מצוות הבאתביכורים

בפרשת כי תבוא יש עניינים רבים, ביניהם ישעניין מרכזי מאוד שמתאים לדור שלנו ולמציאות שלנו. הפרשה פותחת במצוות הבאתביכורים.

"וְהָיָה כִּיתָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּבָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁרה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַרה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם"[1].

אנחנו נמצאים ימים ספורים לפני פטירת משה,ארבע פרשיות בלבד לפני פרשת וזאת הברכה, אנחנו קרובים מאוד לסוף התורה. בשלב זה ישריכוזיות גדולה של מצוות, וביניהן מצוות הבאת ביכורים.

פרשת הביכורים היא מיוחדת במינה, אדם יורדלתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, הוא נפגש עם הארץ, עם הנחלה שלו, ומתוך כך הוא נפגשעם ריבונו של עולם, הוא הולך להביא ביכורים.

שמחה בארץ ישראל

"אור החיים"[2] הקדוש מלמד אותנו לימוד יסודיוחשוב שנלמד כבר מהמילה הראשונה בפרשה, וזו לשונו:

"'והיה כי תבאאל הארץ'. אמר 'והיה' - לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אומרו'אז ימלא שחוק פינו' וגו' (תהלים קכו, ב)".

המושג של שמחה שייך רק בארץ ישראל, זההמקום. בכל מקום אחר אין מקום לשמחה, כלומר כשאנחנו מאחלים למישהו 'ניפגש בשמחות',פירושו של דבר שהשמחות הללו יהיו פה בארץ ישראל, לא באמריקה, לא באנגליה, לא במרוקוולא בתוניס, "שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ".

את אותו היסוד אנו מוצאים כבר בזוהר הקדוש[3]:

"רבי אלעזר פתח:'שמחו את ירושלם וגילו בה כל אהביה' וגו' (ישעיה סו, י), ...בגין דחדוה לא אשתכח אלאבזמנא דישראל קיימי בארעא קדישא, דתמן אתחברת אתתא בבעלה. וכדין הוא חדוותא דכלא חדוותאדעילא ותתא. בזמנא דישראל לא אשתכחו בארעא קדישא אסיר ליה לבר נש למחדי ולאחזאה חידו,דכתיב 'שמחו את ירושלם וגילו בה' וגו', 'וגילו בה' דייקא"[4].

רק בארץ ישראל יש חיבור בין כנסת ישראל לשכינה,ולכן רק בארץ ישראל שייך המושג 'שמחה', מה שאין כן בחוץ לארץ, שם, לא רק שאיןשמחה, אלא אפילו גילויים של שמחה אסורים, כמבואר בהמשך:

"רבי אבא חמא:חד בר נש דהוה חדי בבי טרונייא דבבל, בטש ביה, אמר: 'שמחו את ירושלם' כתיב".

בחוץ לארץ אסור לאדם להראות שהוא מאושר ומבסוטמהחיים. הזוהר מספר דבר מבהיל! רבי אבא ראה אדם שמח בבבל. איך יכול להיות שיהודישמח בבבל?! אם יש יהודי ששמח בבבל, צריך לעשות מעשה שיבהיר לו את חומרת המעשה. מהעשה רבי אבא? נתן לו בעיטה כדי שיפסיק מיד את השמחה.

יש כאן בירור נוקב וחד משמעי - אין מושגשל שמחה בגלות, ולא יכול להיות שיהודי יהיה בגלות והוא יהיה שמח!

כך אומר הזוהר הקדוש, אבל בעצם למה לא,למה אדם לא יכול להתענג על דבר כשהוא נמצא בגלות? התשובה לכך היא שעבודת ה' בארץישראל היא שלמה ולכן היא נעשית בשמחה, מה שאין כן בגלות, שם עבודת ה' היא מתוךיראה, כמובא שם בהמשך:

"רבי אלעזר לטעמיה,דאמר: 'שמחו את ירושלם' היינו דכתיב 'עבדו את ה' בשמחה' (תהלים ק, ב). כתוב אחד אומר'עבדו את ה' בשמחה', וכתוב אחד אומר 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה' (שם יא), מה ביןהאי להאי? אלא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא".

