התמודדויות בשיבת ציון ובימינו | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

שבת ומועדים
תקופתנו בתהליך הגאולה

קטגוריה משנית

ספריה
לזמן הזה - יום העצמאות

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

19 דק' קריאה

שיבת ציון בהנהגת אנשים רחוקים
אנחנו חווים יום גדול. יום העצמאות. יתכן שהברכה "חג שמח" איננה מתאימה כל כך, שכן "חג" הוא גדר דאורייתא. גם לפורים ולחנוכה איננו קוראים חג, אבל ודאי הוא שזה יום גדול ושמח! חזרנו עכשיו כולנו, בני הישיבה, מסיור רגלי באדמת ארצנו הקדושה, ובכך התחברנו קצת עם ארץ ישראל בפועל. הלכנו, הסתכלנו, דרכנו על רגבי אדמת הקודש כשהיא בטהרתה, טרם שנבנו עליה מבנים. ראינו הרים חשופים, בתוליים, שלא נגעה בהם יד אדם שנים רבות, מוכנים לקלוט את עם ישראל, את בית ישראל הבאים הנה.
כבר דיברנו אתמול, בשעת לילה מעט מאוחרת, על כך שרבים היו המתנגדים לרעיון של השיבה לארץ ישראל מתחילת התעוררותו. עוד בשעה שקמה תנועת "חיבת ציון" כבר היו מתנגדים. גם אנשי תורה התנגדו, וטעמיהם עמהם. אמנם זו הייתה תנועה שקמה על פי אנשי תורה ובהסכמה של אנשי תורה, אבל לא רק אנשי תורה היו שותפים לה. הפעילים, העסקנים, לא היו מנהיגי הדור וגדוליו. כלפי חוץ כלל לא היה נראה שראשי הדור ומנהיגיו, הם הדוחפים הראשונים, ושמהם מתחיל הכל. הנצי"ב מוולאז'ין ראה במצב זה הוכחה לכך ששיבת ציון איננה חייבת להתנהל דווקא בדרכים שנראות בעינינו. ואלה דבריו (קובץ שיבת ציון א עמ' 17-18; ראה גם העמק דבר שמות ד, א ד"ה כי יאמרו): כשהקב"ה מצווה על משה להיות שליחו לגאול את ישראל, אומר משה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקֹלי, כי יאֹמרו לא נראה אליך ד'" (שמות שם). משה נענש על אמירה זו כי יש בה כביכול הטלת דופי בעם ישראל (שבת צז, א ומדרשים רבים), אבל האם משה העלה בדעתו שאכן לא יאמינו? אז למה התכוון משה באומרו: "והן לא יאמינו לי"? הנצי"ב מסביר שאמנם לא התכוון משה שעם ישראל לא יאמינו בגאולה, כי הלא כל הזמן הם מבקשים וצועקים שתבוא הגאולה, ולכן אם סוף סוף יבוא מישהו לגאול, הם לא יאמינו שיש גאולה? אלא משה טוען: הם "לא יאמינו לי", שאני הגואל. ומדוע? "כי יאמרו לא נראה אליך ד''. לא שד' אינו רוצה לגאול את ישראל, הוא ודאי רוצה, אלא, יאמרו אנשים, 'מי אתה משה רבנו? היכן גדלת? בבית פרעה!' משה לא היה ידוע כ"משה רבנו". משה היה ידוע כאיש שלא גדל בבית הוריו כנכד וכנין של לוי. בנעוריו גדל בפלטין של פרעה, עסק בחכמות חיצוניות, למד גינוני ותכסיסי מלכות והיה לבוש כמצרי. הרי על כן חשבוהו בנות יתרו כאיש מצרי! (שמות רבה א, לב). לפי דעת בני אדם היה ראוי אהרן הכהן להיות גואל, שהרי הוא כבר התנבא במצרים. לדעתם הוא מתאים יותר להיות שליח ד', ולא משה רבנו. אך משה נענש, על החשש שיאמרו: "לא נראה אליך ד'". ועל ישראל אומר ד': "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאֻם ד'" (ישעיהו נה, ח). הקב"ה שולח בכל מיני אופנים את ישועתו. לא תמיד הדמויות שאנחנו היינו בוחרים, הן אותן הדמויות שד' בוחר לפעול את הפעולות.

