ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מיגו לאפטורי משבועתא ;">

בית מדרש גמרא בבא מציעא Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (42 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (42 ד')

ג' כסלו התשע"ה

מיגו לאפטורי משבועתא

שיעור כללי



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

פתיחה
נעסוק היום בסוגיית מיגו לאפטורי משבועה.

נחלקו הראשונים בשאלה האם מיגו מועיל לפטור אדם משבועה.
הגמרא בבא מציעא 1 חוקרת מדוע אדם שמודה במקצת מחויב שבועה, וכך אומרת הגמרא :" מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע - חזקה, אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכוליה בעי דנכפריה, והא דלא כפריה - משום דאין אדם מעיז פניו, והאי בכוליה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי - אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה, סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה. ואמר רחמנא: רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה...."
כלומר שאלת הגמרא, לפי דעת התוספות, מדוע ישבע המודה במקצת הרי יש לו מיגו שיכל לכפור הכל ואם הודה במקצת סימן שהוא דובר אמת, והגמרא משיבה שאין כאן מיגו כיון שאינו מעיז לכפור הכל, כך הבינו התוספות את מהלך הגמרא. משמע מדבריהם שאם אכן היה מיגו היה נפטר אף מהשבועה אלא שאין כאן מיגו מכיון שאדם לא מעיז לכפור הכל.

דעת הר"י מיגש – "לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה"
הר"י מיגש בפרק "כל הנשבעין", אומר שלא אומרים מיגו לפטור משבועה. כדי לפטור מממון מיגו מועיל אך אינו מועיל כדי לפטור משבועה.
ומביא הר"י מיגש ג' ראיות לדבריו:
א' . מדין שבועת השומרים, שכן שומר (חינם, שכר) שאומר שהפקדון שהיה אצלו אבד באונס צריך להישבע שבועת השומרים. וקשה שכן לכאורה יש לו מיגו שיכל לומר החזרתיו לך ומדוע המיגו אינו מועיל לפטרו מהשבועה? מכאן רואים כי לא אומרים מיגו לפטור משבועה.
ב' . ראיה נוספת משבועת מודה במקצת שכן לכאורה יש לנתבע מיגו שיכל לכפור הכל אך בכל זאת חייב שבועה כי מיגו אינו פוטר משבועה.
ג' . ראיה משבועת עד אחד, שכן יש לו מיגו שיכל לא להכחיש את העד אלא לטעון החזרתי והיה נפטר משבועה אם כן כעת שטוען להכחיש את העד יש לו מיגו וצריך להפטר מהשבועה. שוב ראיה שלא אומרים מיגו כדי לפטור אדם משבועה.

אם כן, בשלושת המקרים שהתורה חייבה שבועה למרות שיש לנתבע מיגו בכל זאת מחויב שבועה ומכאן ראיה שלא אומרים מיגו לפטרו מהשבועה. מכאן מסיק הר"י מיגש שמי שתובע את חברו לדין ואומר לו היינו שותפים והיה הסכמה בינינו שנחלק את השותפות וכעת ברצוני שתשבע לי שלא לקחת יותר מחלקך, והלה משיב שלא לקח דבר שאינו שלו ואינו חפץ להישבע, הדין שאף אם אין עדים שהיו השותפים מחויב להישבע (כאשר מודה שהיה שותף) אף שיש לו מיגו שיכל לומר שכלל לא היה שותף שלו, כיון שמיגו אינו פוטר משבועה.

דעת הרא"ש

הרא"ש חולק על דברי הר"י מיגש ואומר שכיון שמיגו כוחו מדאורייתא מאי נפקא מינה אם הטוען מיגו רוצה להיפטר מממון או משבועה, ואם מיגו מועיל לפטור מממון מדוע שלא יפטור גם משבועה?

הרא"ש דוחה את הראיות שהביא הר"י מיגש ואומר שהטעם שאין מיגו מועיל בשבועת השומרים הוא מכיון שזה מיגו דהעזה, שכן המפקיד אינו יודע מה קרה וע"כ קל יותר לשומר לטעון "נאנסו" מאשר לטעון שהחזירו שכן בטענה זו המפקיד מכיר בשקרו.
וכן במודה במקצת הרי זה מיגו דהעזה, כפי שהגמרא (בבא מציעא) אמרה שאין אדם מעיז לכפור הכל.
ואילו לגבי עד אחד טוען הרא"ש שאינו יודע איזה מיגו יש, אך קשה שכן לעיל הבאנו מיגו.

