בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • תשובה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

החידוש שבסליחה

בעולם האלילים, ובכללו גם באלילי העולם המודרני, לא קיימת האפשרות לזיכרון של זכויות בעבר או של הבטחות לעתיד, ויותר מכך - אין אפשרות לתקן את העבר.

undefined

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל

תשס"ה
5 דק' קריאה
מקומו של ה"חטא"
יום הכיפורים מעורר הרהורים יותר מכל יום אחר בשנה. בין שיום זה משמש חוויה שלמה כשלעצמו, בין אם פוגשים את היום רק בלוח השנה, יש בעצם שמו "יום הכפורים" להזכיר שורה של מושגים קרובים רחוקים: חטא, אשמה, סליחה וכפרה. מושגים אלה, כפי שנראה להלן, מיוחדים הם לעולם המונותיאיסטי, ואין להם מקום בחברה המודרנית, כמו גם בחברה האלילית.

ככלל, יום הכיפורים מעורר בחברה המודרנית בעיקר רגש של מבוכה. הוא מזכיר את המושג "חטא", אשר החברה המתירנית מנסה לכאורה לעקור מן העולם; לעקרו מן החוק, מדעת הקהל ומן המצפון האישי. "חטא" משמעו שיש דבר מה שהוא אסור באמת, שיש משהו מאוס ובזוי בעצם, ושיש מעשה שאי אפשר לעשותו. אולם, כאשר התפיסה היא שהכל מותר אי אפשר לחטוא עוד, ואם כבר אין אלים אין גם למי לחטוא. העולם בו אנו חיים, מנסה להעמיד תמונה של חיים חופשיים ומשוחררים, ללא אלים וללא חטאים, ללא יסורי נוחם וכאבי חרטה, עולם שכולו דרור.

אך באמת, תמונה זו היא רק דמות ראווה חיצונית, שאיננה משקפת את המציאות בפועל. גם העולם החדש והנועז הזה, לא פחות מן החברה הישנה אותה הוא מחליף, כבול במאות חוקים וכללים, בעבותות של מושגי יסוד ובחוטים דקים של מנהג ומסורת משלו. אמנם, פעמים רבות אין חוקים ומנהגים אלה דומים בדיוק לאלה של דורות קדומים, אך כמוהם ממש הם מוצקים ומגבילים, אלה הם תחליפי אלים.

לא רק דתות ממוסדות מודרניות ועתיקות יותר מייצרות תחליפי אל, אלא גם אותן חברות הקוראות בעליצות: "לית דין ולית דיין", או גם "אכול ושתה כי כבר היום אנו מתים" 1 גם לאלה יש אלים; מעורפלים יותר ומטושטשים, אך לא פחות מחייבים ושולטים.

טעמו של הדבר פשוט ניתן לאדם לכפור בבורא עולם ומנהיגו, ניתנת לו האפשרות להדיח כביכול מכיסאו את הקדוש ברוך הוא, אך אין הוא יכול, מעצם טבעו ומתוך יסודות אישיותו, להשאיר את המקום פנוי. מישהו יהיה חייב לשבת על הכיסא הרם והנישא אידיאה, מושג או אדם.

והייתם כא להים
החברה המודרנית מיוסדת על הגישה ההומניסטית, שאחד מעיקריה הוא נישול האל מכיסאו, והושבת האדם במקומו. האדם הוא אחד האלים של עולם ההווה; אושרו, חופשו, סיפוקו, מילוי רצונותיו הם הקובעים את האידיאלים, החוקים ותבניות החיים.

אמונה תמימה ומתחסדת מצויה במידה רבה, בפולחן המאדיר את רצונו החופשי של האדם. למשל: האמונה בכך שהכל יכולים לבוא על סיפוקם בעת ובעונה אחת, ושרצונו החופשי (הבלתי מוגבל בחוק) של כל פרט, יוכל לחיות עם עוד רבבות ומיליארדים רצונות חופשיים אחרים. יתירה מזו: האמונה בכך שהאדם יכול לחיות בשלום עם עצמו, שכל התאוות, התשוקות והשאיפות שלו יכולות להתיישב אלה עם אלה.