"יבוא הנס מכל מקום"
כיוצא בזה דברי ר' ראובל'ה מדינבורג שהיה רבה של דווינסק, רבו ומדריכו הראשון של מרן הרב זצ"ל. הרב דיבר על גאונותו בהערצה גדולה מאוד (ראה שו"ת עזרת כהן, סימן מח: "וזכורני שבילדותי שמשתי לפני הגאון ר' ראובן מדענעבורג". דעת כהן, סימן ל: "חלילה לערער על הכרעת גאון הדור כהג"ר ראובן ז"ל". וראה אגרת מהראי"ה בספר טל הראי"ה למרן הרב משה צבי נרי'ה זצ"ל עמ' נו, וכן שם עמ' סז, רכח, רל. ליקוטי הראי"ה ח"ב עמ' 205). בפנייה שפנו אל בנו ר' קולונימוס קלמן הוא נתבקש להביע את דעתו בשאלה זו של יישוב ארץ ישראל, וכן לספר מה אמר על כך אביו, והוא משיב (שיבת ציון א עמ' 92-93): "...בזכרי את דברי קדשו של מר אבא הגאון המנוח ועל לבו הטהור אשר היה מתלקח מִדי דברו בענין זה", כלומר הוא היה מתרגש ומתלהב כשהיה מדבר על עניינה של ארץ ישראל.
ודכירנא שסיפר לי אבי הגאון המנוח ז"ל מה שענה לגביר אחד שאמר לו בדרך הלצה: "אם הנכם מחזיקים זאת למצוה רבה, מדוע לא תעקרו דירתכם מחו"ל לגור בארץ כדי לקיים מצות ישוב ארץ ישראל?".
הגביר אמר לו: "אתה דורש על מצות יישוב ארץ ישראל, אז תעלה!".
ועל זה ענה ואמר במליצתו הנעימה ובצחות לשונו: "אם הייתי אומר לך: 'לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ הקדושה', אזי היית יכול לאמור לי גם כן מדוע אין אתם עושים כך; אך אני אינני אומר כי אם שראוי להחזיק טובה להאנשים שקבעו דירתם בארץ ישראל וההכרח להביאם לבקש איזה עזר; ואם כן מדוע לא נהיה להם לעזר ולהעניק להם מברכת ידנו אשר ברכנו ד'"? הגביר ההוא הוסיף עוד לטעון: "מדוע התחילו לעסוק במצוה זו רק האנשים אשר לפי אשר יראה האדם לעינים, אינם עוסקים כל כך בתורה ובמצות, וגם אינם יראים וחרדים כל כך; ואם מצות ישוב ארץ ישראל גדולה היא מאוד, ראוי היה ביותר שהרבנים הגדולים ויראי ד' יתחילו לעסוק בזה?". על זה ענה אבי ז"ל ואמר: ליכא מילתא דלא רמזו חז"ל הקדושים באיזה מקום, וגם נגד הטענה הזאת אנו מוצאים בדברי חז"ל תשובה חזקה ונמרצה. דאיתא במסכת מעילה (דף יז, א): כאשר גזרו גזרה שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו נדות, אמרו מי ילך ויבטל הגזרות? הלך רבי שמעון בר יוחי, שהוא מלומד בניסים, ועמו הלך ר' אליעזר בר' יוסי, ואחר כך יצא לקראתם בן תלמיון (=שד), ואמר: רצונכם אבֹא עמכם ועל ידי יבא נס? בכה רבי שמעון ואמר: מה שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלש פעמים (=כוונתו על הגר שפחת שרי), ואני לא פעם אחת (=כלומר ואני איני ראוי שיזדמן לי גם פעם אחת), יבוא הנס מכל מקום. הרי מפורש בגמרא שאין משגיחים בנס על ידי מי הוא בא, וכלל גדול כללו לנו חז"ל: "יבא הנס מכל מקום".
שיבוא הנס מכל מקום, גם אם על ידי שד. השד הזה הלך והקדים ונכנס בבת הקיסר, היא השתגעה והחכמים אמרו לקיסר שיכולים לרפא אותה, ובכך הצליחו לבטל את הגזירה. דבר טוב, שיבוא על ידי מי שיבוא! אם אפשר לעשות שיבוא על ידי שליח טוב - מה טוב. אך אם הדבר מן הנמנע, שיהיה על ידי מי שיהיה.
כדברים האלה ענה מר אבא להגביר ההוא, כי מרגלא היה בפיו הקדוש שאם היו מסכימים לענין זה כל חכמי ישראל בלב אחד, אולי היתה צומחת מזה ישועה להכלל.
אחר כך (שם עמ' 94) הוא מספר שכנראה שהתשובה הזו הייתה לענות לכסיל כאיוולתו:
לפי סברת בני האדם המתעקשים בזה הענין, אבל כד נעיין בדברי חז"ל נראה איך שבחו ופארו את בני האדם העוסקים בישוב ארץ ישראל.
כל דברי חז"ל מלאים בשבחה של ארץ ישראל. הדברים הם כל כך מבוררים, עד שאינם זקוקים להוכחות צדדיות שכאלה כדי להוכיח את חשיבות עניינו של יישוב ארץ ישראל.