אם כן הרא"ש מבאר שמיגו טוב פוטר אף משבועה אך מיגו דהעזה לא אמרינן.

קושיה על דברי הרא"ש
קשה על דברי הרא"ש, שכן מצינו שאמרינן אף מיגו דהעזה. כגון במסכת בבא בתרא 2 שמסופר כי עיזים אכלו שעורים של אדם אחד והלה תפס עיזים אלו וטען שבעל העיזיים חייב לשלם לו את הנזק של השעורים שנאכלו, הדין הוא שנאמן לטעון שאכלו את השעורים במיגו שיכל לטעון שהעיזים הללו שלו, ונאמן בטענת נזק עד שווי העיזים כיון שיש לו מיגו שיכל להגיד שקניתי את העיזים. והרי מיגו זה הוא מיגו דהעזה, שכן אף אחד אינו יודע אם אכלו וכמה אכלו מלבדו וע"כ זו טענה קלה, אך לטעון שקנה את העיזים הרי זו טענה של העזה שכן בעל העיזים מכיר בשקרו. מסוגיא זו רואים שנאמן וממילא שאמרינן מיגו דהעזה.
אם כן, אם אומרים מיגו דהעזה מדוע שמיגו זה לא יפטור משבועה.

תירוצי הקצות
קצות החושן 3 מבאר שיש לחלק בין ממון לשבועה. מיגו דהעזה לפטור מממון אמרינן, מדוע? כיון שבממון אם חושדים אנו שהאדם בא לגנוב אם כן בשביל לגנוב גם יעיז לשקר. (ומביא זאת בשם הרשב"א) על כן במקרה של העיזים שבא להוציא כסף מחברו וחושדים אנו שמא חפץ להוציא כסף בחינם, אם כן הוא חשוד להוציא ממון וממילא גם יעיז לשקר וע"כ נאמן במיגו, שכן חשיד אממונא חשיד אשבועתא (כפי שפסק השו"ע). לעומת זאת, כדי לפטור משבועה לא מועיל מיגו, שכן מתי משביעים אדם? כאשר חושדים שאינו רוצה לגנוב אלא משתמט זמנית מן התשלום שמחויב בו וכדומה. אם כן, אין זה אדם שמוכן לשקר ולהעיז אלא רק חפץ להשתמט וע"כ אין לו מיגו שכן אדם כזה לא היה מעיז פניו כדי להיפטר.

סברה זו אינה מסתדרת עם דברי הרא"ש, שכן מצינו שהרא"ש אומר שגם מי שחשוד אממונא משביעים אותו, וממילא רואים שלדעת הרא"ש משביעים גם אדם שחוששים שהוא שקרן אם כן המיגו צריך להועיל לו שכן אדם שבאים להשביע אותו יתכן ואף היה מוכן לשקר לשם הצדקת טענותיו.

הקצות מביא תירוץ נוסף והוא שיש מדרגות בהעזה, יש מיגו דהעזה שבטענה החצופה ירוויח אותו סכום שמרוויח בטענה הנוכחית, ויש מיגו שרוצה להרוויח סכום גדול יותר על ידי הטענה החצופה ממה שהיה מרוויח על ידי הטענה הקלה יותר. למשל, במיגו של מודה במקצת על ידי המיגו הוא רוצה להרוויח יותר ממה שמרוויח בטענה הנוכחית, ולהיפטר מכל שאר הסכום זהו מיגו שקשה לטעון שכן אדם אינו מעיז לכפור את כל הסכום.אך במקרה של "הנהי עיזי דאכלו חושלא" על ידי המיגו אינו חפץ להרוויח יותר כי אם רק את מה שיכל להרוויח על ידי הטענה החצופה יותר, וע"כ במיגו דהעזה שמרוויח את אותו סכום אמרינן אך מיגו דהעזה שמרוויח יותר מהטענה הנוכחית לא אמרינן.
על פי הסבר זה מובן מדוע לא אמרינן מיגו במודה במקצת, אך עדיין קשה משבועת השומרים הרי בשתי הטענות בא להרוויח את אותו סכום, שכן בין אם טוען החזרתי ובין אם טוען נאנסו יפטר מכל הסכום.

על כן נראה שצריך להעמיק יותר בהבדל בין המקרים ולומר כי יש חילוק בין אם אדם בא להוציא ממון מהשני או להחזיק ממון אצלו. כאשר האדם בא להוציא ממון מאחר המיגו טוב כיון שהוא מעיז להוציא ממון ממילא יעיז גם כן להכחיש הבעלים, אבל כאשר אינו בא להוציא ממון על ידי המיגו אין בכך העזה גדולה וע"כ אין לו מיגו שהיה מעיז לכפור הכל.