כאשר האדם הוא המידה והמודד של הכל אין לשיפוט משמעות אמיתית, שכן אין לו קנה מידה חיצוני אוביקטיבי. נורא מזה: האדם שהושב על כס השלטון, עומד עתה במבחן היותו אל כל יכול, הקובע כפי רצונו מהו טוב ומהו רע. לאל הקרוי אדם, יש לא רק רגליים של חרס 2 , לא רק נקודות חולשה פה ושם, אלא כל כולו מצוי בסתירה מהותית. סתירה זו היא הסתירה בין היצירה המוסדרת, המוגדרת ("עולם התיקון" בלשונה של הקבלה), לבין השפעת נבכי הנפש העשויים תהום מתחת לתהום ("עולם התוהו"), אשר רצייתם היא במוות, בהרס ובכליון עצמי.

אל זה, לא רק שלא מילא את מלוא הציפיות, את כל הטוב, הישר והחיובי אלא הוא מביא להיפך הגמור מכך: לתוהו, למבוכה ולהרס. ומכאן, לא נוח לאדם להישאר על הכס הרם הזה, כסא שאינו עשוי לפי מידתו.

האלים הקדומים
כמו בכל מקום שבו מוקם פולחן חדש, מלאכותי ורופף (כמו הפולחן של האדם האמיץ, החופשי, הרציונלי והזוהר), מתגנבים ובאים שוב אלו, שבמשך שנים כה רבות היו צללים בלבד אליליה הקדומים של האנושות: עשתורת ובעל, פריאפוס והאדס.

מה שהתחיל כעבודה מעודנת של האדם הסגידה לאידיאל של עצמו, לאיזו דמות אלהית שמצא וגילה בתוך עצמו אינו נמשך עוד בכיוון זה. מתמעט והולך מספרם של המאמינים בדמות שלמה של "אדם עליון" שהוא עדיין אנושי. הדמות הזו הולכת ומתפוררת לחלקים הגולמיים והבסיסיים יותר: לא עוד דמות אדם שלמה, אלא כוח גולמי, שאיננו מנסה עוד להתעטף באצטלה של מטרות ושאיפות. לא עוד אהבה, אלא התייחסות גופנית מעורטלת מכל רגש, השואפת לספק את עצמה בלבד; ואינה קשורה באהבה או בפריון. גם הכסף כבר אינו משמש אמצעי למטרה, אלא נעשה מטרה לעצמה, חזון וחלום כשלעצמו. אפילו רצח אינו נעשה עוד לשם תכלית כלשהי, אלא הוא גדל והולך ונעשה הנאה לעצמה, פולחן לעצמו, פולחן של הרס ושל חיסול.

יש הרואים בתופעות הללו סימני ניוון חיצוניים של חברה בעייתית, או צירוף מקרי של בעיות שונות, אך אין זו אלא צמיחה מחדש של האלים הקמאיים. תרבות המערב השוקעת, מחזירה למקומם את אלי יוון וכנען, וצלמים ללא שם של התרבויות שלפניהן. הסמים, המין, הרדיפה חסרת המעצורים אחרי ממון, כבוד ושלטון כל אלו הם פולחנם של אותם אלים עתיקים, אלילי היצרים, ששבו ונעורו מחדש.

אין מחילה בעולם האלילי
לאלים הקדומים יש צד שווה: הם חסרי רחמים, אין לפניהם סליחה ומחילה, אין לפניהם זיכרון של זכויות בעבר או של הבטחות לעתיד. זהו מכנה משותף לכל אותם האלים:

הבחורה היפה, יכולה היתה להיות כוהנת של עשתורת כל עוד גופה התאים לכך. במאמצים נואשים היא מנסה להמשיך ולהאריך את תקופת השירות הזו, לזכות לעלומי נצח אבל לאחר ההפסד האחרון, אין כל מחילה וכפרה. הגוף שאינו משמש עוד מושלך לאשפה, כי אין רחמים מלפני העשתורת.

