בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • אמונות ודעות
לחץ להקדשת שיעור זה
כ"ט אדר א' התשע"ו

מאמר שלישי חלק י"א

undefined

בשביל הנשמה

כ"ט אדר א' התשע"ו
5 דק' קריאה
עניין ספרי הקודש
-ו- 162 וְאַחַר כֵּן אֲבָאֵר עִנְיַן סִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ, 163 וְאֹמַר כִּי הוּא קִצֵּר לָנוּ מִכְּלַל מַה שֶּׁהָיָה בַּזְּמַן הַחוֹלֵף* הַגָּדוֹת* נְתַקֵּן בָּהֶם לַעֲבוֹדָתוֹ, זְכָרָם בְּסִפְרוֹ, וְחִבֵּר אֲלֵיהֶם מִצְוָתוֹ, וְסָמַךְ אֲלֵיהֶם מַה שֶּׁהוּא גּוֹמֵל* עֲלֵיהֶם, וְהָיָה זֶה תּוֹעֶלֶת קַיֶּמֶת לְעוֹלָם. וְהוּא שֶׁכָּל סִפְרֵי הַנְּבִיאִים וְסִפְרֵי הַחֲכָמִים מִכָּל עַם, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם רַבִּים, אֵינָם כּוֹלְלִים כִּי אִם שְׁלֹשָׁה שָׁרָשִׁים. תְּחִלָּתָם בְּסִדּוּר הַצִּוּוּי וְהָאַזְהָרָה, וְהֵם שַׁעַר אַחַד, וְהַשֵּׁנִי, גְּמוּל וְעֹנֶשׁ, וְהֵם פְּרִיהֶם, וְהַשְּׁלִישִׁי, הַגָּדַת* מִי שֶׁהֵיטִיב בָּאֲרָצוֹת וְהִצְלִיחַ, וּמִי שֶׁהִפְסִיד בָּהֶם וְאָבַד. כִּי הַתִּקּוּן הַשָּׁלֵם לֹא יִהְיֶה כִּי אִם בְּקִבּוּץ אֶל הַשְּׁלֹשָׁה. 164 וְהַמָּשָׁל בָּזֶה אֹמַר, כְּמִי שֶׁנִּכְנַס אֶל חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַדַּחַת, וְהִתְבָּרֵר לוֹ כִּי סִבַּת חָלְיוֹ תִּגְבֹּרֶת הַדָּם. וְאִם אָמַר לוֹ: אַל תֹּאכַל בָּשָׂר וְאַל תִּשְׁתֶּה יַיִן, כְּבָר תִּקֵּן מֵעִנְיָנוֹ, וְלֹא הַתִּקּוּן הַשָּׁלֵם, וְאִם יוֹסִיף וְיֹאמַר לוֹ: שֶׁלֹּא תִּטְרֹף דַּעְתְּךָ, כְּבָר הוֹסִיף בְּתִקּוּן, וְאֵינוֹ עַד עַתָּה שָׁלֵם, עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ כַּאֲשֶׁר קָרָה לִפְלוֹנִי, וְכַאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה זֶה כְּבָר נִשְׁלַם תִּקּוּנוֹ. וְעַל כֵּן קִבְּצוּ הַסְּפָרִים אֵלֶּה הַשְּׁלֹשָׁה שָׁרָשִׁים, וְאֵינֶנִּי צָרִיךְ לִזְכֹּר דָּבָר מֵהֶם מִפְּנֵי רֻבָּם.

