ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכות דעות
- רמב"ם יומי – הלכות דעות – מפעל משנה תורה
פֶּרֶק שִׁשִּׁיבין אדם לחברו | הקדמה - פרק זה עוסק בסדר החברתי: "מטרת כלל התורה שני דברים: והם תיקון הנפש ותיקון הגוף... תיקון הגוף הרי יהיה בתקינות מצבי עסקיהם זה עם זה. ועניין זה יהיה שלם בשני דברים. האחד, סילוק העושק מביניהם, והוא שלא יהא כל אחד מבני אדם רשאי לעסוק כחפצו ועד היכן שתגיע יכולתו, אלא ייכפף למה שיש בו תועלת הכלל. והשני, להקנות לכל אחד מבני אדם מידות מועילות בחברוּת, כדי שיהיו ענייני המדינה תקינים" (מו"נ ג,כז). |
השפעה סביבתית | |
א1 דֶּרֶךְ בְּרִיָּתוֹ שֶׁלָּאָדָם לִהְיוֹת נִמְשָׁךְ בְּדֵעוֹתָיו וּבְמַעֲשָׂיו אַחַר רֵעָיו וַחֲבֵרָיו, וְנוֹהֵג בְּמִנְהַג אַנְשֵׁי מְדִינָתוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִתְחַבֵּר לַצַּדִּיקִים וְלֵישֵׁב אֵצֶל הַחֲכָמִים תָּמִיד, כְּדֵי שֶׁיִּלְמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם, וְיִתְרַחֵק מִן הָרְשָׁעִים הַהוֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר: "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם, וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ" (משלי יג,כ), וְאוֹמֵר: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים..." (תהילים א,א). | א1 דֶּרֶךְ בְּרִיָּתוֹ - האדם הוא יצור חברתי המושפע מסביבתו. מְדִינָתוֹ - עירו. רֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ - המתרועע עם הטיפשים נעשה רע כמותם. וְאוֹמֵר: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב", משום שלא הלך בעצת רשעים, ניצול מן הישיבה עם החוטאים והליצנים. |
א2 וְכֵן אִם הָיָה בִּמְדִינָה שֶׁמִּנְהֲגוֹתֶיהָ רָעִים, וְאֵין אֲנָשֶׁיהָ הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה - יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֲנָשָׁיו צַדִּיקִים וְנוֹהֲגִים בְּדֶרֶךְ טוֹבִים. וְאִם הָיוּ כָּל הַמְּדִינוֹת שֶׁהוּא יוֹדְעָם וְשׁוֹמֵעַ שְׁמוּעָתָן נוֹהֲגִים בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה, כְּמוֹ זְמַנֵּנוּ זֶה, אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ לִמְדִינָה שֶׁמִּנְהֲגוֹתֶיהָ טוֹבִים, מִפְּנֵי הַגְּיָסוֹת אוֹ מִפְּנֵי הַחֹלִי - יֵשֵׁב לְבַדּוֹ יְחִידִי, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם" (איכה ג,כח). וְאִם הָיוּ רָעִים וְחַטָּאִים, שֶׁאֵין מַנִּיחִים אוֹתוֹ לֵישֵׁב בַּמְּדִינָה, אֶלָּא אִם כֵּן נִתְעָרֵב עִמָּהֶם וְנוֹהֵג בְּמִנְהָגָם הָרַע - יֵצֵא לַמְּעָרוֹת וְלַחֲוָחִים וְלַמִּדְבָּרוֹת, וְאַל יַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדֶרֶךְ חַטָּאִים, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים..." (ירמיה ט,א). | א2 כְּמוֹ זְמַנֵּנוּ זֶה - וכמו זמננו זה, כשאינו יכול להתמודד עם הרשע. גְּיָסוֹת - צבא ומלחמות. וְיִדֹּם - יהא דומם. חֲוָחִים - מקום קוצים. ואפשר שהכוונה למערות בין סלעים (דעת מקרא לשמואל א יג,ו). כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים [שיהיה לי למקום לינה] וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם, כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת [חבורת] בֹּגְדִים [בה']". |
הידבקות בחכמים | |