שיטת הרמב"ם כשיטת הר"י מיגש
נבאר את הדברים יותר על ידי עמידה על נקודת המחלוקת בין הר"י מיגש ובין הרא"ש.

ראשית, נראה כי הר"י מיגש אינו היחיד שאומר שמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן שכן כך גם דעת הרמב"ם. הרמב"ם כותב 4 :" אחד המפקיד או המשאיל או המשכיר את חבירו בעדים או שלא בעדים דין אחד יש להן כיון שהודה זה מפי עצמו ששמר לו או ששאל ממנו הרי זה נשבע שבועת השומרין שאין אומרים מיגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מלשלם ".

וכן מצינו בהלכות מלווה ולווה 5 :" אבל אם היו שם עדים שחפץ זה משכון בידו ולא ידעו על כמה וכמה אינו יכול ליטול אלא בשבועה והואיל ואין שם עדים ויכול לומר שלי הוא נאמן לומר יש לי עליו כך וכך בשבועה עצמה שהיה נשבע אם היו שם עדים שהוא משכון שאין אומרין מגו לפטרו משבועה אלא לפטרו מממון שלא יחזיר המשכון עד שיטול מה שטען".

אם כן, רואים מדברי הרמב"ם שסובר כדברי הר"י מיגש שמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, וכן משמע בשו"ע במקומות שונים.

מדוע מיגו רגיל אינו מועיל לפטור משבועה
אך עלינו להבין את סברת הר"י מיגש והרמב"ם, שכן ההוכחות שהביא הר"י מיגש הם מקרים של מיגו דהעזה וע"כ אינו פוטר משבועה (כפי שראינו לעיל) אך לכאורה במיגו רגיל יועיל לפטור אף משבועה. (וכן משמע בגמרא אצלנו שאם לא היה זה מיגו דהעזה היה פוטר, כפי שראינו על פי הבנת התוספות).

מיגו אינו מועיל בחשש שהטוען מדמה
הר"ן בשבועות, מבאר 6 שהטעם שבשבועת השומרים אין השומר נאמן בטענת נאנסו במיגו שהחזרתי הוא מכיון שסובר שנאנסו. כלומר, אין השומר חפץ לרמות אלא מדמה בדעתו שאכן היה אונס, אף שבמציאות יכל להציל. מיגו מועיל כדי לאמת את טענת הנתבע, אך במקרה הזה שהטוען סבור שהוא טוען אמת ואנו מאמינים שהוא סבור שהיה אונס, אך אנו חוששים שמא מדמה בדבר ובאמת לא היה אונס, וע"כ לא יועיל מיגו לחזק טענתו כי הספק אינו האם השומר דובר אמת אלא האם זו הייתה המציאות או שהשומר מדמה שכך היה.

נביא דוגמא נוספת, אישה שבאה מהמלחמה ואומרת שבעלה מת, אם יודעים שהייתה מלחמה ללא עדותה אינה נאמנת, אף שבדרך כלל אישה נאמנת לומר שבעלה מת, כיון שחוששים שמא מדמה שבעלה מת ובאמת רק נפצע וכדומה. אם לא היה ידוע שיש מלחמה והיא אמרה לנו שיש מלחמה וכן אמרה שבעלה מת עדיין אינה נאמנת אף שיש לה מיגו (שיכלה להגיד שאין מלחמה ובמקרה כזה נאמנת לומר שמת בעלה, רק במלחמה שיש הרבה פצועים ודם וכדומה חוששים שהיא מדמה פציעה למיתה) והטעם לכך משום שחוששים שמא היא מדמה שמת, כלומר אנו מאמינים שהיא סבורה שבעלה מת אך חוששים שמא היא מדמה שמת, ובמציאות חי הוא.

דוגמא נוספת מהמקרה בטלית שאחד אומר כולה שלי ואחד אומר חציה שלי, שואלים התוספות למה אין הטוען שחציה שלו נאמן במיגו שיכל לטעון כולה שלי (ולהרוויח את חצי הטלית)? יש ראשונים שמתרצים על פי היסוד שהבאנו שאכן אנו מאמינים שסבור שחצי מהטלית שלו שכן מדמה שהגביה יחד עם חברו וע"כ מיגו לא יעזור כיון שהוא מדמה.