האדם מאמין במה שמספרים לו (בהגדה)
165 וְאַחַר כֵּן אֹמַר שֶׁהֶחָכָם יִתְעַלֶּה, מִדַּעְתּוֹ* שֶׁתּוֹרוֹתָיו וְדִבְרֵי אוֹתוֹתָיו צְרִיכִים בְּאֹרֶךְ הַזְּמַן אֶל מַעְתִּיקִים*, כְּדֵי שֶׁיִּתְאַמְּתוּ לָאַחֲרוֹנִים כְּמוֹ שֶׁהִתְאַמְּתוּ לָרִאשׁוֹנִים, שָׂם בַּשְּׂכָלִים* מָקוֹם לְקִבּוּל הַהַגָּדָה* הַנֶּאֱמֶנֶת וּבַנֶּפֶשׁ מָקוֹם לְהִתְיַשֵּׁב בָּהּ כְּדֵי שֶׁיִּתְאַמְּתוּ בּוֹ סְפָרָיו וְהַגָּדוֹתָיו. וַאֲנִי רוֹאֶה לִזְכֹּר חֲלָקִים מְאַמְּתוֹת הַהַגָּדָה, לוּלֵא כִּי הַנְּפָשׁוֹת מִתְיַשְּׁבוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם הַגָּדָה אֲמִתִּית, לֹא הָיָה אָדָם מְקַוֶּה מַה שֶּׁדַּרְכּוֹ לְקַוּוֹתוֹ מִמַּה שֶּׁיְּבֻשַּׂר בּוֹ בְּהַצְלָחָה בִּסְחוֹרָה וְהַתּוֹעֶלֶת בִּמְלָאכָה פְּלוֹנִית שֶׁכֹּחַ הָאָדָם וְצָרְכּוֹ מוּשָׂמִים לִקְנוֹת*, וְלֹא הָיָה גַּם כֵּן יָרֵא מִמַּה שֶּׁיְּרֵאִים מִמֶּנּוּ - מִסַּכָּנַת הַדֶּרֶךְ הַפְּלוֹנִי וּמִן הַהַכְרָזָה בִּמְנִיעַת הַמַּעֲשֶׂה הַפְּלוֹנִי, אִם לֹא יְקַוֶּה וְיִירָא יִפָּסְדוּ לוֹ כָּל עִנְיָנָיו. 166 אִם לֹא יַחְשֹׁב שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם הַגָּדָה, לֹא יְקַבְּלוּ מִצְוַת מַלְכָּם וְלֹא הַזְהָרָתוֹ, כִּי אִם בְּעֵת שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ בְּעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְעוּ דְּבָרָיו בְּאָזְנֵיהֶם, וּכְשֶׁלֹּא יִהְיֶה עִמָּם יִסְתַּלֵּק קִבּוּל מִצְוָתוֹ וְהַזְהָרָתוֹ, וְאִלּוּ הָיָה זֶה כֵּן, בָּטְלָה הַהַנְהָגָה וְאָבְדוּ הַרְבֵּה מִבְּנֵי אָדָם. וְלוּלֵי שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם הַגָּדָה אֲמִתִּית, לֹא הָיָה מַגִּיעַ הָאָדָם לָדַעַת שֶׁזֶּה קִנְיַן אָבִיו וְזֶה יְרֻשַּׁת זְקֵנוֹ, וְגַם לֹא הָיָה מַגִּיעַ לָדַעַת שֶׁהוּא בֶּן אִמּוֹ, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיִּהְיֶה בֶּן אָבִיו, וְהָיוּ עִנְיְנֵי בְּנֵי אָדָם בִּסְפֵקוֹת, עַד שֶׁלֹּא יַאֲמִינוּ כִּי אִם בְּמַה שֶּׁיִּפֹּל חוּשָׁם עָלָיו בְּעֵת נְפִילָתוֹ* בִּלְבַד. וְזֶה הַדַּעַת קָרוֹב מִדַּעַת הַמִּתְעַלְּמִים אֲשֶׁר זָכַרְנוּ בַּמַּאֲמָר הָרִאשׁוֹן.

