ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חיוב גזבר וועד הבית על שנגנב

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה דיני ממונות וצדקה שכנים ושותפים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אלול תשע"ה

חיוב גזבר וועד הבית על שנגנב


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

המקרה:
גזבר הוועד אסף דמי וועד הבית מהדיירים בבניין, הניחם במעטפה, והחביא אותה במחבוא בספריית ביתו. בשבת, נעדר הגזבר מהבית, וכשחזר לביתו מצא שביתו נפרץ, והמעטפה עם כסף הוועד חסרה בין יתר הפרטים שנגנבו.
הגזבר ביקש לדעת אם הינו חייב באחריות הכסף שהיה ברשותו. או שמא נחשב כאונס ופטור מאחריות.
תשובה
כלל נקוט בידינו. שומר שכר חייב על גניבה ואבידה, ושומר חינם פטור על כך.
אם כל דייר נעשה גזבר תקופה מסויימת, נחשבת שמירה זו כתמורה לעבודתו כגזבר וחייב על שנגנב כשומר שכר. אך אם קיבל על עצמו אחד הדיירים תפקיד זה ללא תמורה, נחשב כשומר חינם ופטור על גניבה.
אף אם הגזבר מורשה להשתמש בכסף שמצוי ברשותו, לא נחשב בכך כשואל אלא כשומר שכר. אך אם כבר השתמש בכסף, נעשה בכך כשואל וחייב באחריותו גם לו ניזק באונס.
נימוקי הדין
מעמדו של גזבר הוועד
הגמ' בב"ב בדף מב: הביאה מימרה של שמואל: 'השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה על זה ונעשין שומרי שכר זה לזה'. והקשתה הגמ' בהבנת הדין שנעשו כשומרי שכר זה לזה, שכן אם התנו מראש לנהוג כן, נחשב הדבר שהיתה שמירה בבעלים ופטור השומר. והסיק ר' פפא והעמיד דינו של שמואל: 'כגון שהתנו ביניהם כך, שמור לי היום כל השדה חלקי וחלקך, ואשמור לך למחר דכיון דלא שמרו ביחד כלל, אלא בזה אחר זה ליכא שמירה בבעלים, הילכך נעשו שומרי שכר זה לזה להתחייב'.
השו"ע בסי' קעו סעי' ח פסק: 'השותפין, שומרי שכר הן, שאם נגנב או נאבד מהשותפות ברשות אחד מהם, חייב באחריותו. במה דברים אמורים, בזמן שכל אחד מתעסק בשותפות זמן ידוע, ונגנב לו בזמן שנתעסק בו'.
הרמ"א כתב על דין זה על פי השלטי גיבורים: 'דוקא שהתנו כן מתחלה, אבל אם א' אינו מחוייב להתעסק, רק עושה מנדבת לבו, אינו חייב בשמירת השותפות ולא הוי רק כשומר חנם'.
הסמ"ע ס"ק כג באר בטעם הדין שמוגדר כשומר שכר: 'דכל אחד עוסק ומשמר חלק חבירו בשכר שגם חבירו יתעסק וישמור את חלקו, ומה"ט אמרינן דהיינו דוקא שהתנו כן מתחילה, וכמ"ש מור"ם בהג"ה, דאז הו"ל כשכרו זה את זה בתחילת השותפות'. כלומר, כשמוסכם בין הדיירים (בין שסיכמו וקבעו כן מראש, בין שכך נהגו הלכה למעשה מבלי להתנות מראש על כך) שכל דייר ישמש בתפקיד זה תקופה מסויימת, נחשב שקיבל שכר עבור תרומתו לציבור. שכן עבור תקופה שתיפקד כגזבר, ישמש שכן אחר עבורו בתפקיד זה. כאומר שמור לי ואשמור לך.
ולהבדיל מכך, אם הגזבר התנדב לתפקיד ציבורי, ואינו מקבל על כך תמורה כלשהי, ואינו מקבל שכר על מלאכתו ושמירתו ולא תחלופה כנגד התקופה שהשקיע, יהא מעמדו כשומר חינם, כפי שציין זאת הרמ"א. אך הש"ך שם ס"ק טז חלק על דין הרמ"א, וסבר שאם התנדב אחד הדיירים לשרת את הציבור, אינו שומר כלל, ואינו חייב אף לא כשומר חינם: 'וכ"כ בעל המאור שם והמרדכי פ' חזקת הבתים להדיא דדוקא כשאמר שמור לי ואשמור לך, אבל כששמר א' בסתם אפילו ש"ח לא הוי'. ולגבי ראיית הרמ"א מהשלטי גיבורים כתב הש"ך, שאינה ראיה מוכרחת. וגם אם כן, הינו דעת יחיד כנגד כל הפוסקים. אולם החתם סופר ח"ה בסי' צג הכריע שהעיקר כשיטת הרמ"א.
לדברים אלו עולה, שאם תפקיד הגזבר מחולק בין הדיירים לפי תקופות, יחשב כל גזבר שומר שכר. אולם אם אחד השכנים קיבל תקפיד זה בחינם (בין מהתנדבות בין בשל בקשת הדיירים), יהא נחשב כשומר חינם על הכסף שתחתיו, וחייב על פשיעה בלבד. ואף אם התחיל הגזבר לכהן באומדן דעת שאחר פרק זמן מסויים יעביר את המשימה לדייר אחר, ולבסוף נותר הכסף אצלו פרק זמן רב יותר מהנהוג – יחשב כשומר חינם רק על התקופה ששימש כגזבר מעבר ליתר הדיירים (מסתבר, שלא יהא נכון לבחון את התקופה בה מוגדר כל אחד כגזבר באופן מדוייק, ואף שנתעכב אצל אחד הדיירים במעט יותר, ימשיך להיות מוגדר כשומר שכר. אלא שאם חורג באופן משמעותי, נחשב כשומר חינם מהזמן החורג שבידו. ואפשר, שהקפדת הדיירים ודייקנותם על פרקי הזמן יגדירו אם מהווה חריגה שמעבירה אותו מדין שומר חינם לשומר שכר).
גזבר שרשאי להשתמש בדמי הפקדונות שבידו

