ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סנהדרין
יש לעמוד על נקודת המחלוקת ולברר במה נחלק אביי, ולכאורה ייתכנו שלוש אפשרויות: או שלדעת אביי אין בכך חידוש וגזירת כתוב אלא יש טעם לנאמנות האחרונים; או שלדעתו אף בכל מקום שיש חידוש יש לקבלו לגמרי; או שזהו חידוש ובדרך כלל יש לצמצם את החידוש אך כאן לא שייך לחלק ולקבלו רק באופן חלקי. ובמילים אחרות – אין להרחיב חידוש של התורה אולם גם אין לחתכו ולקבל רק חציו, כפי שנבהיר בהמשך.
שיטת הרמב"ם – גזירת כתוב
הרמב"ם (עדות יח, ג) כותב כדברי הגמרא שזו גזירת כתוב, ואם כן סבר שגם אביי מודה לכך, ולפי זה צריך עוד לברר מדוע ובמה חולק על רבא.
סברת הרמב"ן והטור
לעומת זאת, הרמב"ן על התורה (דברים יט, יח) כותב טעם לכך שהעדים המזימים נאמנים יותר מהמוזמים, וזו לשונו: "והטעם, מפני שהעדות הזו היא על גופם של עדים, והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך, שהרי יכולים הללו לומר עליהם שהרגו את הנפש או שחללו את השבת", וכן נימק גם הטור (לח, ז).
הלחם משנה (יח, ב) מסביר שהראשונים הללו נחלקו בשאלה מהו נימוקו של אביי, הרמב"ן והטור הבינו שלדעתו אין זה חידוש ואילו הרמב"ם הבין שגם לדעתו יש בכך חידוש (הלחם משנה לא מבאר מהו נימוקו של אביי לשיטת הרמב"ם). במחלוקת זו תולה הוא מחלוקת נוספת של הרמב"ם והטור, מה הדין כאשר יש בדברי העדים האחרונים גם הזמה וגם הכחשה, ויובאו הדברים בהמשך.
אולם יש לעיין בנימוקו של הרמב"ן. הרמב"ן משווה את העדים המזימים לעדים המעידים שהראשונים היו מחללי שבת, כלומר, כמו שכשמעידים על פסול גופם מאמינים לאחרונים כי הראשונים בעלי דבר ונוגעים ולכן אינם נאמנים להכחיש וממילא אין כאן תרי ותרי, כך גם בהזמה. אך ההשוואה אינה מובנת, שהרי כאשר האחרונים מעידים על פסול הגוף של הראשונים, אכן הראשונים נוגעים בדבר, אולם כאשר מעידים שהיו עימם במקום אחר אין בעובדה שהיו במקום אחר שום פסול ואין תוכן העדות משליך על גוף העדים אלא על בעלי הדבר שעליהם העידו. ואמנם יש השלכה מסויימת גם על גוף העדים, והיא שהם עדי שקר ובעקבות כך נפסלים מעתה לכל העדויות וכן נפסלים לשבועה, אמנם השלכה זו קיימת גם בהכחשה ובכל זאת איננו מתייחסים לדברי האחרונים יותר מלראשונים, והטעם פשוט, שכן גם ההפך הוא הנכון – לדברי הראשונים האחרונים הם עדי שקר ואמורים להיפסל לשבועה ולעדות, ומכיוון שכך, שתי הכתות שקולות ואין להאמין לאחת יותר מהשנייה. יש להטעים דברי הרמב"ן, שבהכחשה עיקר תוכן עדות האחרונים הוא להציל הנידון ובעקיפין עולה מטענתם שהראשונים שקרנים, אך בהזמה עיקר תוכן עדותם אינו כלפי הנידון כלל אלא שהעדים הראשונים שקרנים, ולכן יש לדמות למקרה שמעידים שהראשונים מחללי שבת.
ואכן מטעם זה כתב ערוך השולחן (לח, ג) שוודאי אין כוונת הטור לתת טעם למה בהזמה האחרונים נאמנים בשונה מהכחשה אלא רק בא לבאר מהו הגדר של מזימים בשונה ממכחישים, ועל כך כתב שמזימים מעידים על גוף העדים הראשונים. אמנם ברמב"ן אי אפשר ליישב כך שכן בפירוש כתב שבא לבאר הטעם שמזימים נאמנים, וצריך לומר שמכל מקום שאין כוונתו שזהו טעם גמור אלא שיש בכך טעם מסויים, אך באמת גם לדעת אביי זוהי גזירת כתוב.