וכן מצינו כי יש מחלוקת בברי ושמא מי עדיף יש מי שאומר ברי ושמא ברי עדיף, ושואלים לשיטה זו מדוע אין לשמא מיגו שיכל לטעון ברי? ומשיבים אכן אנו מאמינים לשמא שהוא אינו יודע וממילא מיגו לא יועיל לו שכן אנו כבר מאמינים שהוא אינו יודע בוודאות, והמיגו רק יחזק את העובדה שהוא אינו יודע אך אין זה מועיל לבירור בעלות הממון.

העולה מהאמור, שמיגו אינו מועיל לחזק טענה שיש בה חשש שהטוען מיגו מדמה בדבר, אלא רק כאשר הטענה בפני עצמה טענה וודאית ואנו חוששים שמא משקר אז המיגו מוודא לנו שמדבר אמת.

מחלוקת הר"י מיגש והרא"ש
אם כן, הר"י מיגש מבין שכאשר משביעים אדם בבי"ד טעם השבועה אינו משום שחוששים שהוא משקר, אלא מפני שחוששים שהוא מדמה, ע"כ משביעים אותו בכדי לברר האם הוא אכן בטוח בטענתו, ואם יש לטוען ספק בטענתו יפרוש מחמת השבועה. וזהו הטעם בטענת שומרים בנאנסו מיגו דהחזרתי לך, שאינו נאמן כיון שחוששים שהוא מדמה שנאנסו, וע"כ משביעים אותו 7 . הר"י מיגש הרחיב סברא זו גם לשבועת מודה במקצת ועד אחד. מכיוון שמטרת השבועה היא לברר האם הנתבע מדמה או לא על כן אי אפשר לומר שהמיגו יפטור משבועה כיון שהמיגו אינו מועיל לברר לי האם הוא מדמה אלא רק מחזק את טענתו הנוכחית (ובה אנו חוששים שמדמה).

הרא"ש חולק בנקודה זו שכן סובר שכאשר אדם מודה במקצת אינו מדמה אלא סימן שהוא רוצה לגנוב וכיון שחפץ לגנוב יש לו מיגו שיכל לטעון שאינו חייב כלום אך אינו מעיז לטעון זאת, וע"כ משביעים אותו, כדי שיפרוש מהגניבה שכן "חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא" ויפרוש מגנבתו מחמת השבועה.

הבנת הגמרא על פי הר"י מיגש
ראינו לעיל את פירוש התוספות לשאלת הגמרא, התוספות הבינו שששאלת הגמרא היא מדוע ישבע המודה במקצת הרי יש לו מיגו שיכל לכפור הכל ואם הודה במקצת סימן שהוא דובר אמת, והגמרא משיבה שאין כאן מיגו כיון שאינו מעיז לכפור הכל.
אך רש"י לא מבאר כדברי התוספות, וביאורו שכיון שהמודה במקצת משתמט על כן אינו חשוד שמנסה לגנוב ממון וע"כ ניתן להשביעו. על פי דברי רש"י נבאר את דברי הר"י מיגש.
יש לעיין במקרה של מודה במקצת, האם הוא חשוד שמנסה לגנוב? אם הוא חשוד, אי אפשר להשביעו שכן חשוד אממונא חשיד אשבועתא, ואם איננו חושדים בו שמנסה לגנוב מדוע צריך להשביעו? וזו שאלת הגמרא מה טעם השבועה ממה נפשך אין צורך להשביעו או מכיוון שוודאי שישקר או מכיוון שהוא צריך להיות נאמן. מתרצת הגמרא שאיננו חושדים שהוא משקר אלא סבורים שמא הוא משתמט וע"כ אפשר להשביעו שכן אינו חשוד על הממון אך עדיין נאמנותו מסופקת לבי"ד. אפשר לומר שכך מבין הר"י מיגש כל מקרה של מחויב שבועה בבי"ד שאינו חשוד אממון וממילא אין לו מיגו שהיה משקר (כיון שאינו חפץ לגנוב), ע"כ משביעים אותו כדי לברר את טענתו.

כפי שראינו הרא"ש חולק, שכן הרא"ש סובר שחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא, וע"כ אם יש לו מיגו יהיה נאמן כיון שהמיגו מברר שאינו משקר, אך מיגו דהעזה לא אמרינן כיון שלא היה מעיז לטעון טענה זו, אבל בסתם מיגו יהיה נאמן אף לפטרו משבועה.