ישנו מנהג בקרב וועדי בתים רבים, שמאפשרים לגזבר להשתמש בכסף שמקבל לידיו עבור וועד הבית, ומחוייב הגזבר לסכום אותו גבה. במציאות זו, יוגדר הגזבר כשואל, ולא רק כשומר שכר.
שנינו במשנה ב"מ בדף מג.: 'המפקיד מעות אצל שולחני, אם צרורין לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן. מותרין, ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. אצל בעל הבית, בין צרורין ובין מותרין, לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן'. מבואר במשנה שכאשר מקבל אדם מעות צרורין לפקדון, לא ניתנו על דעת שישתמש, והקשתה הגמ' על כך: 'משום דצרורין לא ישתמש בהן', ובאר רש"י בד"ה 'משום דצרורין' את הקושיא: 'מה גילוי דעת יש כאן שאין חפץ שישתמש בהם. מאחר שאם הן מותרין קאמרת ישתמש בהן, דהמפקיד אצלו יודע שהוא צריך תדיר למעות - צרורין נמי ישתמש, דדרך כל אדם לצור מעותיו'. נראה מרש"י, שהברירת מחדל ודעת אינשי שהנפקד ישתמש במעות שהופקדו בידו, שכן הכל צריכים למעות. ורק כשמגלה דעתו שנותנו לפקדון על דעת שלא ישתמש בו הנפקד, נאסר עליו השימוש. וקושיית הגמ' הינה, שאין באסיפת הצרור כשלעצמו לגלות על דעת הנותן שאסר על נפקד את השימוש במעות שניתנו לו. והגמ' אכן קיבלה טענה זו של המקשה, ותירצה: 'אמר רב אסי אמר רב יהודה בצרורין וחתומין שנו. רב מרי אמר בקשר משונה'. כלומר, רק כשישנו גילוי מובהק של דעת המפקיד, מנוע הנפקד מלהשתמש בכסף שבאמתחתו.
הגמ' בהמשך דבריה בררה לגבי מעמדו של הגזבר, כאשר מותר לו להשתמש במעות, אם מוגדר כשואל עוד בטרם הוציא והשתמש במעות. נחלקו האמוראים שם אם כיון שניתנו לו על דעת שישתמש, הריהו כשואל מיד (רש"י ד"ה 'ואפילו': 'קאמר מתניתין דחייב באחריותן, ואפילו לא נשתמש בהן, דמהשתא הוי שואל עלייהו') או משעה שהשתמש בפועל במעות. רב הונא סבר חייב כשואל מיד כשקיבל לידו המעות, כפי שפירש הרא"ש פ"ג סי' כו: 'בההיא הנאה דיכול להשתמש בהן נעשה מיד שואל עליה, וחייב באונסין'. ורב נחמן סבר שכל עוד לא השתמש במעות אין לו רווח מכך, ומוגדר כשומר שכר בלבד.
הגמ' הקשתה מברייתא: 'איתיביה רב נחמן לרב הונא המפקיד מעות (רש"י: הברייתא עוסקת ב'גזבר שהפקיד מעות הקדש, כסבור שהן שלו') אצל שולחני, אם צרורין - לא ישתמש בהן, לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר (נהג השולחני שלא כדין שהשתמש במעות אלו, שכן היו צרורים. והגזבר לא נתנם לו על מנת שישתמש בהן, ולכן לא מעל הגזבר שהפקיד). ואם מותרין - ישתמש