בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תרומה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

נתנאל ורחל בן חיים

בניין קטן - אהבה גדולה

* המשכן - מעשה קטן שמראה אהבה. * התרומה למשכן כחינוך לנתינה. * מידות הכלים: חסרון החכמה, שלימות הכפרה והיחס לעושר. * זכירת המטרה גם באמצע הדרך.

undefined

הרב נעים בן אליהו זצ"ל

ה אדר
7 דק' קריאה
פרשת תרומה עוסקת בבניית בית המקדש, כמו שכתוב 1 "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
אומר המדרש 2 שיש שלושה דברים אותם שמע משה מה' ונבהל, והם: כופר נפש של מחצית השקל, קורבנות, והפסוק שהזכרנו: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". משה תמה: מי יכול לעשות לה' בית, איך אפשר לעשות מקדש שה' ישכון בתוכו? הרי "לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" 3 ו"הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ" 4 ?
אמר לו הקב"ה: אני עושה לפי כוחי, וגם אתם תעשו לפי כוחכם כדי שאני אשכון בתוכו, כי כך אני מבקש.
האור החיים הקדוש 5 שואל: מי עמד בסודו של ה' ושל משה עבדו ושמע שה' דיבר עם משה ומשה נבהל? כיצד יודע זאת המדרש?
אלא מבאר שדברים אלו הם אמנם קבלה שקיבלו איש מפי איש שכך הייתה השיחה בין משה להקב"ה והדברים נכתבו במדרש, ויש לכך רמז בפסוק, שמלשונו נשמע שציווי ה' היה בתחילה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - ממנו נשמע שצריך ליצור משכן כזה שיוכל ה' לשכון בתוכו, ואח"כ מתחיל עניין חדש: "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ", ממנו למדנו שהוצרך ה' לצמצם למשה את הציווי.
מה פירוש תשובת ה' למשה? איך יוכל ה' הגדול והנכבד לשכון במשכן הקטן?
אור החיים הקדוש אומר שבני ישראל ראו במתן תורה את ה' מוקף בגדודי מלאכים, והתאוו לכך, וזה מה שעשו בבניית המשכן, הכל בדומה לזה.
משל לאדם שהיה לו בן יחיד בין שבע בנות והיה אותו בן אהוב מאוד לאביו. רצה הבן להראות לאביו שהוא אוהבו. מה עשה? בנה ארמון מגפרורים ובתוכו עשה מעין חדרים, פתחים, חלונות ורהיטים. שם כמה גפרורים ואמר: "זה חדר שינה". שם בתוכו גפרור ואמר: "זה אבא, והגפרור לידו זו אמא". באה אחותו וצחקה עליו: "מה זה השטויות האלה שאתה עושה?". אמר לה: "אני עושה את כל זה לכבוד אבא שלי". בא והראה לאביו. האבא התפעל ואמר: "אקח את הארמון הזה ואשים אותו בויטרינה וביום חופתך אציג את זה, להראות את אהבתך אלי".
כך גם אנחנו, עושים את המשכן להראות את אהבתנו לה', למרות שברור ש"אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ" 6 .
אם נעשה חשבון נראה עד כמה קטן המשכן. יש את כל העולם, ובתוך המדבר חונים בני ישראל בחלקה קטנה של שנים עשר מיל על שנים עשר מיל (קצת יותר מ-10 קמ"ר). בתוך המחנה לוקחים קטע קטן של 100 על 50 אמה (כ-50 על 25 מטר) שהוא חצר אוהל מועד, ובתוכו המשכן שגודלו 30 על 10 אמה (כ-15 על 5 מטר), ובתוכו קודש הקדשים שגודלו 10 על 10 אמה (כ-5 על 5 מטר). זה בסכך הכל המשכן. ובתוך קודש הקדשים נמצא ארון הברית שגודלו 2.5 על 1.5 אמות (כ-125 על 75 ס"מ), ובתוכו לוחות הברית. כל זה מעין גדודי המלאכים סביב הקב"ה, ובזה חפץ ה' להשרות שכינתו.