'שמחה' זו ארץישראל

פתחנו בדברי "אור החיים" הקדוש שסייםאת דבריו בפסוק "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה"[5]. על פסוק זה אומרת הגמראבברכות[6]:

"אמר רבי יוחנןמשום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: 'אז ימלא שחוקפינו ולשוננו רנה', אימתי? בזמן ש'יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה'".

אם כן כל זמן שאנחנו נמצאים בגלות, איןמושג של 'שמחה'. משמעות הדבר היא שכשאנחנו מתחילים לדבר על ארץ ישראל, אנחנו בעצםמדברים על 'שמחה', 'שמחה' זו ארץ ישראל.

השאלה המתבקשת היא: וכי אי אפשר להיותבארץ ישראל ולהצטער? יהודי שכואב לו, האם מותר לו להיות עצוב כשהוא נמצא בארץ ישראל,או שהוא עובר על איסור?

התשובה לכך היא "וְהָיָה כִּי תָבוֹאאֶל הָאָרֶץ", בארץ ישראל צריכה להיות שמחה.

חתן וכלה בחוץלארץ

שאלה: מה עם שמחת חתן וכלה, האם מותר לשמח חתן וכלהבחוץ לארץ?

תשובה: הגמרא מספרת[7] שכשהיו חתנים בחוץ לארץ, בעליהשמחה היו שוברים כוס יקרה כדי לצנן את השמחה:

"מר בריה דרבינאעבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא, בת ארבע מאה זוזי,ותבר קמייהו, ואעציבו.

רב אשי עבד הלולא לבריה,חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא, אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו, ואעציבו".

היתה שמחה גדולה מידי, אז הם לקחו כוס יקרהושברו אותה. גם היום אנחנו שוברים כוס מתחת לחופה, אבל היום זה רק משהו סמלי, שםזה לא היה סמלי, זה היה מעשה שנועד להעמיד את כולם על מקומם ולהזכיר להם שהשמחהרחוקה מלהיות שלמה.

המושג 'שמחה' שייך למקום פנימי עמוק, הואשייך לשלמות החיים, אדם שנושא אישה עלול לחשוב לרגע שהנה עכשיו ברגעים הקדושיםהללו של 'יום חתונתו ויום שמחת ליבו', הוא הגיע לשלמות החיים, הוא זכה להקים ביתישראל, לכן הנהיגו חז"ל לעשות מעשה שיזכיר לנו שעדיין ארץ ישראל איננה שלמהועדיין לא זכינו לראות בבנין בית ה'.

אדם לא יכול להגיע לשלמות ולשמחה אמיתיתכשהוא מנותק מההויה הארצישראלית. הגמרא מספרת על ריש לקיש, שמאז ששמע את שמועתו שלרבי יוחנן לא העלה חיוך על שפתיו, "אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוקפיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רביה"[8]. בגלות אי אפשר לשמוח.

מקרא ביכורים

פרשת ביכורים מעלה אותנו לירושלים ומפגישהאותנו עם הקודש והמקדש. במסכת ביכורים[9] ישנו תיאור נפלא של סדר העלאתהביכורים לירושלים. השור הולך לפני מביאי הביכורים כשקרניו מצופות זהב ועטרת של זיתתלויה בראשו, כולם שרים ושמחים והחליל מכה לפניהם. כשעולי הרגל מתקרבים לירושלים, יוצאיםלקראתם 'הפחות הסגנים והגזברים' ויחד עמהם כל בעלי האומנויות של ירושלים ודורשיםבשלומם וכו'.