סברת הר"ן בדרשות
בדרשות הר"ן (דרשה יא ד"ה ובעדים זוממים) כתב טעם נוסף לנאמנותם של המזימים, והוא שיש סיכון מאוד גדול לבוא ולהזים בשקר ולכן אם באו שניים והזימו מסתבר שהם דוברי אמת. הסיבה שקשה להזים בשקר היא שמסתבר מאוד שהיו אנשים שראו את העדים (המוזמים) במקום בו התרחש המאורע שעליו הם מעידים או בקרבתו, ובפרט שהמזימים באמת לא היו באותו מקום יחד עם המוזמים ואם כן הם לא יכולים לדעת אם לא היו אנשים אחרים שראום וודאי יש להם לחשוש מכך. מכל מקום מסיים הר"ן שאין זה טעם גמור, שהרי התורה לא חילקה בין עדים קלי דעת לתלמידי חכמים אלא האמינה לכולם בשווה, ואם כן היא הכשירה כל שני עדים ולא ירדה לחלק בין כל מקרה למקרה ולבדוק אם יש בו יותר אמינות או פחות, ולכן כדברי הגמרא זוהי גזירת כתוב, ואף אביי אינו חולק על כך.
קובץ שיעורים ברמב"ם – אביי חולק על הכלל "אין לך בו אלא חידושו"
הקובץ שיעורים (ב"ק ס"ק מג) מביא שתי אפשרויות בדעת אביי, או שחולק על עיקר הכלל שכשיש חידוש אין לך בו אלא חידושו או שסובר שנאמנות המזימים אינה חידוש וכטעם הרמב"ן. ומביא שהר"ן (חולין לג ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה ספקו) כתב לגבי הדין שקבוע כמחצה על מחצה שדין זה נאמר רק כשהאיסור היה ידוע קודם שלקח אבל אם לא נודע האיסור בשעה שלקח אף על פי שלאחר שלקח נתגלה האיסור ונעשה קבוע לא אומרים שנתברר למפרע שהיה קבוע, שכיוון שחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו. מסיק מכך הקובץ שיעורים שהר"ן סבר כאפשרות השנייה, שהרי פוסקים להלכה בסוגייתנו כאביי ובכל זאת משתמש הר"ן בכלל שאין לך בו אלא חידושו, ולכן על כרחנו סבר שהנימוק לפי אביי הוא שאין חידוש בעד זומם. מאידך, מסיק הוא שהרמב"ם שכתב בפירוש שעד זומם זו גזירת כתוב ודאי סבר כנימוק הראשון ואם כן יחלוק על הר"ן ויסבור שכלל לא אומרים את הכלל שאין לך בו אלא חידושו וממילא יסבור שאומרים קבוע אף למפרע.
הסבר שלישי באביי – הפסול למפרע נובע מגוף החידוש
אולם נראה שאין דבריו מוכרחים אלא מסתבר לומר שאין מחלוקת בין הרמב"ם לר"ן ושניהם הלכו בדרך השלישית לפיה עד זומם זו גזירת כתוב ומאידך גם לא נחלק אביי על עצם הכלל שאין לך בו אלא חידושו אלא שבמקרה של עד זומם לא שייך לחלק בין העבר לעתיד, ומעצם החידוש שמאמינים למזימים עולה ממילא שיש לפוסלם כבר מן העבר. לגבי קבוע גזרה התורה שיש להתייחס לכך כמחצה על מחצה, ואכן במקרים שמתייחסים לכך כמחצה על מחצה התייחסות זו היא לכל ההשלכות היוצאות מכך, אלא שהתורה לא אמרה באלו מצבים יש להתייחס לכך כמחצה על מחצה, ובכך הדין נותן לצמצם החידוש ולומר שאין לך בו אלא חידושו, ולכן יש לומר שבמקרה שלא נודע בתחילה לא נאמר החידוש. אולם לגבי עדים זוממים אדרבה לכאורה דברי רבא תמוהים מסברא, שכן גוף החידוש הוא שמאמינים לאחרונים וממילא זוהי התייחסותנו לכל ההשלכות היוצאות מכך ונמצא שמתברר לנו שהראשונים העידו שקר בעבר ומאז יש לפוסלם לעדות, וכאן איננו באים להרחיב את החידוש למקרים נוספים אלא במקרה שבו הוא נאמר אנו אומרים כן ביחס לכל ההשלכות.