עדיין נשאלת השאלה, מדוע ה' ברוב גדלותו האינסופית, צריך שנבנה לו בית לשכון בו?
משל לאדם עשיר שהיה לוקח את בנו כל יום לבית הספר. פעם אחת הלך האבא, סטה מדרכו במיוחד עד שהגיע לסימטה רחוקה שם ישב עני שפשט יד, ונתן לו צדקה. שאל הבן: "אבא, מה זה?". הסביר לו אביו שזה אדם עני. שאל הילד "מה זה איש עני?". הסביר לו אביו שזה אדם שאין לו כסף, ה' לא נתן לו, כי כך ה' ברא את העולם, שאחד יש לו ואחד אין לו. כך חינך האב את בנו לתת צדקה.
כשבני ישראל היו ארבעים שנה במדבר היה להם כל טוב בחינם: מן בחינם, באר מים בחינם (גם מים הם דבר גדול. כידוע היו תקופות בירושלים שהיה צריך לשלם מחיר יקר בשביל מים, וחילקו אותם במשורה), צל מהענן ושמלתם לא בלתה מעליהם. במצב כזה לא היה שייך לתת צדקה.
אחרי ארבעים שנה, כשיכנסו ישראל לארץ ויתחילו לעבוד את האדמה, הרי יווצר בהכרח מצב שלאחד יש קרקע פוריה יותר ולאחר פחות, ויהיו עניים.
ה' לא צריך את התרומה, ובכל זאת אומר: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" 7 , כדי לחנך את בני ישראל למצוות ולהרגילם לתת לאחר.
ידוע שבשעה שאדם נותן תרומה הוא מעלה את החומר למעלה מרוממת מאוד, כמו שנאמר 8 "צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי". כאשר אדם מביא מהשדה שק של חיטים, נקראת התבואה טבל, כלומר: "טב-לא", לא טובה, כיוון שצריך קודם להפריש תרומה ועד אז אינו יכול לאוכלם. כאשר מוציא כמה חיטים ונותן אותם לכהן, פתאום שיבולי התרומה נהיות קודש שרק הכהן יכול לאוכלו. על ידי התרומה הדבר הלא טוב נהפך לקודש, לתרומה. על ידי תרומה הופכים את החול לקודש.
פעם ר' בונים מפשיסחא הגיע לעיירה שידע שהרב שם במצב כלכלי לא טוב. מיד ביקשו שיבוא אליו. בא אליו הרב ורבי בונים ראה אותו לבוש בגדים בלואים. אמר לו: "קח לך כסף, תקנה לך בגדים, וכן תעשה סעודה מעונגת ותזמין אותי", וכן היה. כשבא לשם ראה שבגדי אשתו ובניו קרועים, ומילא להם את כל חסרונם.
בשעה שנפרדו שני הרבנים הללו, הוציא לו רבי בונים מטבע זהב ואמר לו: "קח, זה מתנה ממני". אמר לו הרב: "אחרי כל מה שנתת לי, אתה עוד מוסיף?". אמר לו: "מה שנתתי לך עד עכשיו לא היה משום צדקה, אלא מתוך רחמים. עכשיו אני נותן לך לשם מצוות צדקה".
מכאן למדנו את מעלתה המיוחדת של הצדקה, לא רק כדי למלא את חסרון העני, אלא גם לרומם את הנותן.
ידוע שכל כלי המשכן הם רמזים לחיי עם ישראל.
הכלי יקר מבאר כיצד כל כלי המקדש בנויים ברמזים מכוונים. יש במשכן שלוש כלים מיוחדים שעשו להם זר זהב.