כמה גדולה מצות יישוב הארץ
רעיון נוסף אומר רבנו שמואל מוהליבר בספר "שיבת ציון" (א, עמ' 8, סע' ד):
כמה גדלה שמירת המצות התלויות בארץ נוכל להבין ממאמר אחד בפסיקתא דרב כהנא (ח, ד), הובא בילקוט פרשת לך (רמז פא וכן הוא בילקוט פרשת אמור רמז תרמג, ובויקרא רבה כח, ו), וזו לשונו: "לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שהרי אברהם אבינו זכה על ידי מצות העומר לירש את ארץ כנען, הדא הוא דכתיב: 'ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך' (בראשית יז, ח): על מנת 'ואתה את בריתי תשמור', ואיזו? זו מצות העומר".
על מנת שתשמור את בריתי, לכן נתתי לך. בזכות המצווה הזו נתתי לך את הארץ. ואיזו מצווה? מצוות העומר. אמנם לא כתוב בפסוק שזו מצוות העומר, ומנין הסיקו שזו מצוות העומר?
צריך להבין מדוע דוקא בשביל העומר נתנה הארץ לאברהם וזרעו, הלא בשביל שמירת כל התורה נתנה להם הארץ, כמו שכתוב בתהלים (קה, מד): "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו". ואיזה ראיה היא מהכתוב "ונתתי לך" וגו' שנתנה בשביל העומר? האם כל התורה אינה בכלל ברית?
אלא כך מפרש זאת הרב מוהליבר: הגמרא במסכת ראש השנה (יג, א) אומרת: "בעו מיניה חבריא מרב כהנא: עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ, מהיכן הקריבו? (=ישראל שנכנסו לארץ סמוך לניסן, מהיכן הקריבו את העומר?) אם תימצי לומר דעייל ביד עובדי גילולים (=מה שגדל ביד עכו"ם), 'קצירכם' אמר רחמנא ולא קציר עובדי גילולים". אז איך יכלו להקריב את העומר בפסח?
ונתקשו שם התוספות (ד"ה ולא קציר נכרי) דהא אמרינן בעבודה זרה (נג, ב) על הכתוב: "ואשריהם תשרפון באש" (דברים יב, ג), מכדִי ירושה היא להם מאבותיהם, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
כלומר, מדוע מחויבים ישראל לשרוף את אשריהם של הגויים באש? הרי הקב"ה כבר הוריש לנו את ארץ ישראל ואת העצים, ואין הם יכולים לאסור אותם בעובדם דברים שאינם שלהם?! ואם ארץ ישראל ירושה היא לנו מאבותינו, אז בעצם גם העומר, אף אם גויים גידלו תבואה בארץ ישראל, ירושה הוא לנו מאבותינו, ולכן התבואה איננה שלהם. ומוסיף רבנו שמואל מוהליבר:
עיין שם מה שתרצו ומה שפלפלו בזה המשנה למלך בספרו פרשת דרכים, והשאגת אריה בספרו טורי אבן. אמנם זכורני כי ראיתי בתשובת כנסת יחזקאל (לרבנו יחזקאל קצינלנבוגן) סימן קי, שכתב ליישב קושיית התוספות, שהגמרא דראש השנה פליגא אגמרא דעבודה זרה וסברא באמת דארץ ישראל אינה מוחזקת מאברהם.
כלומר הגמרא בראש השנה סברה שארץ ישראל אינה מוחזקת מאברהם ולכן מקשה איך הקריבו את העומר. אילו הייתה הגמרא סוברת כמאן דאמר שארץ ישראל מוחזקת לנו מאברהם לא קשה מהיכן הקריבו את העומר. אכן לפי הסוגיא בעבודה זרה שסברה שארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו מובן איך הקריבו את העומר. לסברא זו הקב"ה הוריש לאברהם את הארץ רק בשביל שכשישראל יכנסו לארץ, סמוך לפסח, יוכלו לקיים את מצות הקרבת העומר, שהצטוו לקיים מיד כשיכנסו לארץ, עוד בטרם גידלו בה דגן (על תרומות ומעשרות ומצוות אחרות התלויות בארץ התחייבו רק אחרי כיבוש, חלוקה וישיבה). אם כן, כל הירושה שהוריש הקב"ה לאברהם הייתה בשביל מצות העומר. כך מחדש ר' שמואל מוהליבר. מן העניין הזה ניתן ללמוד כמה גדולה שמירת המצוות התלויות בארץ.
וזהו שאמר: "לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך". רוצה לומר, הגם שלכאורה היא מהקלות שבמצות הארץ, בערך מצות תרומות ומעשרות וכו'... ואף על פי כן היא גדולה כל כך עד שבשבילה זכה אברהם בעצמו לירש את הארץ" (עמ' 9, סע' ה).