ב מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִדָּבֵק בַּחֲכָמִים כְּדֵי לִלְמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבוֹ תִדְבָּק" (דברים י,כ); וְכִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְהִדָּבֵק בַּשְּׁכִינָה? אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ: הִדָּבֵק בַּחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חֲכָמִים, וְיַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חֲכָמִים, וְלֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְלַעֲשׂוֹת פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, וּלְהִתְחַבֵּר לָהֶן בְּכָל מִינֵי חִבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְדָבְקָה בוֹ" (שם יא,כב; ל,כ; יהושע כב,ה). וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ: וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם וְשׁוֹתֶה בְּצָמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם. | ב שֶׁיִּשָּׂא בַּת... לְתַלְמִיד חֲכָמִים - ועל התועלות בזה הרחיב רבנו במקום אחר ואמר: "לא יישא אדם בת עם הארץ, שאם מת או גולה, בניו עמי הארץ יהיו, שאין אמן יודעת כתר התורה. ולא ישיא בתו לעם הארץ, שכל הנותן בתו לעם הארץ כמי שכפתה ונתנה לפני הארי, מכה ובועל ואין לו בושת פנים. ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויישא בת תלמיד חכמים, שאם מת או גולה, בניו תלמידי חכמים. וכן ישיא בתו לתלמיד חכמים, שאין דבר מגונה ולא מריבה בביתו שלתלמיד חכמים" (איסורי ביאה כא,לב). פְּרַקְמַטְיָא - מסחר, לסחור ברכושם כדי שירוויחו (כמו שעשה אחיו של הרמב"ם ראה תלמוד תורה ג,י וביאורנו שם) ולהשתדל לקנות מהם ולתת להם למכור ראשונים, כדי שיתפנו ללמוד וללמד (תלמוד תורה ו,י). וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם - הֱיֵה יושב לפני החכמים, אפילו על העפר, אף אם תתכסה באבק בגלל זה, ובלבד שתשמע מפיהם תורה. |
אהבת ישראל | |
ג מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לֶאֱהֹב אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל כְּגוּפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט,יח). לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁיְּסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא חָס עַל מָמוֹן עַצְמוֹ וְרוֹצֶה בִּכְבוֹד עַצְמוֹ. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ - אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. | ג וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ - חכמים למדו מפסוק זה מצוות הרבה, שכפי שאדם רוצה שייעשו לו, ראוי שיעשה כן ליהודי אחר: יבקר חולים וילווה מתים וינחם אבלים וכדומה (ראה אבל יד,א וביאורנו שם). ולאהוב משמעותו להעדיף. מִתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ - "ערך מעשיו הטובים וחכמתו למול מעשה חברו או חכמתו, כדי שייראה מכללן שהוא מכובד וחברו בזוי" (תשובה ד,ד). אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא - בגלל חומרת עוונו של מי שרגיל בדבר, "כדי להתרחק מהן ולהיזהר מהן" (תשובה ג,יד), ומשום שהעושה כן מוכיח שנפשו פגומה מאוד ואינה ראויה לחיי העולם הבא (פה"מ סנהדרין י,א). |
אהבת הגר | |
ד אַהֲבַת הַגֵּר שֶׁבָּא וְנִכְנַס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה - שְׁתֵּי מִצְווֹת עֲשֵׂה: אַחַת - מִפְּנֵי שֶׁהוּא בִּכְלַל רֵעִים; וְאַחַת - מִפְּנֵי שֶׁהוּא גֵּר, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" (דברים י,יט). צִוָּה עַל אַהֲבַת הַגֵּר כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה עַל אַהֲבַת שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָהַבְתָּ אֵת יי אֱלֹהֶיךָ" (שם ו,ה; יא,א). הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַצְמוֹ אוֹהֵב גֵּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֹהֵב גֵּר" (שם י,יח). | ד וְנִכְנַס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה - לחסות תחת השגחתו של ה' (מו"נ א,כה). הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַצְמוֹ אוֹהֵב גֵּרִים - ומצוה עלינו ללכת בדרכיו (לעיל א,ה-ו). |