אחד מהם הוא המזבח שכל מידותיו שלמות: אמה על אמה ברום שתי אמות 9 . השני הוא השולחן, שחלקו מידות שלמות וחלקו מידות שבורות: אמה על שתיים ברום אמה וחצי. ומעל כולם הארון, שלמעשה הוא הראשון, שכל מידותיו שבורות: אמה וחצי על אמתיים וחצי ברום אמה וחצי.
הארון מרמז על התורה, לפי שבו הונחו הלוחות. בעניין חכמת התורה ובלימוד, צריך האדם לדעת שלעולם אינו שלם, ולכן כל מידות הארון שבורות.
הסיפור הבא לקוח מהבן איש חי (בשינוי הרקע). היה אדם אחד, שהיה לו בגינתו סולם שעולים בו לגג, וכן בור מים ובו סולם שהיו יורדים בו לדלות מים. יום אחד אמר הפועל: "הסולמות כבר ישנים והגיע הזמן לפרק אותם". הדרך אז הייתה שהסולם היה בנוי משלבים שהיו מחוברים במסמרים לגוף הסולם.
הפועל הנ"ל לא היה חכם, וכשבא לפרק את הסולם לגג עלה על השלב הראשון ופירק את המסמרים, ואז עלה לשלב שני ופירקו, וכן בשלישי וברביעי, עד שהגיע לגג, פירק את השלב העליון, ומצא שאין לו במה לרדת. בא בעל הבית וראה שהפועל פירק את הסולם מלמטה למעלה. אמר לו: "אין לך שכל?! סולם כזה מפרקים מלמעלה למטה, היית צריך לפרק ולרדת". אמר לו הפועל: "באמת תודה שהחכמת אותי".
למחרת בא הפועל לפרק את הסולם שבבור. מה עשה? עלה על הסולם ופירק אותו מלמעלה למטה, עד שהגיע לתחתית הבור. בא הפועל לעלות מן הבור ומצא שאין לו במה לעלות. החל לצעוק "הצילו, הצילו!". בא בעל הבית ואמר לו: "שוטה שכמותך! סולם כזה מפרקים מלמטה למעלה!", והעלה את הפועל בחבלים. אמר לו הפועל: "אינני מבין, אתמול לימדת אותי שמפרקים מלמעלה למטה, והיום אתה אומר לי שמפרקים מלמטה למעלה?". אמר לו: "לכל דבר יש את החוקים שלו".
האדם אינו שלם, וכמה שילמד תורה - תמיד יש עוד לעלות למעלה ולמעלה, ואי אפשר להגיע לפסגה, וכך גם בעניין החוכמה. כמה שיהיה האדם חכם - יש אנשים שחכמים ממנו ויש ידענים יותר ממנו. כמה שיקרא - יש עוד ועוד ספרים, יש עוד ללמוד וללמוד (יש מאות אלפי ספרים שעוסקים בתורה) כדי להגיע לחכמה גדולה.
פעם בא לישיבת פורת יוסף אדם עשיר מאמריקה שהיה תורם לה כספים רבים, ושמו חכם שלום. מינו את אחד הבחורים לתת דרשה מפולפלת לכבוד האורח, והוא נתן דרשה ארוכה, דן בהויות דאביי ורבא ופלפל בחכמה. לאחר הדרשה אמר לו חכם שלום: "יפה מאוד דרשת, אבל מחילה מכבודך, איפה מעשה, משל? שיהיה לי איך להכניס את הלימוד לראש בקלות!".
מעשה נוסף:
פעם אחת היה חכם אחד שלאחר שהיה שומע דרשות, היה לוקח איתו את הדורש לצד בצורה יפה ומעיר לו: "כאן תעשה תנועה כזו וכו', כדי שהדרשה תהיה יפה". וכן לדרשן אחר היה מעיר לו: "תוסיף כאן כך וכך וכו'". וכך היה עושה לכל מי שהיה דורש.
פעם אחת הרב עצמו דרש את הדרשה, ובחור חכם הקליט אותו. ישב הבחור ולמד בעל פה, מילה במילה את דרשתו, ואחרי מספר חודשים עמד ודרש אותה, ואמר בליבו: "נראה מה יכול הרב להעיר על כך!". עמד הרב ואמר: "יש לי מה להעיר, הדרשה יפה, מלאה בחכמה ומוטעמת. אבל למה לא אמרת את הדרשה בשמי?".