מפסידי ההגדה
167 כְּבָר אָמְרוּ בַּסְּפָרִים כִּי הַהַגָּדָה הַנֶּאֱמֶנֶת אֱמֶת נֶאֱמֶנֶת (הַדָּבָר) הַמֻּשָּׂג בִּרְאוּת, הוּא אָמְרוֹ (ירמיה ב, י) כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד, וְלָמָה הוֹסִיף בְּשַׁעַר הַהַגָּדָה וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד, אֹמַר כִּי הַהַגָּדָה יִפֹּל בָּהּ הַהֶפְסֵד מַה שֶּׁלֹּא יִפֹּל בַּמּוּחָשׁ מִשְּׁנֵי צְדָדִים. אֶחָד מֵהֶם מִדֶּרֶךְ הַסְּבָרָא*, וְהָאַחֵר מִדֶּרֶךְ הַהַזָּדָה*, וְעַל כֵּן אָמַר וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד. 168 וְכַאֲשֶׁר הִשְׁתַּדַּלְנוּ בְּאֵלֶּה הַשְּׁנֵי עִנְיָנִים, אֵיךְ נַאֲמִין הַהַגָּדָה עֲלֵיהֶם? מָצָאנוּ בַּשֵּׂכֶל כִּי הַסְּבָרָא וְהַהַזָּדָה אֵינָם נֶעֱלָמִים אֶלָּא מִן הַיָּחִיד, אַךְ הַקִּבּוּץ הָרַב סְבָרוֹתָם לֹא יִתְחַלְּקוּ, אַךְ* אִם יַזִּידוּ וְיַסְכִּימוּ עַל בְּרִיאַת הַהַגָּדָה לֹא יֵעָלֵם זֶה בֵּין הֶהָמוֹן מֵהֶם, אַךְ תִּהְיֶה הַגָּדָתָם בְּכָל מָקוֹם שֶׁתֵּצֵא, תֵּצֵא עִמָּהּ הַגָּדַת הַסְכָּמוֹתָם*. וְכַאֲשֶׁר תִּרְאֶה הַגָּדַת אֲבוֹתֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֵלֶּה הַשְּׁלֹשָׁה שָׁרָשִׁים, תִּמְצָאָהּ נִצֶּלֶת מֵאֵלֶּה הַטְּעָנוֹת בְּרוּרָה נֶאֱמֶנֶת.
________________________
בַּזְּמַן הַחוֹלֵף – בעבר. הַגָּדוֹת – אמרות. שֶּׁהוּא גּוֹמֵל – השכר והעונש. הַגָּדַת – סיפור. מִדַּעְתּוֹ – מתוך ידיעתו. מַעְתִּיקִים – מעבירים מדור לדור. בַּשְּׂכָלִים – בשכל האדם. הַהַגָּדָה – מסורת, להאמין לדברים שלא ראית ממש בעיניך. לִקְנוֹת – לרכוש את המלאכה. נְפִילָתוֹ – הרגשתו. הַסְּבָרָא – אנשים שטועים בהבנת הדברים. הַהַזָּדָה – מזיד, אנשים שמטעים במכֻוון. אַךְ – אף. הַסְכָּמוֹתָם – שהמציאו בשקר.