איסור השנאה | |
ה כָּל הַשּׂוֹנֵא אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּלִבּוֹ - עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט,יז). וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה, לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. וְלֹא הִזְהִירָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל שִׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב; אֲבָל הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ, וְהַמְּחָרֵף אֶת חֲבֵרוֹ - אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם "לֹא תִשְׂנָא". | ה עַל שִׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב - שהיא חמורה יותר, כיוון שהיא במחשבה וברצון. מְחָרֵף - מקלל. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי - ועובר בזה על איסורים אחרים (חובל ומזיק ה,ג; סנהדרין טז,יב; כו,א). |
ז1 הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא אוֹ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה - מִצְוָה לְהַחֲזִירוֹ לְמוּטָב וּלְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא חוֹטֵא עַל עַצְמוֹ בְּמַעֲשָׂיו הָרָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט,יז). | ז1 שֶׁהוּא חוֹטֵא עַל עַצְמוֹ - להסביר לו שהוא פוגע בעצמו על ידי מעשיו הרעים (ראה תשובה ה,ב3). |
ז2 הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ, בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינוֹ בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם - צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. וִידַבֵּר לוֹ בְּנַחַת וּבְלָשׁוֹן רַכָּה, וְיוֹדִיעוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ אֶלָּא לְטוֹבָתוֹ וְלַהֲבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא: אִם קִבֵּל מִמֶּנּוּ - מוּטָב; וְאִם לָאו - יוֹכִיחַ פַּעַם שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. וְכֵן תָּמִיד חַיָּב לְהוֹכִיחַ, עַד שֶׁיַּכֵּהוּ הַחוֹטֵא וְיֹאמַר לוֹ 'אֵינִי שׁוֹמֵעַ'. וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לְמַחוֹת, וְאֵינוֹ מְמַחֶה - הוּא נִתְפָּשׂ בַּעֲווֹן אֵלּוּ כֻּלָּם, שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְמַחוֹת בָּהֶם. | ז2 בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינוֹ - כשפגע בו חברו אישית, כגון שדיבר עליו לשון הרע. שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם - 'המקום' הוא כינוי לקב"ה, שהוא מקיים את העולם (רס"ג, ספר יצירה ב,ג). וראה מו"נ (ג,לה) שכך כונו המצוות או האזהרות שהן לאדם עצמו להביאו לשלמות, משום שאינן ישירות בין אדם לחברו. שֶׁאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לְמַחוֹת - שאפשר שתתקבל תוכחתו. ואם עבר אדם בשוגג, וידוע שאם יוכיחו אותו לא יישמע לתוכחה ועלול לעשות את העברה במזיד, ואם אי אפשר לכפות עליו להימנע ממנה, אין מוכיחים אותו, "והנח להן שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" (שביתת עשור א,ז). הוּא נִתְפָּשׂ בַּעֲווֹן אֵלּוּ כֻּלָּם - יקבל את עונשם, מפני "שכל ישראל ערבין זה בזה" (שבועות יא,טז). וראה תשובתו המאלפת של רבנו במי שמוכרח ליטול על עצמו אחריות ציבורית: "ואחר שהוברר לנו המעשה אשר עושים, וידענו שיעור זה החטא, היינו חייבים להזהירם ולהודיעם מה שידענו, ולהתמיד לדבר אליהם... וידענו שאם נתרשל מלהזהירם או נתעצל מלהורותם או נתרפה מלחייבם לתקן מעשיהם ולגדור זה הפרץ, נפקיר גם אנו את עצמנו לאבדן עצום... ואז נהיה אנחנו כולנו נתפסים בעוונותיהם, ודמם יידרש מידנו, כמו שאמר יתעלה: 'והצופה כי יראה את החרב באה ולא תקע בשופר והעם לא נזהר ותבוא חרב ותקח מהם נפש, הוא בעוונו נלקח ודמו מיד הצופה אדרֹש' (יחזקאל לג,ו)" (שו"ת רמב). |