וצריך לבאר בדעת רבא שהואיל ואין סברא להאמין דווקא את האחרונים אין לנו לפרש את חידוש התורה שמשמעותו הוא שהאחרונים באמת נאמנים, אלא זוהי רק הלכה של הנהגה, בדומה להליכה אחר רוב וחזקות, שאנו מתייחסים ופועלים כאילו האחרונים נאמנים, אולם הואיל ואין כאן נאמנות מצד המציאות אלא רק בתורת הנהגה ניתן לומר שנוהגים כן רק מכאן ואילך, ועדיין הדברים צריכים עיון מסברא 1 .
על כל פנים ודאי שסברת אביי מובנת היא. לדעתו לאחר שחודש שהאחרונים נאמנים זוהי נאמנות גמורה ושוב אין לנו לחלק בין עבר לעתיד אלא לקבל את כל ההשלכות הנובעות מכך.
הזמה שיש בה הכחשה
הרמב"ם (עדות יח, ב) כותב: "ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום, ולא היו דברים מעולם לא זה הרג את זה ולא זה הלוה את זה הרי זו הכחשה, וכן אם אמרו להם היאך אתם מעידים כך וזה ההורג או הנהרג או הלוה או המלוה היה עמנו ביום זה במדינה אחרת, הרי זו עדות מוכחשת... אתם עצמכם הייתם עמנו ביום זה בבבל, הרי אלו זוממים ונהרגין או משלמין, הואיל והעדים שהזימום לא השגיחו על עצמה של עדות כלל אם אמת היה או שקר".
המהר"י בן לב (הובא בלחם משנה) מבין את המקרה הראשון ברמב"ם, ש"במקום זה" פירושו המקום עליו העידו הראשונים, ואם כן האחרונים אומרים שהיו במקום האירוע שעליו העידו הראשונים וראו שהאירוע לא אירע. לפי זה דברי הרמב"ם בהירים ואין בהם חידוש מיוחד שכן זוהי הכחשה רגילה.
אולם הלחם משנה ואחרונים נוספים חלקו והבינו שכוונת הרמב"ם שהאחרונים מעידים שהראשונים היו עמם במקום אחר אלא שבשונה מהזמה רגילה כאן הם מעידים שגם בעלי הדין היו עמם במקום האחר, כלומר, יש כאן גם הכחשה וגם הזמה וסובר הרמב"ם שיש לדון מקרה זה כהכחשה ולא כהזמה. הם דייקו זאת גם מכך שהרמב"ם מנמק במקרה האחרון שזוהי הזמה בגלל שלא השגיחו על עצמה של עדות כלל, משמע שאם גם השגיחו על עצמה של עדות אין זו הזמה.
הטור (לח, ו) כתב: "הכחשה אינה בגוף העדים אלא שמכחישין אותן שאלו אומרים פלוני לוה מפלוני ואלו אומרים יודעין אנו שלא לוה כי היינו אצלו כל היום וראינו שלא לוה והזמה בגוף העדים שאומר באותו שעה שאתם אומרים שלוה הייתם עמנו". הלחם משנה מדייק מדבריו שחולק על הרמב"ם וכל שמכחיש גם את גוף העדים נחשב הזמה אפילו אם מכחיש גם את תוכן דבריהם. ומבאר שנחלקו לשיטתם, שהרמב"ם הבין שגם לדעת אביי זו גזירת כתוב ולכן אין לך בו אלא חידושו, וממילא במקרה שיש גם הכחשה וגם הזמה יש לומר שלא על כך דיברה התורה, ואילו לדעת הטור שנימק שיש בכך סברא, לפי הסברא אם כאשר מכחישים את גופם נאמנים לא גרע מה שמוסיפים ומכחישים גם את תוכן דבריהם.
גם לדברי ערוך השולחן הסובר שלדעת כולם זוהי גזירת כתוב אין קושי בדעת הטור, ואדרבה דברי הלחם משנה ברמב"ם מחודשים, כי ודאי גם אם זו גזירת כתוב מסתבר שהיא נכונה אף במקרה שיש גם הזמה וגם הכחשה, וכפי שכתבנו למעלה בדבר מחודש אין להרחיב מעבר לנכתב אך גם אין הכרח לצמצם, והואיל ובהזמה שיש בה הכחשה סוף סוף יש גם הזמה הרי זה בכלל גזירת הכתוב.