אין רחמים גם לפני "אל הממון". מי שאיבד את ממונו אינו מאבד רק עוד קניין, כי הכסף כבר אינו קניינו של אדם, אלא בעליו. וכך, המאבד את ממונו מאבד את מהותו, את אישיותו כולה, והופך לאין ממש.

כן הוא לגבי שאר הפולחנים ההולכים וממלאים שוב את חללו של עולם. כמו אליהם של האצטקים הקדומים, גם האלילים הללו תובעים מפעם לפעם עוד ועוד קרבנות; ואלים בלתי סולחים אלה, הם אלים שמקריבים לפניהם הכל, ולבסוף גם קרבנות אדם.

שרשה של הסליחה
העדרה של הסליחה בתוך עולם שלם של מושגים, בתוך עולם שחזר לתוהו, בתוך עולם שבו האדם הוא הכל דורש בירור. הן במהותה של הסליחה, והן במהותו של העולם שהיא בלתי אפשרית בתוכו.

כאשר מעיינים במושג הסליחה לא רק במשמעותו הדתית אלא גם במובנו האנושי מתברר שאין הוא פשוט כלל, ושאי אפשר להבינו ללא הנחה של רקע מטפיזי. בתוך תפיסת העולם הטבעית הגשמית והרוחנית כל מעשה שיעשה אדם, טוב או רע, לא ניתן יהיה להשיבו. לאחר שהמעשה נעשה, אפשר לתקן את הדברים לעתיד ולעשות דברים מסוג אחר, אבל אין דרך לשנות ולתקן את העבר. לעומתם, הסליחה מכילה בתוכה את האמונה ביכולת לשלוט גם על העבר.

גם בתחום האנושי, היכולת לסלוח מיוסדת על ההכרה באפשרות למחוק אירועים שהיו, לוותר על מציאות מסוימת בעבר. מושג הסליחה האנושי, יונק בהכרח מכוח הנחה בלתי מודעת של שלטון כל יכול ובכלל זה גם על זרימתו של הזמן. שלטון בלתי מוגבל זה, נובע מהקשר של האדם אל בחינת המוחלט, אל הקדוש ברוך הוא בעצמו, שאין לו גבול ותחום, לא בזמן ולא בכל מבנה של חוקיות.

יום סליחה ומחילה
ביום הכיפורים, נקראים גם אנו לסלוח איש לרעהו. קריאה זו הינה הקריאה לעורר באדם את הניצוץ הקדוש, "חלק אלוה ממעל" 3 , המעמיד אותו מעל לתחומים ול"חוקים" של המציאות. אפשרות הסליחה היא הביטוי העליון של מהות האדם, של היותו "בצלם א להים" 4 , ושל דבקותו בקב"ה.

יום הכיפורים, בעצם הגדרתו כ"יום סליחה ומחילה" בבקשת כפרה של מעלה כמו בקריאה לבני האדם למחול איש לרעהו מבטא קשר עם התפיסות הנעלות ביותר של עולם האמונה. שהרי תמציתה של האמונה היא בהתייחסות אל המוחלט הנצחי והאין סופי ואלה אינם כפופים לכל מסגרת של "חוק", לכל הגדרה ותבנית שבונה לו האדם מתוך עצמו או מתוך הספקולציות שלו.

יום הכיפורים הוא "היום הקדוש", המעורר ומזכיר, במודע ושלא במודע, לא רק את הכפרה ואת החטא, אלא את הקב"ה בעצמו. בעצם העובדה שהוא מעלה את העיקרון של סליחה מחילה וכפרה, מגלה יום הכיפורים את אותה נקודה, שביטא אותה לפני דורות ר' עקיבא: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים" 5 .

---------------------
מתוך החוברת "באור פני מלך" ניתן לרכוש במחיר 15 ש"ח בטלפון: 5110028 - 052.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il