הרב מוהליבר מביא (עמ' 10, סע' ח) את דברי הגמרא במסכת גיטין (ח, ב): ש"הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים". לאמור, שכותבים שטר מכירה אפילו בשבת, כדברי רב ששת שם, כלומר, אומרים לגוי לכתוב. וזאת "משום ישוב ארץ ישראל". ופירש שם רש"י "'משום יישוב ארץ ישראל': לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה".
הנה למדנו מדברי הגמרא ורש"י הנ"ל דעיקר יישוב ארץ ישראל היא הקניה מיד העובד כוכבים, והיא גדולה כל כך עד שדוחה שבות דאמירה לנכרי בשבת... גדולה מעלת הישוב ממצות מילה.
הזכרנו אם כן מעט מהרבה מדברי חכמינו על חביבותה של מצות יישוב ארץ ישראל, אלו דברים שאנחנו חיים אותם תמיד.
התמודדות עם החמרה במצב הביטחון
בהקשר זה, אנו מבקשים לחשוב על הימים האלה שאנחנו נמצאים בהם, ולהתבונן בהם מתוך רוח גדולה. זה כמה שנים, מאז שהממשלה הזאת קמה, שאנחנו נמצאים בהתמודדות קשה; עומדים במצבים קשים מאוד, מבחינה פיזית ממשית. נתקלים במצבים מסוכנים. הממשלה הולכת בדרך כזאת, שבגללה גבר הטרור; גברו הסכנות. כבר לא מדובר רק בסכנות, אלא יש תוצאות איומות ונוראות בפועל. מאז כינון הממשלה הזאת אפשר לראות בבירור איך החריף המתח בין היהודים לערבים. אמנם כבר כמה שנים שישנה התפרצות של איבה, מאז פרוץ האינתיפאדה, אך מאז כינון הממשלה הזאת, ובמיוחד אחרי ההסכם, החריף המצב עוד יותר. מבחינה פוליטית מתנהלות שיחות בין הפוליטיקאים, שיחות שנועדו, כביכול להביא לידי פתרון, אבל במציאות, בשטח, הביטחון האישי התדרדר. אנשים מרגישים פחות בטוחים, ובמיוחד אנשים הגרים ברחבי יש"ע. ההתמודדות הזו דורשת הרבה כוחות, בעיקר מהמנהיגות, וזו נדרשת לענות על השאלה המרכזית: מה עושים? האם להישאר כאן? אנשים באים ושואלים שאלות שאינן פשוטות כלל ועיקר. אנשים מקשים: 'אנחנו מסכנים את הילדים שלנו, האם יש לנו רשות לכך'? וכן: האם אנחנו צריכים להמשיך כאן? האם לבנות? האם להשקיע כאן כסף בבניה? להשקיע, לדוגמא, מאה אלף דולר, שזהו כל כספנו? אי אפשר להצהיר סתם כך: "כן, בטח, צריך להשקיע". זו אחריות גדולה. זו תשובה שעלולה להביא לתוצאות הרות גורל. כל עוד אין שום התרחשות חמורה, התשובה הזו נכונה. אבל צריך לקחת בחשבון אפשרויות שונות לפני שמשיבים תשובה לשאלות מן הסוג הזה. רק מי שניחן ברוח נבואה יכול בנקל להכריע בעניינים שכאלה, אבל כשהנבואה עדיין לא נתגלתה, וצריך להחליט על פי מה שאנו לומדים מדברי התורה, הדברים אינם פשוטים. יש קשיים ממינים שונים. יש משפחות שאומרות: "ההורים שלנו אינם ישנים בלילות. האם אין צריכים להתחשב בזה? הם לא באים בכלל לבקר אותנו. כמעט שנוצר נתק בינינו לבינם. אנחנו מבקרים אותם, אך הם אינם באים. הם מפחדים אפילו לנסוע באוטובוס". מה אומרים לאנשים שמרגישים במצוקה? לאנשים שאינם נרדמים בלילות מחשש שמא יקרה משהו כשייסעו למחרת. יש אנשים כאלה. ב"ה לא כולם נכנסים למתחים כאלה, אבל יש יחידים, ובעיקר בתקופות רגישות. יש ילדים שבוכים בלילה, שמפחדים, ואומרים: "ערבי בא"! אסור שילד יגדל במצב כזה של מתחים. בדרך כלל נובע המתח הזה מהשפעת הסביבה של הילד. בבית או בחברה של הילדים, בגן, יש מתח, או שהוא באופן אישי קלט משהו. או שהוא רגיש באופן מיוחד, וכששומעים חדשות ואומרים "אוי", הילד שומע ונכנס לפאניקה. ההורים לא התכוונו להלחיץ אותו. הם אפילו מצטערים על כך, אבל הילד כבר נכנס למתחים. אם כן, יש מצבים שאינם פשוטים. ההתמודדויות הן גדולות וקשות. השאלות אינן שאלות שעלולות להישאל. הן כבר נשאלות! וצריך כח גדול של ביטחון, של נקיטת עמדה חזקה, לחזק את האנשים, לומר לאנשים לא להיחלש, ולקחת בחשבון שיכולים להיות מצבים שונים. אנחנו כבר נפגשנו עם מצבים קשים, ואף על פי כן, ואדעתא דהכי, למרות הסיכונים, למרות האפשרויות של תוצאות קשות, אדעתא דהכי אנחנו כאן. זה קשה מאוד, זה דורש הרבה הרבה כוחות. לפעמים ישנה תחושה שהיכולת להתמודד מול המצבים האלו בפועל, וברוח, נראית בלתי אפשרית.