ח1 הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ תְּחִלָּה - לֹא יְדַבֵּר לוֹ קָשׁוֹת עַד שֶׁיַּכְלִימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (שם); כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: יָכוֹל אַתְּ מוֹכִיחוֹ וּפָנָיו מִשְׁתַּנּוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְאָדָם לְהַכְלִים אֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָל שֶׁכֵּן בָּרַבִּים. | ח1 תְּחִלָּה - בפעם הראשונה. לֹא יְדַבֵּר לוֹ קָשׁוֹת עַד שֶׁיַּכְלִימֶנּוּ - לא יאמר לו דברים קשים ויבייש אותו. |
ח2 אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּכְלִים אֶת חֲבֵרוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה - עָווֹן גָּדוֹל הוּא. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים - אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בְּדָבָר זֶה, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל, וְלֹא יִקְרָא לוֹ בְּשֵׁם שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ, וְלֹא יְסַפֵּר לְפָנָיו דָּבָר שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ. | ח2 הַמַּלְבִּין - המבייש. ונקרא כן, מפני שגורם לשינוי צבע פניו של המבויש (פה"מ אבות ג,יא). אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא - ראה לעיל ביאור ג. בְּשֵׁם שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ - אף אם התרגל שבני אדם מכנים אותו בשם זה (להקורא לחברו בכינויו ראה תשובה שם). וְלֹא יְסַפֵּר לְפָנָיו דָּבָר שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ - ועובר בזה גם על איסור "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה,יז). "כיצד? היה בעל תשובה, לא יאמר לו 'זכור מעשיך הראשונים'. ואם היה בן גרים, לא יאמר לו 'זכור מעשה אבותיך' " (מכירה יד,יג וביאורנו שם; וראה גם תשובה ז,ח). |
ח3 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. אֲבָל בְּדִבְרֵי שָׁמַיִם - אִם לֹא חָזַר בּוֹ בַּסֵּתֶר, מַכְלִימִין אוֹתוֹ בָּרַבִּים, וּמְפַרְסְמִין חֶטְאוֹ, וּמְחָרְפִין אוֹתוֹ בְּפָנָיו וּמְבַזִּין וּמְקַלְּלִין, עַד שֶׁיַּחֲזֹר לְמוּטָב, כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ כָּל הַנְּבִיאִים לְיִשְׂרָאֵל. | ח3 מְחָרְפִין - מקללים ומביישים. כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ כָּל הַנְּבִיאִים לְיִשְׂרָאֵל - ולזה נועדו גם הסיפורים שבתורה, כגון באנשי סדום ועמורה, "כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו, ויתרחקו מדרכם של אלה" (פה"מ אבות, הקדמה ה; מו"נ ג,נ). |
ט מִי שֶׁחָטָא עָלָיו חֲבֵרוֹ, וְלֹא רָצָה לְהוֹכִיחוֹ וְלֹא לְדַבֵּר לוֹ כְּלוּם, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה הַחוֹטֵא הֶדְיוֹט בְּיוֹתֵר אוֹ שֶׁהָיְתָה דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת, וּמָחַל לוֹ בְּלִבּוֹ, וְלֹא שְׂטָמוֹ, וְלֹא הוֹכִיחוֹ - הֲרֵי זוֹ מִדַּת חֲסִידוּת; לֹא הִקְפִּידָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל הַמַּשְׂטֵמָה. | ט הֶדְיוֹט - אדם פשוט, שחטאו אינו כה פוגע. דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת - אינו שפוי. מִדַּת חֲסִידוּת - התנהגות שיש בה רדיפה אחר הצדק והחסד יותר מהמחויב (לעיל א,ה; פה"מ אבות א,ה). מַשְׂטֵמָה - שנאה בלב. |
יתום ואלמנה | |