כל האמור מצד המיגו, שניתן להבין בשיטת הר"י מיגש שלא מועיל מיגו במקום שמחייבים שבועה כיון שהשבועה באה לברר שהוא אינו מדמה ואילו לשיטת הרא"ש יש מיגו במקום שמחייבים שבועה, כיון שאין אנו מניחים שמדמה אלא רוצה הוא להיפטר מחיובו, ולדעתו אין השבועה בירור אלא חיוב תשלום כאמור בשיעור הקודם וכשם שמיגו פוטר מתשלום ממון כך פוטר משבועה.

הבנת המחלוקת באופן נוסף
ניתן לבאר את מחלוקתם גם בדרך נוספת לא מצד המיגו כי אם מצד השבועה, וזאת על פי המחלוקת של הרא"ש (והמהר"ם) עם הרמב"ן בגדר חיוב השבועה.

בסוגיית עד המסייע ראינו כי יש מחלוקת בין הרא"ש והמהר"ם מרוטנבו"ק מצד אחד עם הרמב"ן מאידך בגדר השבועה, ראינו כי נחלקו בשאלה האם השבועה היא חיוב של בירור, או חיוב תשלום. כלומר, השבועה אינה מבררת אלא היא סוג של תשלום לא בכסף אלא בשבועה.

על פי הנ"ל נוכל לומר כי הר"י מיגש מבין כי תפקיד השבועה היא לברר (כשיטת הרמב"ן), על כן אם אדם מגיע בטענת מיגו אין זה בירור גמור. שכן הסברא של מיגו היא שהיתה לו טענה טובה יותר אם חפץ היה לשקר, אך עדיין מסופקים אנו שמא כלל לא עלה בדעתו לטעון טענה זו, וממילא המיגו יוצר ספק שמא פטור לכן אי אפשר לחייבו. זהו גם הטעם שלא אמרינן מיגו להוציא שכן המיגו יוצר ספק אך אין זו ראיה מספקת להוציא ממון. יוצא כי המיגו יוצר ספק אך אינו מברר בוודאות את הטענה.
ע"כ וודאי שאין מיגו פוטר משבועה כיוון ששבועה היא ראיה ברורה והמיגו אינה אלא ראית ספק.

אך הרא"ש סובר שתפקיד השבועה אינו בירור, אלא הנתבע מחויב להישבע כיון שיש כנגדו תביעה חזקה אמנם תביעה זו איננה חזקה מספיק לחייבו ממון אך עדיין זו טענה חזקה, ע"כ מתחייב שבועה והשבועה היא תשובה חזקה לתביעה שיש כנגדו, כאשר יש לו מיגו על ידי המיגו נחלשת עצמת התביעה כלפיו ונוצר ספק בטענת התביעה ואי אפשר לחייבו ואין צורך בשבועה.

לסיכום, ראינו שתי אפשרויות להבין את מחלוקת הרא"ש והר"י מיגש בענין "האם אמרינן מיגו לאפטורי משבועה". ניתן לומר כי מחלוקתם תלויה במחלוקתם בעניין האם "חשיד אממונא חשיד אשבועתא". עוד ניתן לפרש כי מחלוקת זו תלויה במחלוקת הראשונים בתפקיד השבועה, האם השבועה נועדה לברר את הטענות או להשיב על התביעה שכנגדו.

מקורות:
ב"מ ג'. "אמר רבה מפני מה אמרה תורה וכו'"
רא"ש שבועות פ"ז סימן ג'.
רמב"ם הלכות שכירות פ"ב הלכה ט'.
רמב"ם הלכות מלוה פי"ג הלכה ג'.
רמב"ם הלכות שלוחין פ"ט הלכה ד'.
שו"ע חו"מ סימן רצ"ו סעיף א'.
קצות החושן סימן פ"ב ס"ק י"ד
מרדכי ריש ב"מ.
נתיבות המשפט סימן פ"ד כללי מיגו באורים סימן כ"א.
ר"ן שבועות דף כ"ו ד"ה "ירושלמי... וגרסינן בגמרא וכו'.




^ 1.תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ג עמוד א

^ 2.ל"ו.
^ 3.סימן פ"ב ס"ק י"ד
^ 4.רמב"ם הלכות שכירות פרק ב
^ 5.רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק יג
^ 6.הר"ן מבאר זאת בדברי הרא"ש, אך אנו ניקח את היסוד להבנת דברי הר"י מיגש.
^ 7.כפי שראינו לעיל בהסבר הר"ן בדברי הרא"ש בשבועות.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il