ראינו שלא מספיק לדעת לעיין היטב, עדיין יש עוד ללמוד, כיצד לדרוש ומה להטעים. התורה שלנו מלאה חכמות. לכן מכינים את הארון כולו במידות של חצי, כדי שנדע שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד.
רש"י מבאר 10 על הפסוק 11 "קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים" - על כל קוץ וקוץ בתורה יש תילי תילים של הלכות. על התורה נאמר "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" 12 , אין לה גבול. לכן היא נרמזה בארון, שבו כל המידות הם חצי, חצי וחצי.
לעומת זאת את מזבח הקטורת ומזבח הנחושת עשו במידות שלמות, כיון שעניינם לכפר על עם ישראל ולהשלים אותו.
השולחן, רומז על שולחן של מלכים ושל עושר. לכן מצד אחד יש לו מידות שלמות כדי לומר שבענייני שתייה ואכילה אדם צריך להרגיש שכל מה שיש הוא ברכת ה' ולשמוח בחלקו, ולכן המידות היו שלמות, ומצד שני אדם צריך לשבור את תאוותו, ולכן חלק ממידותיו היו חסרות.
פרפראות על ההפטרה:
בהפטרה מסופר על בית ראשון שבנה שלמה, ובאמצע פירוט כל מבנהו ומידותיו נכתב 13 : "וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר: הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת כָּל מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל דָּוִד אָבִיךָ: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל".
מדוע מופיעים פסוקים אלו באמצע בניית המקדש, ולא לפניהם או לאחריהם?
כותב הרד"ק 14 : "בעוד שהיה בונה הבית בא לו הנביא בשם ה' ואמר לו זה, והנביא הוא אחיה השילוני".
שלמה בנה את המקדש לשם ה' אלוקי ישראל, והבנייה ערכה לפחות שש שנים. היה חשש שבני ישראל ישכחו לשם מי הבנייה. לכן בא הנביא ואמר: "אפילו באמצע הבנייה יש לזכור לשם מי הבנייה, לא רק בהתחלה או בסוף, אלא גם בתוכה".
כך גם בועז בא באמצע העבודה וברך את הפועלים "ה' עִמָּכֶם" 15 .
פעם אחת סבתי שלחה אותי לרבי יעקב חיים סופר זצוק"ל, בעל כף החיים, שישחוט עבורנו עופות. הייתי אז ילד קטן לפני גיל בר מצווה. רבי יעקב חיים עמד, לקח עוף אחד ואמר: "בשם ה' נעשה ונצליח", בירך ושחטו וכיסה את הדם בעפר. בא לשחוט את העוף השני, ואמר שוב "בשם ה' נעשה ונצליח". אמרתי לו: "כבר ברכת, רבי!". חשבתי ש"בשם ה' נעשה ונצליח" זה גם ברכה. אמר לי הרב: "לא מספיק לברך בהתחלה. צריך להמשיך לזכור גם באמצע שהכל אנו עושים בשם ה'".




^ 1.שמות כ"ה, ח'
^ 2.מדרש תנחומא פרשת כי תשא, ל',י', פסיקתא רבתי ט"ז
^ 3.תהילים כ"ד, א'
^ 4.מלכים א' ח', כ"ז
^ 5.אור החיים הקדוש על התורה, שמות כ"ה, ט', ד"ה "ככל אשר וכו"
^ 6.תהילים קכ"ז, א'
^ 7.שמות כ"ה, ב'
^ 8.משלי י"ד, ל"ד
^ 9.זה במזבח הזהב שבו זר זהב. יש להעיר שכן מצינו גם במזבח הנחושת שעשו לו אמות שלמות: חמש על חמש ברום שלוש (ולרבי יוסי גובהו עשר אמות).
^ 10.רש"י על שיר השירים ה', י"א
^ 11.שיר השירים ה', י"א
^ 12.איוב י"א, ט'
^ 13.מלכים א' ו', י"א-י"ג
^ 14.רד"ק על מלכים א' ו', י"א
^ 15.רות ב', ד'
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il