עמידה כנגד הזרם
התמודדות נוספת הניצבת בפנינו היא בצורך לעמוד מול הרוח הנושבת, שבגללה מוצאים אותנו כביכול מחוץ לגדר, או ליתר דיוק מבקשים להוציא אותנו מחוץ לגדר, ומחפשים בנו כל הזמן מגרעות; מאשימים אותנו בהאשמות שווא, שהן חמורות שבחמורות, כמו אותו פרופסור "מכובד" שהשווה את ילדינו לילדי הצוררים. התחושה קשה מאוד וההתמודדות איננה פשוטה כלל. הקושי הוא גדול ואדיר. מי שאינו נושא בעול, פחות קשה לו, אם כי גם הוא שותף לקושי. כולם שותפים. כללות הציבור. אמנם לאלה שנושאים בעול, למנהיגות הציבור, הצורך להתמודד מול כל הקשיים הללו, גוזל מהם את מֵירב הכוחות. כמעט כל הכוחות מוקדשים להדיפת הלחץ המעשי והרוחני; להדיפת התקפות. וכשעוסקים בהדיפת התקפות, קשה לעסוק ביצירה, ואז כביכול דורכים במקום. אנו נמצאים עתה במין תקופה שבה הציבור שלנו נדרש להקדיש את מירב הכוחות כדי לעמוד בפרץ כחומה בצורה. ב"ה, אפשר לומר שהחומה היא חזקה, ואנו אפילו מופתעים ממידת חוזקה. ממש לא יאומן כי יסופר, שאין עזיבות, וישנה אפילו התרחבות של ההתיישבות, כעשרה עד חמישה עשר אחוזים של התרחבות בהתיישבות. זו ההתרחבות המגזרית הגדולה ביותר בארץ. אך אף על פי כן הכוחות מוקדשים להתמודדות; להדיפה. לכאורה זה נראה מעייף ומכביד. נראה הדבר כאילו אין מתקדמים, והרי צריך תמיד להתקדם, ואם אין מתקדמים, נסוגים. אין מצב ביניים, כידוע. אם לא עולים, אז ח"ו יורדים. אך באמת העמידה החזקה הזו, הנחושה, היא בעצמה התקדמות.
במסכת קידושין (לט, ב) מלמדים אותנו רבותינו שאם אדם "ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה". פירוש הדבר שהוא "ישב", כלומר משכו אותו לעבור עברה, והוא לא קם. הוא אחז בכסא ולא זז. הוא לא הושפע. לחצו עליו לעבור עברה. אולי הלחץ היה מבפנים, מיצרו, אולי מאחרים, אולי משני הצדדים גם יחד, הוא נדרש לאיזושהי התמודדות קשה והוא התגבר. אין זה נחשב לו רק כמעשה פסיבי, אלא מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצוה. זאת אומרת שהתמודדות עם לחצים והתגברות עליהם הן יצירה. כשאדם בולם איזה כח שלילי שתוקף אותו, והוא מצליח להודפו ולנצחו, ואם הוא לא נכנע ולא נשבר, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצוה. הוא יצר כאן איזה כח פנימי חשוב, כח פנימי מרכזי. כך באמת היה מעשה יוסף. יוסף התמודד באופן פסיבי. הוא נדרש להדוף את ההתקפה היִצרית שבה הותקף ושהיה יכול להיגרר אחריה, והוא לא הושפע. הוא הצליח להדוף את הלחץ הזה. נוצרו בו כוחות אדירים. הוא נעשה מושל בכל ארץ מצרים והתברר שהוא מושל גם בעצמו. יש לו שליטה עצמית. יש לו כוחות עצמיים גדולים. יש לו כוחות. אדם ששולט בעצמו נעשה אחר כך שולט גם בכל הסביבה שלו. ראשית המנהיגות היא שאדם ינהיג את עצמו. אנחנו עומדים בפרק הזה, בבניית כח איתן של גבורה, שמתמודד עם לחצים אדירים, גדולים, שהם רוחניים וגשמיים וב"ה, אפשר להגיד שאנחנו עומדים במשימה, בהצלחה. הגבורה מתאדרת, מתעצמת. אנשים ממשיכים בשגרת חייהם, אנשים ממשיכים לנסוע. אנשים ממשיכים לחיות כאן בכל המקומות הללו. אנשים בונים חיים, ולמרות כל הלחצים הללו, למרות כל התקפות המלל הקבועה בכלי התקשורת, והם עומדים בזה.
בזמן האחרון היישוב שלנו ב"ה ניצל מעט מהתקשורת הכתובה. באחד הימים, לפני חודשים אחדים, פניתי אל הציבור ביישובנו ולבעל המכולת בבקשה שלא ימכרו עוד עיתונים בישוב. אני מתכוון למה שנקרא "עיתוני הערב". העיתונים שאצלם הערב מתחיל מהבוקר. אנשים הופכים את היום ללילה, בגלל הדפים המכוערים, המפתים, עם כל מספרי הטלפון, וההצעות המגונות שמודפסות על דפי העיתון. אין ספק שזה משפיע, גם על אנשים צדיקים. יהיו האנשים צדיקים ככל שיהיו, אם הם קוראים דברים כאלה, הם או ילדיהם, זה בהחלט משפיע. הכל התחיל כשמישהו בא וסיפר לי שבנו צלצל לאותם טלפונים. הוא רק רצה לשמוע. הוא התעניין, הסתקרן. האב נבהל בראותו את גודל סכום חשבון הטלפון, וביקש מחברת הטלפון את פירוט השיחות. התברר שטלפונים רבים נעשו לטלפון "המכובד", המגרה הזה. פנה אלי האב וטען שצריך להפסיק את מכירת העיתונים בישוב. אמרתי לו: אל תקנה, הֶיה בעל הבית בביתך, אך הוא השיב לי: לא בביתי הוא פגש בעיתון. הילדים רואים, האחד אצל חברו. הילד שלי סתם התפתה; הוא ילד טוב, ילד מצוין, אלא שהגירויים האלה מפתים. אחר כך באו אלי הורים נוספים, עד שיום אחד פניתי לרב אבינר, וסיכמנו שננסה להפסיק את מכירת העיתונים ביישובים שלנו פה. בעל המכולת אמר שאם יקנו עיתונים בישוב השכן, יבואו לקנות שם גם מצרכים, והוא יפסיד בשל כך, לכן היה חשוב שנפעל יחדיו, אבל לא כל יישוב בשל לעניין הזה, וגם ביישוב שלנו זה לא היה קל. אמנם גם בשעה שנמכרו עיתונים ביישובנו, מתוך שלוש מאות וחמישים משפחות קנו עיתונים רק כמה עשרות תושבים, כך שמלכתחילה הבעיה לא הייתה רחבת היקף. המזכירות ניצבה גם היא לצדנו בעניין הזה. ב"ה שהושג פתרון לבעיה כאובה זו. זה הישג גדול. אין מביאים עיתון! אין דבר פשוט. אינני יודע כמה יישובים תורניים ישנם, שאין מוכרים בהם את העיתונים הללו. זאת הסביבה, החממה, שאנחנו נמצאים בה, וטוב הדבר.
אם כן, אנו עומדים בפני אתגרים שצריך להתמודד עמהם. את ההתמודדות הגדולה הזאת של תקופתנו בכל הקשור להתיישבותנו פה בלב ארצנו, עלינו לראות כאתגר ולא כקושי שבוכים בגללו. האתגר הוא לבנות את עצמנו, להעצים את כוחותינו, לחזק את עוצמת אהבתנו לארץ ד'. נושבות בציבור רוחות של זלזול בקדושת הארץ, בעניינה של הארץ: "בשביל מה האדמה הזאת?", "מי צריך את השטחים הללו?", "למה ומדוע מוכרחים להידבק בעצים ובאבנים, בקברות ובעתיקות?" וכיוצא באלה משפטי ביטול. שאלות אלו מופיעות כדי שאנחנו נצטרך להתמודד עמן ולהשיב עליהן תשובות גדולות ועמוקות. התוצאה תהיה שנאלץ לברר ולהעמיק, בראש ובראשונה לעצמנו, את קשרינו עם ארץ ישראל. ובאמת חיבורנו עם הארץ הולך ומתעמק בשל בירורים אלה, ואולי גם בשל הקשיים עצמם. התמודדות עם הקשיים, היא בעצמה התקדמות, ומכוחה של ההתחזקות הפנימית הרוחות הרעות הנושבות, הולכות ומתנפצות.