ביאורים
162 -ו - אמיתות המסורת
לאחר שבפרקים הקודמים עמד רבנו על כך שאנו חייבים לשמוע לקול ה' ולקיים מצוותיו, ולאחר שהוכיח לנו שחייבים לשמוע לקול הנביאים, עתה הוא מבהיר מדוע התורה אינה מורכבת רק ממצוות המחייבות אותנו אלא מובאים בה ספורים רבים על האבות.
163 בתורה כתובות בקיצור תולדות עם ישראל, שמהן ניתן ללמוד את דרך החיים הנכונה, ועליהן נוספו המצוות והוצמד להן השכר שיקבל האדם כאשר יקיים את המצוות המוטלות עליו. מבנה זה הוא המבנה של כל ספרי הנביאים ושל כל ספרי הדתות שבעולם, המורכבים משלושה אלמנטים: תחילה כותבים את הדברים שיש לעשות ואת אלה שאסור לעשות, לאחר מכן כותבים את השכר למי שעומד בכך ואת העונש למי שלא עומד בכך, ולבסוף מביאים סיפורים על אנשים שעשו מה שצוו ורווח להם, ועל אנשים שלא הקשיבו לציוויים ונענשו. כל הדרכה צריכה להיות מורכבת משלושת המרכיבים הללו - אזהרה, שכר ועונש וסיפור מאמת.
164 אנו מתנהגים כך גם בחיי היום יום, למשל (משל זה מובא בספרא פרשת אחרי מות א, ב וברש"י ויקרא טז, א.), כאשר אדם חולה והוא הולך לרופא, והרופא רואה שסיבת המחלה היא יתר לחץ דם, אם הוא רק מצווה אותו לא לאכול בשר ולא לשתות יין, הוא מועיל לו אך רק באופן חלקי; ואם הוא מוסיף ומפרט את הנזק שיכול להיגרם לחולה אם לא יקשיב לו – הוא עלול להתעלף, ואם הוא ימשיך לעבור על ההוראות הוא יצטרך להתאשפז בבית חולים, ואם גם שם הוא לא יקשיב לרופאים הוא יגיע לכלל מוות - הוא מגביר את התועלת שבהוראות אך עדיין לא באופן שלם; ואם הרופא ממשיך ומספר לו על אדם פלוני שחלה באותה מחלה והמשיך לאכול בשר ולשתות יין ודבר זה גרם לו תחילה לעילפון עד שלבסוף הוא נפטר, ולעומת זאת אדם אחר שהקשיב לרופא ונרפא לחלוטין מן החום, הוא משלים את התועלת שבהוראותיו. לכן כל ספר הדרכה חייב לכלול את שלושת הנושאים האלה.
165 ה' ידע שבמשך הדורות הבאים יהיו אנשים שלא ראו בעיניהם את הניסים, וכדי שהם יוכלו להאמין בו ובתורתו הוא טבע באדם את האמון בסיפורים שהוא שומע מאנשים אחרים ואת היכולת לדמיין כאילו הוא היה באותו המקום וראה ושמע את אותו הסיפור. האדם מאמין בנתונים וסיפורים שאחרים מספרים לו וחי על פיהם, למשל אדם הרוצה לבחור מלאכה ממנה הוא יוכל להתפרנס בכבוד, שואל אנשים והם מספרים לו על מלאכה פלונית שהיא מאוד מתאימה לו וניתן להתפרנס ממנה בכבוד והוא מאמין להם. אילולא האמון הזה, הוא לעולם לא היה מוצא עבודה טובה בשבילו. האמון בסיפורים גם מונע מן האדם סכנות, למשל כאשר אומרים לו לא ללכת בדרך פלונית מפני שהיא מסוכנת והוא נמנע ללכת מאותה הדרך, אף ששמע זאת מפי אנשים שמעולם לא הכיר.
166 אמון זה הוא מחויב המציאות - הן במישור הכללי, כגון בעניין הנהגת הממשלה את נתיניה - דרכו של המלך לצוות את העם על ידי שליחים, ואם אנשים לא יאמינו לשליחים אלא רק למלך עצמו, לעולם לא הייתה יכולה להיות הנהגה, מפני שלמלך אין זמן לעבור בכל מקום ולצוות את העם. והן במישור הפרטי - אדם ללא אמון לא יכול לדעת מי היה סבו אם לא ראהו, וכן מה היא ירושת אביו, והוא לא יכול לדעת בוודאות מי היא אימו שהרי הוא לא ראה אותה ברגע שילדה אותו אלא סיפרו לו שהיא אימו, וכל שכן שהוא לא יכול לדעת מי הוא אביו לבד ללא אמון בדברי אחרים. על כן אנו צריכים לדעת שכל הוויית האדם וידיעתו בנויה על ידיעות שאחרים סיפרו לו, ומי שלא מאמין בכך דומה לשיטה השלוש עשרה במאמר הראשון.
167 מסורת אמינה היא בדיוק כמו ראיית דבר על ידי העיניים, ועל כך אמר ירמיה (ב, י-יא): "כי עברו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד וראו הן היתה כזאת, ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים". ירמיה אומר לבני ישראל - לכו אל כתיים וקדר ותשאלו אותם האם היו עמים שהחליפו את האל שלהם באל אחר, אף שבאמת אלה אינם אלים. ירמיה אומר: "והתבוננו מאוד", וזאת מפני שיש הבדל מהותי בין ראיה בפועל לבין מסורת העוברת מפה לאוזן, שהרי המסורת יכולה להתעוות מפאת שני דברים: א. כאשר אדם טועה בשוגג - מחליף או משמיט פרטים מן הסיפור. ב. כאשר אדם משנה את הסיפור במזיד, בגלל איזו שהיא מטרה שיש לו. ולכן יש להתבונן מאוד.
168 אלא שאם כן, כיצד ניתן להאמין למסורת? אלא שטעות במסורת יכולה להיווצר רק ביחידים המעבירים דבר, אולם המסורת שלנו בנויה על יציאת מצרים, מעמד הר סיני וכו' – ניסים שקרו להמון העם, ולא יכול להיות שכל האנשים האלו ישקרו את אותו השקר יחד או ישכחו כולם את אותם הפרטים, הרי חייב להיות אחד לפחות שיאמר את האמת והשקר יתגלה לעיני כל, ולכן אין לנו אלא לקבל את הסיפור שסיפרו לנו כאמיתי.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il