיקר חשיבות הנדר). ואילו במחילת החכםהמחילה היא על כל העבר ומשעת קבלת חיוב הנדר החיוב נמחל.


 


וע"כ אם האישה עברה על נדרה קודםשהיפר בעלה חייבת קרבן כיון שהפרת הבעל איננה מפקיעה את הנדר כאילו לא היה אלאעוקרת את חשיבותו אך רק משעה שהבעל הפר. ואילו בהתרת חכם הרמב"ם הבין כי החכםמוחל על הנדר וכל מה שהיה כאילו בטל ואיננו.


 


הקרית ספר[22]כותב שכאשר החכם מתיר אמנם ההתחייבות שהתחייב הנודר פוקעת אך הדיבור של הנדר לאהופר וע"כ עדיין יש קצת עונש על הנודר, ואילו כאשר הבעל מפר הנדר מפר אתהדיבור של האישה כאילו לא היה.


הדברים מבוארים על פי ההגדרה שהגדרנוברמב"ם שהתרת החכם היא מדין מחילה, וכמו מחילה על חוב שמן הדין הלווה מחויבבחוב אך המחילה מוחקת את החוב באון של לפנים משורת הדין.


אם כן יוצא שמחילה אמנם מתבצעת בשעהשהחכם מתיר את הנדר אך היא מסלקת את כל החיובים למפרע. הפרה לעומת זאת, עוקרת אתדבריה של האישה אף בניגוד לרצונה ואף שמבחינתה נדרה נדר הבעל בא ומפר את דיבורהועוקר את נדרה.


אם כן בהתרה החכם מוחל על החיוביםשנוצרו מחמת דיבורו של האדם, ואילו בהפרת הבעל, הבעל מיפר את הדיבור של האישהוממילא גם החיובים שנוצרו על ידי הדיבור נמחקים.


 


נפק''מ למעשה על פי מה שבארנו כי בהפרהעוקר הבעל את הדיבור של האישה, על כן יכול הבעל להפר נדרי אשתו אף שעדיין לא חלו,אך חכם אינו יכול להתיר נדר שלא חל. וכך כותב הרמב"ם[23]:"ישלבעל ולאב להפר נדרים שעדיין לא חלו ולא נאסרה בהן", אך חכם אינו יכול להתירנדר כזה וכך כתב הרמב"ם[24]:"נשבעשלא ידבר עם פלוני ונשבע אחר כך שאם ישאל על שבועה זו ויתירה יהיה אסור לשתות ייןלעולם וניחם, הרי זה נשאל על השבועה הראשונה ומתירה, ואחר כך ישאל על השניה, שאיןמתירין נדר או שבועה שעדיין לא חלו...". למשל, אם האישה נדרה שבעוד חודשלא תאכל בשר לחודש ימים יכול הבעל להפר דיבורה כבר מעכשיו אף שהנדר לא חל ולא יחולרק לאחר חודש כיון שהוא עוקר את דיבורה מעתה,  אך בהתרת חכם שנעשית בדרך של מחילה לא יכוללהתיר שכן אי אפשר למחול על חיוב שעדיין לא חל.


 


לסיכום מתוך בירור שיטת הרמב"םעמדנו על ההבדל בין התרת נדרים בצורה של פתח ובין צורה של חרטה ובנפק"מביניהם, והתרת חכם לפי הרמב"ם[25]זו מחילה שהחכם מוחל על ההתחייבות של הנודר והכל נמחק למפרע בשעת המחילה, ואילוהפרת הבעל פועלת מכאן ולהבא ועוקרת את חשיבות הנדר ותוקפו.


 


 








[1]אומרת תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כא עמוד ב



[2] תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כא עמוד ב



[3] תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כב עמוד ב



[4] רמב"ם הלכות שבועות פרק ו הלכה א



[5] רדב"ז הלכות שבועות פרק ו הלכה א



[6]  פרק י"ג הלכה ב



[7]נזיר כ"א:



[8] כסף משנה הלכות נדרים פרק יג הלכה ב



[9] כתובות דף עד עמוד ב



[10] רמב"ם הלכות נדרים פרק יב הלכה יט



[11] רמב"ם הלכות שבועות פרק ו הלכה יח



[12] פירוש המשנה לרמב"ם מסכת נדרים פרק י



[13]שות מוהרי"ט חלק א' סימן י"ט.



[14]נדרים ט':



[15]נדרים כ"ב:



[16] תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כב עמוד ב



[17]תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כג עמוד א



[18] הר"ן מסכת נדרים דף כז עמוד א



[19] שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים סימן רכט סעיף א



[20] פתחי תשובה יורה דעה סימן רכט



[21]


 



[22]נדרים פי"ג



[23] רמב"ם הלכות נדרים פרק יב הלכה יב



[24] רמב"םהלכות שבועות פרק ו הלכה יד



[25] נראה כי לשון הרמב"ם מבוססת על הירושלמי בפרקשישי בנדרים (דף ל"ט הלכה ד').        


 



עוד בנושא נדרים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il