בהמשך באה מצוה נוספת ששייכת לסדר הבאתהביכורים, והיא מצוות "מקרא ביכורים". בבוא אדם מישראל עם טנא הביכורים אלהכהן בבית המקדש, עליו לתת שבח והודיה לה' על כל הטוב שניתן לו.

"הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִיאֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ"[10].

כלומר בפרי הביכורים שהבאתי הריני מודה לה'שהביאני אל הארץ הזאת. וממשיך:

"אֲרַמִּי אֹבֵדאָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹלעָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּעֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּוַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִםבְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּאֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'"[11].

פרשה זו נקראת פרשת 'מקרא ביכורים', או 'וידויביכורים', מדובר בתפילת הודיה לה' על החסדים שעשה עמנו, שהוציאנו ממצרים ונתן לנו אתהארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש.

ברלין איננהירושלים

הפסוק הראשון שפותח את פרשת 'מקראביכורים' מתאר את הגידול העצום של עם ישראל במצרים. נראה במבט ראשון כאילו הכולבסדר, ב"ה הקמנו שם ערים גדולות, "אֶת פִּתֹם וְאֶת  רַעַמְסֵס"[12], הקמנו שם קהילות גדולות, עדשלפתע "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָהקָשָׁה". המצרים התחילו לתת לנו תחושה והרגשה שבעצם אנחנו לא במקומנו, הםהזכירו לנו בכל דרך אפשרית שאנחנו נמצאים בגלות.

ה"כלי יקר" בסוף פרשת ויגש כותבששורש הגלות התחיל ב"וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ"[13], אם נדמה ליהודי שבגלות הואיכול לבנות את הארץ, ששום דבר לא חסר וניתן להיאחז במקום ולבנות חיים ישראלייםנורמאליים, המחשבות הללו הן הסיבה לכל הגלות.

ה"משך חכמה" בפרשת בחוקותי[14] כותב דברים דומים:

"כך היה דרכה שלהאומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירותוהגירוש, ואחר כך יתעורר בהם רוח אלקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם, ילמדו,ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו. הלא אין ביד הדורלהוסיף מה, להתגדר נגד אבותם! מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש? יבקר ברעיון כוזבאת אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיהמה. עוד מעט ישוב לאמר "שקר נחלו אבותינו", והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשבלאזרח רענן. יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף מקלקלתא ולא יליף מתקנא, יחשובכי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם. 'ואל תשמח ישראל אלגיל כעמים' (הושע ט, א).

אז יבוא רוח סועה וסער,יעקור אותו מגזעו יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשנו,ולשונות זרים כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ה', אשר ניבאועל גזע ישי באחרית הימים. ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה, ושם ינוח מעט, יתעוררברגש קודש, ובניו יוסיפו אומץ, ובחוריו יעשו חיל בתורת ה', יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול,אשר כבר נשכחה, ובזה יתקיים ויחזק אומץ. כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד".

כשמתחילים לחשוב שברלין היא ירושלים, סימןשמשהו השתנה בהבנה היסודית. השתנתה כל התפיסה בנוגע למושג 'השראת שכינה'. מי שנדמהלו שהוא יכול לקיים חיים נורמאליים בחוץ לארץ ושהמפגש עם ריבונו של עולם יכוללהיות בכל מקום בעולם באותה מידה, אז הוא לא מבין מהי המגמה היסודית, הוא לא מביןמה ריבונו של עולם תובע ממנו. באירופה אמרו "ברלין היא ירושלים", האִיג'רבא שבדרום תוניס כונה "ירושלים דאפריקה" או "ירושליםדתוניסיה", העיר מקנס כונתה "ירושלים של מרוקו", העיר תלמסאןשבאלג'יריה והעיר מארקש שבמרוקו כונו "ירושלים הקטנה", ועוד. ערים רבותכונו בכינויים מסוג זה מתוך רצון להידמות לירושלים עיר הקדש, אבל לאמתו של דבר אלודברי הבל וריק, לא יעלה על הדעת שברלין, ג'רבא או מקנס יקבלו את שמה של ירושלים,ירושלים נמצאת בירושלים, זו עיר הקודש והמקדש ואין לה שום אלטרנטיבה!