י1 חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בִּיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשָׁן שְׁפָלָה לִמְאֹד וְרוּחָן נְמוּכָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בַּעֲלֵי מָמוֹן. אֲפִלּוּ אַלְמָנָתוֹ שֶׁלַּמֶּלֶךְ וִיתוֹמָיו שֶׁלַּמֶּלֶךְ - מֻזְהָרִים אָנוּ עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כב,כא). | י1 אֲפִלּוּ אַלְמָנָתוֹ שֶׁלַּמֶּלֶךְ וִיתוֹמָיו שֶׁלַּמֶּלֶךְ - מפני שהממון הרב אינו יכול לכפר על הצער. |
י2 וְהֵיאַךְ נוֹהֲגִין עִמָּהֶן? לֹא יְדַבֵּר אֲלֵיהֶן אֶלָּא רַכּוֹת, וְלֹא יִנְהֹג בָּהֶן אֶלָּא מִנְהַג כָּבוֹד, וְלֹא יַכְאִיב גּוּפָם בַּעֲבוֹדָה וְלֹא לִבָּם בִּדְבָרִים, וְיָחוּס עַל מָמוֹנָם יָתֵר מִמָּמוֹן עַצְמוֹ. | י2 רַכּוֹת - בלשון רכה ונוחה. בִּדְבָרִים - במילים פוגעות. יָחוּס - ירחם. |
י3 כָּל הַמַּקְנִיטָן אוֹ הַמַּכְעִיסָן אוֹ הִכְאִיב לִבָּן אוֹ רָדָה בָּהֶן אוֹ אִבֵּד מָמוֹנָן - הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, וְכָל שֶׁכֵּן הַמַּכֶּה אוֹתָם אוֹ הַמְּקַלְּלָן. וְלָאו זֶה - אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו, הֲרֵי עָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה: "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב" (שם כב,כג). | י3 הַמַּקְנִיטָן - המציק להם. רָדָה -שיעבד אותם ביחס קשה כמו שליט ומושל. עָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה: "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים". מידה כנגד מידה, כדרכם של עונשים רבים בתורה (מו"נ ג,מא). |
י5 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁעִנָּה אוֹתָן לְצָרְכֵי עַצְמוֹ. אֲבָל עִנָּה אוֹתָן הָרָב כְּדֵי לְלַמְּדָן תּוֹרָה אוֹ אֻמָּנוּת אוֹ לְהוֹלִיכָן בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה - הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאַף עַל פִּי כֵן, לֹא יִנְהֹג בָּהֶן מִנְהַג כָּל אָדָם, אֶלָּא יַעֲשֶׂה לָהֶן הֶפְרֵשׁ, וִינַהֲלֵם בְּנַחַת וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים וְכָבוֹד, "כִּי יי יָרִיב רִיבָם" (משלי כב,כג). אֶחָד יָתוֹם מֵאָב וְאֶחָד יָתוֹם מֵאֵם. וְעַד אֵמָתַי נִקְרָאִים 'יְתוֹמִים' לְעִנְיָן זֶה? עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ צְרִיכִין לְאָדָם גָּדוֹל לְהִסָּמֵךְ לוֹ לְאָמְנָן וּלְהִטַּפֵּל בָּהֶן, אֶלָּא יִהְיֶה עוֹשֶׂה כָּל צָרְכֵי עַצְמוֹ לְעַצְמוֹ כִּשְׁאָר כָּל הַגְּדוֹלִים. | י5 כְּדֵי לְלַמְּדָן תּוֹרָה - "ומכה אותן המלמד להטיל עליהן אימה [יראה ורצינות], ואינו מכה אותן מכת אויב, מוסר אכזרי" (תלמוד תורה ב,ב; וראה גם רוצח ה,ו). אֻמָּנוּת - מקצוע. הֶפְרֵשׁ - הבדל. לְהִסָּמֵךְ לוֹ - להישען עליו ולהיעזר בו. לְאָמְנָן - לגדל אותם. לְהִטַּפֵּל - לטפל ולהתעסק. |
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה - ספר המדע.
שיתוף פעולה בין אתר ישיבה ומפעל משנה תורה
מפעל משנה תורה
http://www.mishnetorah.co.il
[email protected]
077-4167003
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל, הרב רועי דובקין
(c) כל הזכויות שמורות.
רמב"ם יומי – הלכות דעות – מפעל משנה תורה (7)
מפעל משנה תורה
5 - הלכות דעות ה'
6 - הלכות דעות ו'
7 - הלכות דעות ז'
טען עוד
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
אנחנו קודש למענך
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
חכמת התורה וחכמות החול
איך מותר להכין קפה בשבת?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
הקשבה בזמן של פילוג
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
שתי דקות על בדיקת חמץ
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