אין קיום ללאומיות בלא תורה
וכך אני רואה את פני הדברים: הרוח הציונית החילונית נמצאת בתהליך של קריסה. מצד אחד מצער הדבר, מצער מאוד, שכן עד לא מזמן לפחות נשבה הרוח הלאומית, לפחות הרוח היהודית האנושית מילאה את הציבור שמרוחק מחיי תורה ומצוות. אלא שזה לעצמו לא היה יכול להחזיק מעמד. מרן הרב זצ"ל דיבר על כך הרבה בכתביו הראשונים (באגרותיו, וכן במאמריו שנדפסו ב"הפלס" ה'תרס"ב). הוא חזה שאם לא תתמלא הרוח הציונית באמונה וברוח של קדושה, היא תעבור חלילה את הגבול ותצא מגבול ישראל. אם לא תתמלא הלאומיות בקדושה היא לא תוכל להחזיק מעמד. כעת אנו רואים את התופעה הזו מתרחשת לנגד עינינו. מה שהתמלא ברוח של קדושה, יש לו קיום. ומה שלא נתמלא ברוח של קדושה, הולך ומתפורר, הולך וקורס, הולך ומתרסק.
במבט זה הביט רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל על מה שקרה בזמן השואה הנוראה, בראותנו את האסון הנורא של הריסת, הריגת, רציחת, שליש מעמנו. הרב ניתח את הפרק ההיסטורי הנורא הזה, והגדיר אותו: "נהרסה הגלות". זה ביטוי מחודש. הביטוי המורגל בפי כל הוא: "נהרסנו, נשחטנו, נרצחנו, שליש מהעם נספה. איזה אסון, איזו טרגדיה", אבל הוא ניסח את זה ביחס לגלות: "הטרגדיה של הגלות", "הגלות נהרסה", "הגלות מתבטלת", "הגלות נעקרת ונשתלת מחדש בארץ ישראל". אמנם עקירה זו נעשתה בדרך איומה, בצורה מזעזעת, אבל בעצם כך אפשר לפרש את מה שקרה. כריתת האיברים הזאת, הניתוח הנורא, המכאיב הזה, נעשה באופן קשה ואיום. הקב"ה עושה זאת בדרכו הוא, בלי שאנו מבינים אותה. אבל מה שהקב"ה בעצם עשה הוא ביטול המצב החולשתי, כדי לבנות בנין חיים חדש. כדי לבנות את הבניין הבריא הוא עוקר את הגלות, הוא הורס אותה ומצמיח כאן קרן ישועה. אחרי השואה, מה היה כאן אז בזמן שהרב דיבר על כך? כמה אנשים היינו כאן? כמה מאות אלפים של אנשים. הזאת אומה? הרי שם נהרגו שישה מיליון, שמנה וסלתה של היהדות, של עם ישראל! היה חשש ממשי, ורבים תהו: איך עם ישראל יוכל לקום ולהתאושש מהמכה הנוראה הזו? לא היה בטוח שאפשר בכלל להתאושש ממכה שכזו. ובאמת, לא מעט אנשים איבדו את אמונתם באומה הישראלית. לאחרונה סיפר לי תושב הישוב, שלאביו יש חבר, ניצול שואה, שהגיע בגפו לארץ לאחר שאיבד את כל משפחתו. לא היה לו דבר. הוא התחתן עם גויה, וגם התעשר, אבל כל ילדיו גויים כמובן. כשהוא ניצל לא היה לו כל כיוון שבו יוכל ללכת. מישהו עזר לו להתאושש, והוא נאחז במה שהיה אפשר לו להיאחז, שכן הוא היה כעלה נידף. סיפורים כאלה שקרו בעקבות השואה הנוראה ישנם לרוב. אלא שבהסתכלות כוללת, כפי שהביט הרב צבי יהודה, הניתוח הנורא של השואה, מטרתו היא הריסת הגלות. מובן שאין להמעיט בחומרת השואה. אני מדגיש שוב ושוב את הדבר הזה, מפני שפעם דיברתי על כך, ומישהו שקרא את הדברים לאחר שנדפסו, חשב שיש בדברים אלו כדי לסכן את הדגשת החומרה שבשואה. חס וחלילה! העוצמה הנוראית של השואה אינה מתמעטת בכך. אלא שצריך להביט במבט שלם, במבט אחד: עקירה ובניה.
מבחינה רוחנית, מה שקורה כאן בארץ, הוא כעין הרעיון הזה. ציבור גדול מאוד התרחק מחיי תורה ומצוות. אין בכך הטלת אשמה עליו. אין אנו יודעים אם יש כאן אשמה כלשהי, אבל יש כאן מציאות. המציאות היא שחלק מהציבור בישראל, מן העם היהודי, התרחק, וזה הציבור המכנה עצמו "חילוני". יש במצב זה מדרגות מדרגות, כמובן. הצדדים הקיצוניים שבו התרחקו מאוד. עד לזמן מסוים היו כולם אחוזים בקשר עם האומה הישראלית. כעת גם הקשר הזה מתרופף, וכמעט ניתק והדבר הוא ממש חורבן. זה סוג של חורבן. משבר רוחני לאומי איום ונורא, שלכאורה אי אפשר לדעת מה יהיו תוצאותיו. שכן אם ההשקפה הרווחת היא שאין הבדל בין אדם לאדם, אז כל הקיום של העם היהודי כבר איננו יציב; אינו ודאי. אם כולם שווים, אז צריכים לבטל את הימנון המדינה או לשנותו, שאם לא כן, איך הוא יתאים לערבים? צריכים כמובן לבטל גם את חוק השבות. צריכים להיערך למציאות של מדינה שאיננה מבוססת עוד על שום בסיס לאומי. מובן שהדבר הזה לא יקום ולא יהיה, אבל הרעיונות האלה נשמעים כל העת, ובכל יום יותר בחוזקה, יותר בעוצמה, יותר בחריפות, ובשומענו את הדברים אנו מזדעזעים בכל פעם מחדש מן העובדה שזה קורה כאן בארצנו, ולעינינו.
עם כל זאת עלינו לשוב ולהבהיר כי אנו עדים כאן לניוון הקיום של המהלך הלאומי החילוני, והחייאתו של המהלך הלאומי האמוני. נהרסת כאן הדרך החומרית, החיצונית, הלאומית החילונית, על מנת ואדעתא דהכי שתקום לאומיות אמונית. הדברים מתרחשים בו זמנית, ובד בבד עם ההריסה אנו רואים לפנינו את הבניין ואת הצמיחה של הכח האמוני בישראל. אם כן, כשרואים את הדבר הזה במבט שלם, אז עם כל הצער והכאב המתלווה אל המשבר הרוחני הזה, עם כל התוצאות הקשות שיכולות לנבוע ממנו, אנחנו יודעים שיש כאן מעשה של בניין: סתירה ובניין, סתירת הקלקולים ובניין התיקונים. זה כואב. כל סתירה כואבת. גוזמים עץ פרי, כדי שיפרח אחר כך ביתר שאת, אבל אדם שאוהב את העץ, שמגדל אותו, כואב לו שצריך לגדוע את העץ. לפעמים צריך לעשות אפילו חיתוך גדול, מכיוון שרוצים לתקן את אופן הצמיחה שלו. לפעמים גם העץ מפריש מין שרף בשעה שגוזמים אותו, מה שגורם לחשוב כאילו העץ בוכה על מה שנעשה לו. כל שכן עץ חיים, מציאות של השקפת עולם, שכשפוקדים אותה משברים כאלה הכאב הוא עצום. אך, כאמור, אנחנו מוכרחים לראות שהשבר הזה, תכליתו בניין. ההנחה שיש קיום כביכול לעם היהודי בלי תורה, הולכת ומתבררת כטעות. הולך ומתברר שאין כדבר הזה. לא יכול להיות קיום לעם היהודי בלי אמונה! האומה לא תתקיים בלי אמונה. ההכרה הזו הולכת ומתבררת עכשיו. זהו בירור מרכזי. הבירור היותר גדול שצריך להתברר.
בזה יש לנו תפקיד מרכזי ביותר: להעמיק את האמונה ולהגיע להסתכלות אמונית שיש בה גדלות ורוחב המבט. מכמה וכמה בחינות אפשר לומר שאנחנו נמצאים בחזית. יש כאלו שבגלל הצד החילוני שנקטה הלאומיות החילונית, הסיקו כי הלאומיות שלילית והם הפכו לאנטי לאומיים. הם בעד שמירת התורה והמצוות ומתנגדים לכל התפיסה הסגולית הישראלית, שהיא התפיסה הלאומית בישראל. ומצד שני נמצאים אלה שהתרחקו לגמרי מהתורה, והנה אנחנו עומדים כשמלחמה לנו מפנים ומאחור, מכל הצדדים.