ריבונו של עולםמרגיש

האדמו"ר מפסיאסצנא, בעל ה"אשקודש", מלמד אותנו לימוד חשוב. הוא פותח בשאלה:

"'וירעו אותנוהמצרים ויענונו וכו' ונצעק אל ה' אלקי אבותינו וכו' וירא את ענינו ואת עמלינו ואתלחצנו', וצריך לומר הא דרשו חז"ל 'ענינו' 'עמלנו' ו'לחצנו', שכל אחת לצרותאחרות מרמזת - 'ענינו' זו פרישות דרך ארץ, 'עמלנו' אלו הבנים וכו', אם כן למה לאנאמרו כל אלו ב'וירעו אותנו המצרים', רק ב'וישמע ה' את קולנו'?".

השאלה היא: מדוע הכתוב מפרט ומתאר את העמלואת קושי השעבוד רק בסוף, בשלב שבו מוזכרת השמיעה האלקית לקול תפילות ישראל,"וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ"[15], ולא מזכיר אותה כבר בשלבהראשון בו מתואר השעבוד? כלומר מתאים היה שכבר בתחילה יהיה כתוב 'וירעו אתנו המצריםויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה ועמל וילחצונו' וכו'.

"אבל כעתרואים אנו שאין אנחנו מרגישים כל צער וצרה בערך שהיינו מרגישים לשעבר כל צרה גםקטנה שבאה עלינו".

הרבי, רבי קלונימוס קלמיש שפירא[16], חווה את נוראות השואה הארורהבעוצמה רבה. מה שהטריד אותו בשעות אלו זה לא מה שהטריד אותו בשנים שקודם לכן. בעבר,מכל דבר קטן היו עושים פיל, היו מרגישים שיש בו צרה צרורה, אבל מי שישן על דרגשים במרתפיםחשוכים, יש לו פרופורציות אחרות ומבט אחר על החיים, הוא מבין שכל מה שהיה נדמה לוכצרות, זה בעצם כלום.

"ואילו היינומרגישים עתה את כל צערה של כל צרה בהרגשה ומרירות כזו שהרגשנו אז,  כי אז לא היה אפשרות להתקיים ח"ו אפילו יוםאחד, הסיבה הפשוטה היא כמו שאמרו חז"ל (שבת יג ע"ב): אין בשר המת שבחימרגיש באיזמל".

אדם שיש לו נמק וכתוצאה מזה יש חלק בבשרשלו שמת, הוא יכול לחתוך את החלק המת בסכין והבשר החי לא ירגיש דבר. כך גם בתורתהנפש, יש מצבים בהם חלקים מן הנפש מתים והאדם לא מרגיש דבר בשעה שחותכים אותם.

"רק רמיסה בכלעצמותינו מרגישים אנו, העולם חשוך בעדנו, לא יום ולא לילה, רק מהומה ומבוכה, דומהכאילו כל העולם שוכב עלינו ומעיק ולוחץ אותנו עד ח"ו להרצץ, ולא בפרטיות כלצרה לפי ערכה הקשה".

נוראות השואה אינן עסק פרטי, הבעיותהפרטיות כלל לא רלוונטיות בזמנים כאלה. אם יש למישהו בעיה עם איזה מנהל בנק, זה לאמשהו שאפשר לדבר עליו בכלל בתוך המציאות הנוראה של השואה.

"לכן ב'וירעואותנו המצרים' לא נאמר בפרטיות במה הרעו, כיון שלא הרגישו ישראל כל גזירה רעהלעצמה, אבל הוא יתברך שמע את קולנו וראה את פרט של כל צרה, כמו שדרשו חז"ל:'ענינו' וכו' וריחם והושיענו".