הזמה שלא בפניהם
בכתובות כ ע"א נאמר שאין מזימים את העדים אלא בפניהם, וכתב הריב"ש (סי' רסו סוף ד"ה עוד) שדין זה נכון רק לגבי ענישת המוזמים, שאם הזימום שלא בפניהם לא מענישים אותם משום שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין שנאמר "והועד בבעליו", אולם על כל פנים הם נפסלים לעדות משום שעדות לפסילת כשרות עדים מקבלים אף שלא בפני העדים, והביא לכך ראיה מהרמב"ם ומרש"י. אך הש"ך (לח סוף ס"ק ב ד"ה כתב הריב"ש) חלק ודחה הוכחותיו. והוסיף, שאף לדעת הריב"ש ברור שהדין כן רק לגבי פסילתם לעדות, כיוון שעדות אינה נוגעת לעצמם אלא לאחרים אך לשבועה שהיא נוגעת לעצמם אינם נפסלים.
הש"ך חילק מפסילת עדים בגזלנות, ששם שמעידים על גוף העדים שהם פסולים נאמנים אף שלא בפניהם. הנתיבות (ס"ק ב) מקשה שגם בהזמה נפסלים משום שלדברי האחרונים נמצא שהראשונים העידו בשקר, והרי גם זו עדות על גופם, ומה לי אם העידו שגזלו או העידו שהעידו בשקר. ומתרץ שבזוממים לא נחשב שמעידים על גופם שהרי הגמרא אמרה שחידוש הוא שהמזימים נאמנים יותר מהראשונים, משמע שמעיקר הדין אין זה נחשב עדות על גופם, וכמו שבהכחשה אף שהאחרונים מעידים שהראשונים העידו בשקר אין זה נחשב עדות על גופם של ראשונים ואין האחרונים נאמנים (למעלה הסברנו הטעם שאין לומר כך, כי אם כן נמצא שגם הראשונים מעידים על גופם של האחרונים).
דברי הנתיבות הם כדברי הרמב"ם או כדברי ערוך השולחן בטור שגם לאביי זו גזירת כתוב, אך להסבר הלחם משנה בטור ולפשט הרמב"ן לפי אביי אין זו גזירת כתוב אלא אכן נחשבת עדות האחרונים כעדות על גופם של הראשונים.
יש להעיר שעצם חילוקו של הש"ך אינו ברור, כי לכאורה אדרבה הסברא נותנת להפך, בגזלנות שהעדות ישירות על גופם יש יותר סברא להצריך שיעידו בפניהם. בהערות הרב יחיאל דזימיטרובסקי על הנתיבות התקשה בכך ולבסוף כתב שאולי כוונתו לומר שבעדים זוממים שאין העדות באמת על גופם לא היו צריכים להיות נאמנים מסברא אלא הם נאמנים רק מכח גזירת כתוב והואיל וחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו, ולכן יש לומר שכאשר לא הזימום בפניהם, שאז איננו עושים כאשר זמם, כלל לא נתחדש דין הזמה ואף לא נאמנים האחרונים יותר מהראשונים ואין הראשונים נפסלים לעדות.
פסול המוזמים כשכבר נעשה מעשה
במכות ה ע"ב נאמר "הרגו אין נהרגין", כלומר, אם עדים חייבו אדם מיתה והרגוהו על פיהם ואחר כך באו עדים והזימום אין הורגים את הזוממים. המאירי (מכות ה ע"א ד"ה עדים שהוזמו) מביא בשם חכמי הדורות שלפניו שאף שאין הזוממים נהרגים מכל מקום נפסלים לעדות, והוא עצמו מפקפק בכך ומסתפק שמא הואיל וחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ובמקרה זה שלא חודש שנענשים שמא לא חודש כלל שהאחרונים נאמנים יותר ויש להתייחס לכך כאל הכחשה ולא כאל הזמה.
^ 1.ר' אלידע כוכב הציע שהטעם של גזירת הכתוב להאמין האחרונים אינו מצד שיש סברא להאמין יותר את האחרונים אלא מצד הצורך ליצור מאזן אימה כדי שאנשים יחששו לבוא להעיד בשקר משום שעלולים להזימם. אם כן ניתן לומר שמספיק להאמין את האחרונים לעניין הענשת הראשונים ופסילתם מכאן ולהבא לעדות ושבועה, ואין צורך לפוסלם גם משעת עדותם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