נושאי הדגל
הפיחות בערכים הלאומיים פשה ופגע אפילו בערכו של הדגל. אמנם בימים האחרונים סוחר ממולח החליט לעשות מבצע מסחרי והצליח למכור דגלים בכל הארץ. הוא שכר נערים ערביים שעומדים בכל הצמתים ומוכרים דגלים לעוברים ושבים, ולכן מתנוססים השנה על המכוניות הרבה דגלים, יותר מבשנים אחרות... אבל היחס לדגל משני הצדדים שדיברנו בהם ירד, ומי נושא עתה את הדגל אם לא אנחנו?! בכל ההפגנות שלנו אנחנו צועדים עם הדגלים.
המלחמה היא לנו מפנים ומאחור. זה סימן טוב. סימן שאנחנו עומדים בעמדה טובה מאוד. במקום המרכזי. במקום החשוב ביותר. בצומת. כל צד תוקף אותנו, ואם משני הצדדים אנחנו מותקפים, סימן שאנחנו באמצע, במרכז. וזהו אכן תפקידנו: להיות הלב וחוט השדרה של האומה, ואשרינו מה טוב חלקנו על כך. ואנחנו עושים את זה יפה מאוד.

חינוך או התיישבות?
חשוב לדעת, שהדרך החינוכית הגדולה ביותר שישנה היא הדוגמא האישית. עלינו לשמש דוגמא אישית! על כן, במציאות שלנו כאן, ביושבנו כאן בבית אל, אנו ממלאים את תפקידנו על הצד היותר טוב, ובכך אנו עושים מעשה חשוב של דוגמה אישית. אנו נמצאים בסביבה עוינת, ולמרות הכל אנחנו כאן. זהו מעשה חינוכי ממדרגה ראשונה. אני אומר את הדברים הללו לעומת מי שיכול לחשוב או להגיד שעיקר הבעיה שלנו כיום היא בעיית החינוך ולא בעיית היישובים, וכי אנחנו צריכים עכשיו לעסוק בחינוך העם, בחינוך הדור. במשך שלוש מאות השנים הבאות נעסוק רק בחינוך, ונעשה זאת בסבלנות. קמעא קמעא. עד שתתרחש המהפכה. אני מקבל את הטענה שהחשוב ביותר עתה הוא לעסוק בחינוך. אבל איך? והתשובה: להתיישב! הרי לעסוק בחינוך פירושו לתת דוגמה אישית. איך מחנכים לאהבת הארץ? מדברים על כך? יושבים באמריקה ומצהירים: "אני אוהב את ארץ ישראל"!? או אפילו יושבים בארץ ישראל, למשל בתל אביב, ואומרים: "אני אוהב את כל הארץ, אני אוהב מאוד את יהודה ושומרון"? אין ספק שגם זה חינוך. אלא שבמקרה הזה ישאל המתחנך: "אם כן מדוע אינך הולך לגור שם?". חינוך הוא בראש ובראשונה דוגמה אישית. אתה אוהב את יהודה ושומרון? תראה זאת! תבצע! תראה דוגמה! תתמסר!
כשרואים את היהודים יושבים כאן, בכל המקומות האלה, ואינם עוזבים חרף הקשיים, אינכם יכולים לתאר לעצמכם איזו השפעה יש לזה על עם ישראל. אלף אלפי שיחות לא תעזורנה ולא תשווינה למה שמקרינה המציאות הזאת. אף אם כל יושבי יהודה ושומרון יתפזרו בכל הערים ובכל היישובים, ובמקום להיות כאן, כל אחד יתיישב ברחבי הארץ: האחד בתל אביב, זה ברעננה, וזה בכפר סבא, וזה בראשון לציון, בחיפה ובמקומות נוספים, וידברו גבוהה גבוהה על יהודה ועל שומרון ועל יישוב ארץ ישראל, על חשיבותה של ארץ ישראל השלמה וכו' וכו', כל זה לא ישווה למציאות הזאת שלנו, שאנחנו פה יושבים ומחזיקים בעצמה בפועל ובכל הכוחות. זה משפיע על העולם כולו. זה משפיע על עם ישראל כולו. העולם מסתכל עלינו בכעס אבל גם בהערצה. הציבור היהודי עלול לחשוב ש"האנשים האלה קצת עוברים את הגבול! מה הם עושים שם?". אבל הדוגמה האישית הזו, הנחרצוּת הזאת, הדבקות הזאת שלנו בארץ, היא המסר החינוכי הגדול ביותר. אין היא בגדר נאה דורש אלא גם נאה מקיים. אם חושבים איך עלינו לחנך לאהבת הארץ, התשובה היא: במעשים! ועל גבי המעשים נוכל להוסיף בהסברה, ולאו דוקא במילים, אלא, כפי שנאמר לעיל, בדוגמה האישית, שהיא ההסברה החשובה ביותר והטובה שישנה בעולם.
אנו, בני הישיבה, זוכים בדבר הזה כלאחר יד. עצם לימודם של התלמידים בישיבה כאן נבחר על ידי רבים מהם לאו דווקא בשל עניין יישוב ארץ ישראל בהידור, אלא אולי כחזי לאיצטרופי, אבל מכל מקום כך פועלת מציאותנו כאן. זאת נקודת זכות נוספת, לנו, היושבים כאן, והעוסקים בהתמלאות רוחנית חינוכית, על מנת להרביץ תורה אחר כך; על מנת להרחיב את ההשפעה ולהגדיל תורה ולהאדירה בכל עם ישראל. ברוך השם יש מזה תוצאות מבורכות מאוד. יש סייעתא דשמיא, ויש תוצאות. בדברים אלו אין לי כוונה להלחיץ אתכם; להטיל עליכם משימות גדולות. יש אנשים שלחץ מכביד עליהם, אבל אין כל ספק שתרומתו של כל אחד מהיושבים כאן לעם ישראל תהיה תרומה גדולה, כל אחד כפי מידתו ועניינו; מכאן תצא תורה ותתגלה בפניה הרבות ומכאן גם תפרוץ אמונה גדולה ורחבה. אשרינו מה טוב חלקנו בזה עלינו לזכור את הדבר הזה. אנו שמחים מאוד על נוכחות כל החבורה כאן. שמחנו במיוחד גם על בואם של הרבה מתלמידי הישיבה שכעת כבר אינם לומדים בישיבה, ובאו ליום העצמאות אלינו. הקישור שעושים תלמידים לשעבר בין הישיבה לבין יום העצמאות, שבחרו לחגוג אתנו את היום הזה, הוא סימן טוב מאוד, לנו ולהם.