גם בשעה שאנחנו כבר לא מרגישים את פרטיהצרות, ריבונו של עולם מרגיש ושם לב לכל פרט. בהבנה היסודית הזו אנו פותחים אתפרשת 'מקרא ביכורים'.

כשקשה ליהודי, קשה גם לריבונו של עולם,ולא זו בלבד, אצל ריבונו של עולם אין שום טשטוש, גם אם הקשיים הקטנים כבר לאמורגשים כי 'צרות האחרונות משכחות את הראשונות', אצל ריבונו של עולם אין שכחה. כךבשעת צרה וכך גם בשעת שמחה, כשיהודי רואה תאנה שביכרה בתוך שדהו, הוא מעטר אותהבגמי וממתין ומצפה מתי יעלה עם תאנתו לבית המקדש ויתננה לכהן, זו לא שמחה פרטית,זו שמחה של העולם כולו, זו שמחה של ריבונו של עולם.

ביעור מעשרות

ממשיך מביא הביכורים ואומר:

"וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּןלָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"[17]

הביטוי 'ארץ זבת חלב ודבש' חוזר על עצמופעמיים בפסוקי הפרק, ובתווך באה פרשיית ביעור ווידוי מעשרות.

"כִּי תְכַלֶּהלַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂרוְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ"[18].

ישנם חמישה סוגים של תרומות ומעשרות: תרומהגדולה, מעשר ראשון, תרומת מעשר, מעשר שני ומעשר עני.

תרומה גדולה - הפרשת חלק מן התבואה לכהנים.

מעשר ראשון - עשירית ממה שנשאר בתבואה ובפירות לאחר הפרשת תרומהגדולה, מפרישים ונותנים ללויים, כתמורה לזה שאין להם חלק ונחלה, כמבואר בפרשת ראה,שם נאמר:

"מִקְצֵה שָׁלֹשׁשָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ:וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָהאֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָלמַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה"[19].

תרומת מעשר - מן המעשר הראשון שניתן ללוי, מפריש הלוי עשיריתונותן לכהן.

מעשר שני - בארבע השנים: הראשונה, השניה, הרביעית והחמישית למחזורהשמיטה, מפרישים עשירית מהפירות שנותרו לאחר הפרשת התרומה והמעשר הראשון ומעלים אתהפירות שהופרשו לירושלים לאוכלם שם.

בשנה השלישית ובשנה השישית למחזור השמיטהמפרישים מעשר עני במקום מעשר שני ונותנים אותו לעניים.

אחת לשלוש שנים חייב אדם לבער מרשותו את כלהתרומות והמעשרות שהפריש ונותרו בידו, ולתת כל אחד לבעליו, דהיינו תרומה ותרומת מעשר- לכהן, מעשר ראשון - ללוי, מעשר עני - לעניים, ואם נותרו בידו פירות מעשר שני או נטערבעי, או מעות פדיונם - חייב לבערם מן העולם.

זמן הביעור הוא, בערב יום טוב ראשון של פסח,בשנה הרביעית והשביעית לחשבון שנות השמיטה, ובדיעבד בערב יום טוב אחרון של פסח.

כשמגיע מועד הביעור מחויב בעל הפירותלדאוג לחלוקתם, עליו להוציא הכול, "תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ"[20], ולהתגבר על יצר הרכושנות.

וידוי מעשרות

יחד עם הציווי על 'ביעור מעשרות' בא ציוויעל 'וידוי מעשרות'.

"וְאָמַרְתָּ לִפְנֵיה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּרלַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָוְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵאוְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹקָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁרצִוִּיתָנִי"[21].

ובסוף הפרשיה בא הפסוק:

"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹןקָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁרנָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"[22].