בהן, לפיכך אם הוציא מעל הגזבר (שהותר השימוש לנפקד, וכאילו קיבל רשותו להשתמש בהן, ונעשה בכך כשליחו של המפקיד. ונחשב הגזבר כמועל, שהתיר את השימוש במעות הקדש). ואי אמרת אפילו נאנסו, מאי איריא הוציא. אפילו לא הוציא נמי (אפילו אם השולחני לא השתמש עדיין, כיון שניתן לו לשימושו יש להחשיבו כשואל באופן מיידי). אמר ליה הוא הדין אף על גב דלא הוציא, ואיידי דתנא רישא הוציא, תנא סיפא נמי הוציא'. נמצא שהגמ' קיבלה טענה זו, וסברה שכל שהותר לנפקד השימוש במעות, נחשב מיד כשואל, אף שטרם השתמש בזכות זו.
כן פסק הרמב"ם בהלכות שאלה ופקדון פ"ז ה"ו וכן לשון השו"ע בסי' רצב סעי' ז: 'אם אינם חתומים ולא קשורים קשר משונה, אעפ"י שהם צרורים, מותר לו להשתמש בהם. לפיכך נעשה עליהם שומר שכר וחייב בגניבה ואבידה, אפילו קודם שנשתמש בהם. ואם כבר נשתמש בהם, חייב גם באונסים אפילו אחר שהחזירם למקומם, עד שיחזירם לבעליהם. ואם היו המעות צרורים וחתומים, או קשורים קשר משונה, לא ישתמש בהם, לפיכך אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן'.
בטעם הדין שבשל ההיתר בשימוש נחשב השומר רק כשומר כשטרם השתמש, ולא מוגדר כשואל, ישנה מחלוקת ראשונים;
הרא"ש שם הקשה שבדין אבידה נפסק שכיון שיכול המוצא להשתמש במעות, נחשב כשואל ולא רק כשומר שכר, ומדוע בדיני פקדון פסקו כרב נחמן שנחשב כשומר שכר בלבד כל עוד לא השתמש בפקדון. הרא"ש יישב, ששומר אבידה באופן עקרוני מוגדר ונחשב כשומר שכר, וכשמקבל היתר שימוש במעות מקבל על עצמו דרגת חיוב נוספת, כשואל. ברם שומר פקדון ללא כל תמורה, נחשב רק כשומר חינם, וכשמקבל היתר שימוש עולה דרגה לשומר שכר, ולא יקפוץ שתי דרגות להיות כשואל.
אך הרא"ש שם הביא טעם נוסף, בשם הראב"ד שיישב את הסתירה בין הדינים, שהשומר על פקדון ירא כל רגע שהמפקיד יבקש ממנו את פקדונו, ועל כן חרף הרשות להשתמש במעות, לא מנצל את הטבה זו. אולם השומר על מעות אבידה לא חושש שיבואו בעליה במהרה, ועל כן מתיר לעצמו את השימוש במעות ביתר קלות, ולכן מוגדר כשואל מיד כשהמעות מגיעות לרשותו.
נמצא שהמעות שביד הגזבר מוגדר עליהם כשומר שכר, כיון שמצויות אצלו כפקדון (אומנם היה מקום לדון לפי הראב"ד אם יודע שלא יצטרכו הוועד את המעות בתקופה הקרובה, שיחשב כשואל כשהמעות ברשותו). אולם אם כבר השתמש במעות, אף שנתנם במגירה או במעטפה מיוחדת של וועד הבית שבידו, יחשב כשואל כל עוד לא החזירם לאנשי הוועד.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il