אופן השמחה ביום העצמאות
הציבור שלנו התפתח. כשאני הייתי בחור כמוכם, בגילכם, לא יכולתי ללמוד ביום העצמאות. הייתה מין סתירה כזאת בין העולם הרוחני שחיִינו בו כל השנה ובין המציאות של חגיגת היום על ידי כל המדינה; על ידי החברה. ביום העצמאות הרגשנו כולנו שטופים בחגיגת ההמון. היו עורכים מצעדים ומקימים במות, לא במות כמו היום, אבל היו רוקדים ושמחים בחוצות העיר וכיוצא בזה. הנפש המתרחבת לא יכלה להישאר בבית המדרש. במשך השנים ב"ה התבגרנו. בישיבת "מרכז הרב" זה התחיל, והתפתח אחר כך לכל השלוחות. הציבור שלנו התבגר. התבגרנו כציבור, והשמחה שלנו התעמקה ונעשתה שמחה פנימית, שמחה עמוקה. שמעתי הבוקר בחדשות שכל הפארקים היום מלאים, מוצפים עד אפס מקום, שיש "פקקים", ושאין מקום חנייה. אנחנו כאן יוצרים את הצביון הקבוע, הבסיסי, של שמחת יום העצמאות, וזה מה שבסופו של דבר יישאר: שמחה, פנימית, שורשית, יסודית, ומסיבה של שמחה ודברי תורה והתעלות רוחנית, ולא חיצונית. כך יהיה יום העצמאות! בסופו של דבר כולם יצטרפו אלינו, גם מימין וגם משמאל. כולם יצטרפו לשמחה הזאת וזה יהיה צביונה. זאת מפני שכאן, ביום הזה, נוצר הבסיס, אחד הבסיסים, אחת המדרגות הגבוהות להתקדמותה של גאולת ישראל, והדבר הזה ילך ויקנה את מקומו יותר ויותר. הוא כבר הולך וקונה את מקומו יותר ויותר, ובזה יש לנו ב"ה חלק מרכזי למדי. התחלנו עכשיו את ה"זמן" החדש, עם יום העצמאות שבקדושה; לא בפיזור. ומתוך האווירה הזאת נמשיך עכשיו בימי הספירה, דרך חג השבועות ובמשך כל הזמן כולו. יהי רצון שיהיה לנו קיץ טוב, קיץ של התרוממות, קיץ של הרבה תורה, של הרבה אמונה, של צבירת הרבה כוחות חדשים, כוחות נפש חדשים. הקב"ה יהיה בעזרנו, בעזרם של כל הרוצים את עזרתו, בעזרם של כל עם ישראל, ובעזרת השם: "לשנה הבאה", כפשוטו, "בירושלים הבנויה"!

לזמן הזה - יום העצמאות

תקופתנו בתהליך הגאולה