השקיפה ממעון קדשך

בירושלמי במסכת מעשר שני[23] מובא דין מיוחד, נאמר שם שכל נוסחוידוי המעשרות יכול להיאמר בשקט, אבל את הפסוק הזה 'השקיפה ממעון קדשך' וגו', צריךלומר בקול רם:

"עד 'השקיפה' היו אומרין בקול נמוך, מכאן ואילךהיו אומרין בקול גבוה".

בעקבות דברי חז"ל אלה אנו נדרשיםלברר מה מיוחד כל כך דווקא בפסוק זה. חז"ל אומרים[24] שבכל מקום שנאמרה בו 'השקפה'- זה לרעה, כך לגבי השקפת המלאכים על סדום, וכך לגבי השקפת אם סיסרא מבעד לחלון,ועוד. המקום היחיד שבו מוזכרת השקפה חיובית הוא בפסוק שלנו "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹןקָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל".

לארץ ישראל יש תכונה מיוחדת, היא מהפכת הכוללטוב, היא משנה את כל נקודת ה'השקפה', ולכן היא נקראת 'ארץ זבת חלב ודבש'.

ארץ זבת חלב ודבש

חלב ודבש, הם מאכל ומשקה שמצד הדין היואמורים להיאסר, שכן "כל היוצא מן הטמא - טמא"[25]. החלב נעשה מדם עכור[26]. וכי מותר לשתות דם, הלואנאמר: "וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ"[27], אז איך אנחנו שותים חלב שבמקורוהיה דם? אותו הקושי קיים גם בנוגע לדבש[28], הלוא הדבש בא מן הדבורה שהיאשרץ העוף? ואמנם ניתן לתרץ בנוגע לדבש שכל מה שאנחנו אומרים "היוצא מן הטמא -טמא", זה רק כשהדבורה מפרישה את זה ממש מגופה, אבל כיוון שהדבש רק מעובד בפי הדבורהוהיא לא בולעת אותו, אז הוא נשאר טהור[29], על כל פנים ישנה תשובה נפלאהשל הרב זלמן סורוצקין[30] בשם המהר"ם שפירא[31], וזו לשונו:

"וכאן מקוםאתי להזכיר מה ששמעתי מפי קדוש, הגאון החסיד מרן ר' מאיר שפירא זצ"לאב"ד ור"מ דלובלין, שחלב בא מדם, כאומרם ז"ל דם נעכר ונעשה חלבוכאבר מן החי הוא, וכן דבש דבורים הלוא הוא יוצא משרץ העוף, אלא שהתורה התירתו ולאעוד אלא שטבע הדבש להפוך את רגלי הדבורים המעורבים בו... לדבש. והוא הדבר בארץ הקודש,שהיא מסוגלת להפוך רשעים לצדיקים (אלא שהבחירה היא ביד האדם...), וכאמרם ז"ל:כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק (כתובות קי), ורמזה תורה דבר זה בהתוארשנתנה לארץ ישראל 'ארץ זבת חלב ודבש', דברים שנתהפכו מאיסור להיתר... הרי שישבתואר זה גם סוד רוחני". 

נפלא! יש כח בארץ ישראל להפוך את החלב ואתהדבש לטובה.

עוצמת החייםשמתגלה בארץ ישראל

המשנה במסכת מעשר שני[32] מבארת את נוסח וידוי המעשרות,וזו לשונה:

"'לא אכלתי באוניממנו' - הא אם אכלו באנינה, אינו יכול להתודות.

'ולא בערתי ממנו בטמא'- הא אם הפרישו בטומאה, אינו יכול להתודות.

'ולא נתתי ממנו למת'- לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת ולא נתתיו לאוננים אחרים.

'שמעתי בקול ה' אלקי'- הבאתיו לבית הבחירה.

'עשיתי ככל אשר צויתני'- שמחתי ושמחתי בו.

'השקיפה ממעון קדשךמן השמים' - עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו,

'השקיפה ממעון קדשךמן השמים וברך את עמך את ישראל' - בבנים ובבנות.

'ואת האדמה אשר נתתהלנו' - בטל ובמטר ובולדות בהמה.

'כאשר נשבעת לאבותינוארץ זבת חלב ודבש' - כדי שתתן טעם בפירות".

אנחנו עומדים לפני ריבונו של עולם בתפילהומבקשים: עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו. בתפילה זו אנו מתפללים עלבנינו ובנותינו, על אדמת חיינו, על ולד הבהמה ועל טעם הפירות. מרן הרב קוק בספרו"עין איה"[33] עומד על היחס המיוחד שבין עםישראל לארצו, כפי שעולה מנוסח הוידוי, ואלו דבריו:

"הברכה השייכהאל כלל האומה, שתהיה מתיחשת ברכת ה' לעמו, הוא שיתן מרוחו על הבנים והבנות שיהיו נאמניםלעמם, שישימו ישעם וחפצם לטובת כלל עמם, בחומריותו ורוחניותו".

אנחנו מתפללים שנזכה בילדים שלא יהיוצדיקים פרטיים, אנחנו מבקשים ילדים כלל ישראליים, ילדים שמוכנים למסור את נפשםלמען עם ישראל, ילדים עם עוז ותעצומות, עם אמונה ונחישות, ועם חוצפה גדולה שמבטאתאת גילוי הכוחות השלמים של האומה.

"וזאת היא ברכהשצריכה להיות ממעון קדשו מן השמים, שיהיו הבנים והבנות נתונים לעם ישראל, ולא ירעובשדות אחרים לנטור כרמי זרים ולא כרם ה' בית ישראל. גם לא יהיו שקועים רק בטובתם והנאתםהפרטית, מבלי הבט אל הטוב היוצא אל הכלל, לרוממו לקדשו לכבדו ולשגבו".

אנו מתפללים שילדים אלה יהיו גם קשורים אלהקודש ולא יהיו חשופים לכל מיני תרבויות. לאחר מכן אנו מבקשים על טל ומטר וולדותבהמה. כשנמצאים בארץ ישראל יש שמחה, וכשיש שמחה הכול פורץ, הארץ נותנת את פירותיה,הבהמות פרות ורבות, וכל המציאות הולכת ומתפתחת בהרמוניה שלמה.

אומרים שתנובת החלב הממוצעת של הפרההישראלית היא הגבוהה בעולם - אחד עשרה אלף ליטר בשנה, כפול מתנובות החלב שלהמדינות המפותחות באירופה! בארץ ישראל ישנה חקלאות ענפה, מבחר הפירות והירקותשגדלים בארץ, איכותם ורמת היבול שלהם מהווים אתגר לארצות רבות בעולם. אספקת הירקותלשוק המקומי מתקיימת במשך כל ימות השנה, ומרבית הפירות זמינים חודשים רבים מעברלעונה. להישגים המופלאים האלה אין אח ורע בכל העולם.

ככל שעם ישראל שלם יותר כך ארץ ישראלנותנת פירותיה בעין יפה יותר, וככל שעם ישראל גדל תנובת החלב של הפרה הישראליתגדל. הכול הופך להיות עוצמתי יותר, כי רוח ה' מופיעה עלינו והמציאות הופכת להיותיותר ויותר שלמה.

נוסח הוידוי מסתיים במילים "כַּאֲשֶׁרנִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" וחז"ל מבארים:"כדי שתתן טעם בפירות". בירושלמי[34] מובא שדברים מתוקים מרגיליםאת הלשון לדברי תורה, "קודם לארבעים שנה עד שלא גלו ישראל לבבל נטעו תמרים בבבלעל ידי שיהו להוטים אחר מתיקה שהיא מרגלת הלשון לתורה". לא רק היבול בארץישראל משתבח, גם התורה מתחדשת.

הגמרא[35] מספרת על רבי זירא, שכשעלהלארץ ישראל, צם מאה תעניות, כדי לשכוח את תלמודה של בבל, כי זו תורה ששייכתלמחשכים, "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם"[36]. בארץ ישראל אנחנו נפגשים עם המימדהאלקי, ועוצמות החיים הולכות ומתגלות בכל המרחבים. אין שום פרופורציה בין כמותזוכי 'פרס הנובל' שבקרב האומות ובין כמות הזוכים היהודים[37]. החכמה מתפרצת, כך המציאותבנוגע לדברי חולין, על אחת כמה וכמה בדברי תורה. התורה מתגלה בעם ישראל בעוצמה רבה,הרבה יותר ממה שהיה בעבר, יש יותר ויותר תלמידי חכמים ולומדי תורה, ו"אוירא דארץישראל מחכים"[38].

ישראל מנשאים אתשמו יתברך וה' מנשא אותם

לאחר פרשיית וידוי המעשרות באים פסוקיחתימה:

"הַיּוֹם הַזֶּהה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּוְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹםלִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיווְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁרדִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִםאֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָכַּאֲשֶׁר דִּבֵּר"[39].

פרשיות הביכורים ווידוי המעשרות נחתמותבתיאור של ההרמוניה שבין עם ישראל לבין הקב"ה. כשישראל מקיימים את מצוות ה'הם מנשאים את ה' ומגדלים את שמו בעולם, אין קידוש השם גדול מזה.

הנביא ישעיה אומר: "אַתֶּם עֵדַי נְאֻםה'"[40],וחז"ל[41]דורשים: "תני רבי שמעון בן יוחי: אם 'אתם עדי נאם ה'', אני אל, ואם אין אתם עדיי,כביכול אין אני ה'". במרתפים הארורים של השואה אי אפשר לומר שהיינו עדים שלהקב"ה, שם היינו מסכנים ואומללים, העולם לא יכול היה לראות שם את ריבונו שלעולם. היום אנחנו רואים את ריבונו של עולם, היום אפילו גוי מבין את זה, לכן כשכתבגוי שואל את אחד מאנשי הזרוע הצבאית של החמאס בעזה, איך קורה שהם יורים אלפי טיליםולא פוגעים, אז החמאסניק המנוול הזה עונה: אנחנו יודעים לכוון, יש לנו אמצעיםמשוכללים מאוד, אבל מה נעשה שיש אלקים בעולם, והוא שומר על היהודים ומסיט את כלהטילים הצידה?

שמעתי היום שיושב ראש הרשות הפלסטינית,הארכי רוצח מרמאללה ומכחיש השואה הגדול, מחמוד עבאס המכונה אבו מאזן, אמר לארכירוצח מעזה אסמאעיל הניה: אתם מתפארים שניצחתם? זרקתם למעלה מארבעת אלפים וחמש מאותרקטות ויש רק ארבעה הרוגים ישראלים. איזה מין ניצחון זה?

כשעם ישראל מתגלה במלוא עוצמתו, גם הגוי קולטאת זה. כשאנחנו מאמירים את הקב"ה ועושים אותו חטיבה אחת בעולם, אז גם הקב"המאמיר אותנו ועושה אותנו חטיבה אחת בעולם.

תורת ארץ ישראל

מכאן אנחנו מגיעים להופעה השלישית שלהביטוי 'ארץ זבת חלב ודבש' בפרשיה העוסקת בציווי המיוחד על כתיבת התורה על האבנים.

"וַיְצַו מֹשֶׁהוְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִימְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶלהָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּאֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָלְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָבוּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ"[42].

כאן מתחדדת יותר ההבנה שבארץ ישראל, גם התורהמתגלה במלוא עוצמתה, חוסנה ותפארתה.

הפרשיה הבאה היא פרשיה מרכזית מאוד בפרשה,פרשיית הברכות והקללות. גם בפרשיה זו אנחנו פוגשים את השמחה כתנאי יסודי המשמשמפתח לקבלת שפע הברכה, "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָהוּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל"[43].